בסוף החודש אני נוסע לדרום אפריקה. כן-כן. סחבק נוסע לראות את ספרינגסטין ארבע פעמים בקייפטאון וביוהנסבורג. חיים רק פעם אחת. משם אני ממשיך לאוסטרליה לעוד 11 הופעות בפברואר, ומקנח בשתיים אחרונות בניו זילנד. חיים טובים, הא?
האמת היא שבדרך כלל אני לא יכול להרשות לעצמי מסעות של 40 יום ברחבי העולם אחרי האומן המועדף עלי, אבל חלומות צריך להגשים. חוץ מזה, לא אני מממן את זה. הבוקר קיבלתי טלפון מתמיר מסניף הבנק שלי. בחור צעיר ונחמד, תמיר. תמיד חיבבתי אותו. היום התאהבתי בו סופית.
"יש לי 80 אלף שקל בשבילך", הוא אומר לי. ככה, יום ראשון בבוקר. סוף שנה, לחץ, הפקדות, עניינים, ולאראלה מבנק לאומי, סליחה, לתמיר, יש 80 אלף שקל בשבילי. "בלי בטחונות, בלי ערבים, רק תבוא תחתום!"
בן אדם נותן לכם 80 אלף שקל, לא תיקחו?
הלכתי לחתום. ואז התברר לי שהוא גם רוצה שאני אחזיר את הכסף אחר כך. הלכה הנסיעה. להתראות יוהנסבורג, להתראות סידני, להתראות אוקלנד, ביי-ביי ברוס, אהלן שלומי סרנגה במתנ"ס בפתח תקוה.
כדאי לתת את הדעת לעניין הזה של מוסדות שדוחפים לנו הלוואות בסוף השנה, בערבי חג וסתם באמצע השבוע. יש לטלפונים האלה פוטנציאל הרס אמיתי לחיים של משפחות במרבית השכבות בישראל.
שמעתי וקראתי בשנים האחרונות הרבה נתונים על רמת המינוף של הישראלי הממוצע. המשותף לכל הניירות האלה היה שרוב הישראלים צורכים מעל כושר הקנייה שלהם: כלומר, חיים בגירעון חודשי אינהרנטי, או לא גומרים את החודש.
מה שמאפשר את זה לא פעם הוא מנגנון האוברדראפט וההלוואות שהבנקים וגופים חוץ-בנקאיים (ובראשם חברות כרטיסי האשראי) שיכללו כדי שהם יוכלו להרוויח גם כשלנו אין מה להוציא. הקונץ הוא כזה: הבנק או חברת כרטיסי האשראי חיים מעמלות ופערי ריבית על ההוצאה השוטפת שלכם. כדי להמשיך להרוויח, הם צריכים לקיים את ההוצאה השוטפת שלכם. אז הם נותנים לכם הלוואה, וחיים גם מההוצאה השוטפת שלכם וגם מהריבית על ההלוואה. (זו הצגה פשטנית למדי של הנושא שמציגה בעיקר את נקודת המבט של הלקוח, אבל זה מה שאנחנו. לקוחות. נקודת המבט של הבנק אמורה להעסיק אותנו טיפה פחות).
אני בטח לא הראשון שמספר לכם את זה, אבל ההלוואות האלה לא באמת סוגרות את המינוס. הן אולי משמשות לעתים כפלסטר, או מאפשרות רכישה חד פעמית ספקטקולרית (ע"ע הופעה של ספרינגסטין באוקלנד, ניו זילנד, חופשת סקי, או טיול בר מצוה), אבל אחר כך הן פשוט מעמיקות את הבור היומיומי והעמוק שרבים כל כך נקלעים אליו.
תמיר הוא לא אראלה ממפעל הפיס. הוא בסך הכל פקיד של מנגנון שחי מהצורך שלנו לנהל את הכסף איפשהו בעידן הזה. והוא גם מנוע של כאילו צמיחה שהאדם הקטן הוא הדלק שלה. הבעיה היא שבסופו של דבר, ההלוואות האלה הן משקולות ולא כלים שמאפשרים לנו לפתור בעיות – בטח כשהמוטיבציה ליטול את ההלוואה מגיעה מהמוסד הבנקאי ולא מהלקוח.
*
אני משתדל בדרך כלל להימנע מעיתונים, במיוחד בסופי השבוע, שהם זמן נפלא עבורי למנוחה והירגעות ונפלא אפילו יותר עבור ילדי לקלקל את המנוחה וההירגעות האלו. בקיצור, אני לא צריך כתבות בעיתון כדי להטריד את מנוחתי ולעשות לי אולקוס. יש לי מספיק טרדות בבית.
ובכל זאת, השבוע עשיתי את הטעות ועיינתי בשני ראיונות עם טייקונים שפורסמו ב"כלכליסט" וב"גלובס". בראשון התראיין דוד עזריאלי, הביליון והקניון. בשני שוחח עם אלפרד אקירוב, הגביר והמגדלי.
מעניין לקרוא את הראיונות האלה, כי הם נותנים לנו הצצה אל תוך נפשנו וגם אל תוך נפשם, או הגרסה של נפשם שהם מעוניינים לחשוף, או זו שמתפלקת להם. מעניין שאנחנו, פשוטי העם, עדיין קוראים בצמא את דבריהם, כאילו המיליארדים בבנק הם אינדיקציה לאיזו עליונות אחרת – שכלית, רוחנית או מוסרית – ומעניין שעוד נשאר לנו חשק לצקצק אחרי הראיונות האלה.
כמה נקודות בלטו לי במיוחד ממה שקראתי בעיתון:
- הבונטון של חוג המיליונרים והמיליארדרים במקומותינו הוא "איזה עצוב מה שקרה לנוחי". כאילו קרה לנוחי משהו. מעניין אם יקום איזה יום טייקון ויגיד "כמה עצוב מה שקרה למעמד הביניים", או "כמה עצוב הנוחי שקרה למעמד הביניים במשך עשור".
- את הנקודה המרתקת השנייה העלה אלפרד אקירוב, האיש שבנה את המגדלים שמצד אחד שלהם רואים את הים ומהצד השני לא רואים אף אחד ממטר. אקירוב מתלונן ב"גלובס" ש"היזם בישראל הוא רק שורה בטבלת האקסל עבור הרשויות". באמת, נשבר לי הלב על משבצת K12 באקסל של עיריית תל אביב, המכונה א' אקירוב. ואם הגביר אקירוב הוא רק משבצת באקסל, אז מהי אם חד-הורית, ומהו ניצול שואה עם חוב ארנונה עבור עיריית תל אביב?
- ואחרון חביב, ארי ליבסקר מ"כלכליסט" שאל את עזריאלי: מחצית מהישראלים משתכרים פחות מ־6,500 שקל. אז איך אתה מצפה שיקנו בקניונים שלך? ועזריאלי ענה: "אני מצטער מאוד עבור כל אדם שאין לו עבודה, אבל זה בלתי אפשרי שכולם יהיו מועסקים. ישנה אבטלה כרונית שקשורה לחרדים ולערבים. תראה לי עוד מדינה שמשפחות בה לא מגיעות לסף הכנסה מינימלי ומקבלות מענקים. אין עוד מקום כזה בעולם, וזה צדק חברתי מבחינתי". ככה זה, כשאתה לא רואה אף אחד ממטר, אתה יכול גם להתעלם מהשאלה, גם להאשים את הבטלנים וגם להסביר מה זה צדק חברתי
