ימים של חשמל סטטי ושפתיים מבוקעות מיובש, בהם גיצים של שנאה מאיימים להבעיר את אדמת המולדת המשותפת שלנו. מביתי בחיפה ניתן לראות את ארובות בתי הזיקוק ואת צוללות חיל הים העוגנות בנמל, כמו גם לשמוע את צלילי פעמוני כנסיה ושירת המואזין המזמינים מתפללים כל אחד בתורו. היום, שמי עירנו היפה התמלאו עשן שחור, ולהבות כילו בתים של תושבים. עשרות אלפים חווים פליטות רגעית ומתאספים בנקודות היערכות. חרדה ובלבול.
בבית הספר התיכון בו אני מלמד תיאטרון, יום הלימודים והיצירה נגדע לטובת הפניית תשומת לב כולנו למה שנראה כשעה של חורבן. אמנם היינו רחוקים ממוקדי השריפה, אך רק הפסקת החשמל קטעה את המעקב הצמוד של כולנו אחרי העדכונים השוטפים על שכונות מגוריהם של חלק מהתלמידים והמורים המפונים בזה אחר זה. הדאגה האקוטית הזמנית, היוותה מעין בבואה של החרדה הכרונית שאנו חיים בה כל העת – התגובות האמוציונליות הכנות של התלמידים מזכירות לנו היטב שהבית בוער זה זמן רב.
כיאה לעידן, הטלפונים הסלולרים הפכו למקור בלתי נדלה של מידע רשמי יותר ופחות. עד מהרה גם הפכו לכלי לפעולה. בקבוצת הווטסאפ של הורי הילדים בכיתת בני, הבמה להחלפת אינפורמציה והצעות לסיוע, התחלפה עד מהרה בקריאות לזרוק מהעיר את המחבלים ממטוסי הכיבוי הזרים אל הים. וכך, אני מגלה כי אנו שוב בצומת דרכים: אנו יכולים לבחור מה לעשות בשעת המבחן הזו.
אנו יכולים לבחור אם להיסחף אחרי קריאות השנאה, או להושיט יד אל האחר. אנו יכולים לבחור בסולידריות ובעזרה הדדית, להיאבק יחד על כיבוי הלהבות ועל בניית העתיד, במקום ליפול שבויים בתעמולות הריקות של מי שמנסים להגביה אותן. מי שרוצה שנפנה אצבע מאשימה על זולתנו, הוא זה שחושש שנדבר על כך שמאז שהיה הראשון לזהות את מימדי השריפה הקודמת, לא עשה די להגן עלינו מפני הנוכחית. הוא היה רוצה שנדבר על העשן של הטרור ולא על הזיהום של חבריו שמתעשרים על גבינו במפרץ ומסרטנים אותנו לדעת. זה בידינו לדרוש שירותי כבאות והצלה נאותים ולא צוללות של מלחמה.
בשעות האחרונות הסלולרי שלי יודע לספר לא רק על מפיצי השנאה והזעם, אלא גם על משפחות ערביות בחיפה וביישובים ערביים ברחבי הארץ שפותחים את ביתם כדי לארח את המפונים. האש, כמו השנאה, אינה מבחינה בין יהודים וערבים, אנחנו נכבה אותה ביחד, נשקם את ההריסות ונבנה עתיד משותף.
