לפעמים אני מנסה להיזכר ברגע המדויק בו הבנתי שאנחנו לא באמת יכולים לגור בארה"ב, וחייבים לחזור לארץ. החיים בארה"ב נוחים ונעימים, הדירה הייתה נחמדה, כבר התרגלנו לשפה, לשיחות הסרק ולהומור המקומי, ואפילו במידה מסוימת למזג האוויר. חמש שנים גרנו בארה"ב, קודם כסטודנטים ואחר כך כעובדים זוטרים, כל אחד בתחומו בחברות אמריקאיות לחלוטין.

הבת שלנו הייתה בגן מקומי שהיה חלק מרשת YWCA(Young Women Christian Association), אבל למרות שמו לא למדו בו דבר שקשור לדת. למען האמת האובססיה האמריקאית הפרברית שאינה דוגלת בגן או בנשים עובדות בכלל גרמה לכך שלא למדו הרבה דברים בגן שלה. לא חגים, לא מנהגים, לא סיפורים שיכולים להתפרש לכיוון לא רצוי כלשהו. הגננות והמטפלות סיפקו שפע משחקים וגירויים אבל לא "לימדו". בגן לא מחנכים את הילדים, את זה עושים בבית. בגן שומרים עליהם. ממש טוב. אבל לא מלמדים. יחד עם כמה אמהות ישראליות, הקמנו מסגרת שתיתן לילדים שלנו משהו מהחינוך הישראלי – חגים, שבת וכמובן עברית. אבל זה היה מאולץ, מלאכותי. חבילות של סביבונים שהגיעו מהארץ, קישוטי חנוכה "כמו בגן" וניסיונות להנחיל שפה ומנהגים שהם הזיכרונות שלנו אבל ממש לא ההווה של הילדים שלנו.

הרגע המדוייק היה באחד מימי השישי בהם החבר'ה מהמשרד שוב שאלו למה אני לא באה לשתות איתם אחרי העבודה, ותהו בפעם המיליון "מה זה בדיוק הארוחה הזו שיש לך?", יחד עם עוד ערב שבת בחברת ישראלים שמתרפקים על מה שאין. פתאום ידעתי. זה לא המקום שלנו. לעולם נהיה זרים. הילדים שלנו לא יהיו ישראלים בשום צורה. וגם אם הם ידברו עברית ויוכלו לשיר "מה נשתנה" או להבין את הבדיחות באיזה סרט ישראלי שנכריח אותם לראות, החיים שלהם ייקחו אותם למקומות אחרים. שלא יהיה להם שום דבר משותף עם הזכרונות והחוויות שלנו.

האפשרויות היו כאלה: להיות "ישראלים" עם בית ספר ערב לעברית, ניסיונות לחגוג את החגים "כמו בארץ", התרפקות על העבר וגעגועים שלא יגמרו, להיות יהודים-אמריקאים, להצטרף לקהילה מקומית להיות שייכים, דבר שלא יכול להתאים לחילוניות-ישראליות שלנו וכמובן רק יגביר את הזרות או פשוט לחזור הביתה.

אז חזרנו. הבחירה לחזור הוכיחה את עצמה כל פעם מחדש. במכולת אומרים לי "שבת שלום" כבר ביום חמישי, ביאליק ו"איה פלוטו" הם חלק מהילדות שלהם והם כמובן מדברים וקוראים בעברית בלי בעיה. בארה"ב היינו צריכים להשקיע כדי להיות חלק מקהילת היהודים או ה"ישראלים", וזה נחסך מאיתנו. אנחנו פה, מדברים עברית, חוגגים עם המשפחה ימי הולדת, חנוכה (בלי עץ-חנוכה), ליל הסדר (בהגדה שכתבנו בעצמנו) ושבת (לפעמים אנחנו מדליקים נרות בשביל האוירה החגיגית, לפעמים הולכים לקבלת שבת ישראלית בנמל תל אביב, לפעמים רואים יחד סרט טוב), הולכים לראות את עץ חג המולד ביפו ומבקרים במסגד ברמדאן, נוטעים עץ בט"ו בשבט ומטיילים בארצנו היפה כל השנה.

אבל את העבודה שאנחנו צריכים להשקיע כדי לאזן את ה"חינוך ליהדות" שמישהו חושב שצריך להנחיל לילדים שלנו, לא צפינו ולא חזינו. למרות שגדלנו במערכת החינוך של זבולון המר ולמרות ההקצנה הדתית ששמענו שנמצאת מסביב.

"מצוות חשובות לנשות ישראל". מתוך עמוד הפייסבוק של "הפורום החילוני"

לא חזינו את נישול המורות מתפקידן לטובת בנות שירות לאומי שטופות דמע וקסם וידע שנשלחו ללמד חגים וערכי יהדות מתובלים בלאומנות בשם עמותות ימין ועל חשבון הקופה הציבורית. לא חזינו את הטקסטים המספרים לילדים שגויים הם "שקצים", לא חזינו את הצבת האורתודוקסיה כחזות הכל עד כדי כך שאפילו בשכונה החילונית בה אנחנו חיים ובה חלק מהילדים עורכים בר מצווה רפורמית האפשרות הזו אינה מדוברת ואינה מוזכרת כלל, לא חזינו את ההחמרות וההקצנה שגורמות לגננות לא לתת לבנות להדליק נרות חנוכה ובטח שלא חזינו את ההורים שיסבירו לנו ש"אין רע בקצת יהדות".

שום דבר לא רע ביהדות. להפך, יש בה דברים רבים ויפים. כל משפחה תבחר מה וכמה מהיהדות, או הנצרות, או האסלם או כל מערכת ערכים ואמונה אחרת היא רוצה להנחיל לילדיה.

אבל צאו להם מספרי הלימוד ואל תכניסו את תפילת הגשם לשיעור גיאוגרפיה, את תפילת הדרך לזהירות בדרכים, את תבקשו להשלים מילים בשיעור "שפה" כך שנדע עם מה מדליקים נרות שבת, אל תבקשו בחשבון לחשב כמה נרות צריך לחנוכיה. לא כל מקצוע וכל נושא צריך להיות כל הזמן מקושר ליהדות.

תפילת הדרך בשיעור בטיחות בדרכים. מתוך עמוד הפייסבוק של "הפורום החילוני"

אל תתנו קטע קריאה ב"עברית" שבו הילדים ילמדו ש"צריך ללמוד תורה כבר בגן", אל תקשטו את הכיתה בתמונות בנים-דתיים-לבנים, אל תתנו קטעי קריאה ב"ספרות" על איך השבת הצילה את יוסף, ואיך הגוי הרשע מכה את ילדיו בעוד היהודי העני מוצא במקרה את אוצרות הגוי וגוזל אותם ממנו.

הוציאו את מיקור החוץ של החגים והערכים מעמותות וגופים שאינם צוות בית הספר, וקחו את תקציבי העתק והשקיעו אותם היכן שצריך – השתלמויות מקצועיות למורות, העשרה ולימוד פרטני למי שצריך והוספת שעות לימוד במקצועות הליבה.

הכותבת היא חברה בעמותת "הפורום החילוני"

"צריך לעשות מצוות כבר בגן". מתוך עמוד הפייסבוק של "הפורום החילוני"