זונה

עדות אישית. אזהרה: החומרים קשים לקריאה ועלולים לעורר תגובות קשות

היא הייתה הפנים של העצב או אולי של ההדחקה, כשהיא ירדה מהמונית שהובילה אותה אל השביל הצדדי, אליו סטו המכוניות מהכביש הראשי. שביל בין הדיונות המובילות אל הים. חלק מהמכוניות, נושאות גלשני ים, הובילו צעירים שזופים שהציצו אל הזונות העומדות באדישות מהולה בבוז. לפעמים הם עצרו לידן, מתמקחים על המחיר מול ציפיות הביצוע, לפעמים הם הסתפקו בזריקת ביצים סרוחות לכיוונן. לפעמים זיינו בחופזה, דרשו את הכסף בחזרה וקינחו באלימות קבוצתית שהסתיימה באונס ובשוד הזונה.

למי היא תתלונן הזונה? לגזלן שבפינה? לשוטרים שמגיעים לשמור שהזונות לא יזלגו אל הכביש הראשי ואל השכונה הלבנה? זונה. ואם היא קוקסינל אז אפשר גם לתקוע לה בתחת תזכורת שתגרום לדימום ולאישפוז. שתלמד הזונה, לא להתחפש לאישה.

כשהיא ירדה מהמונית אל השביל, בהו בה לרגע הקבועות ואז זינקו ממקומן כאחת – הגיעה חדשה – איום על הפרנסה. הן תקפו אותה עוד לפני שהיא הספיקה לסגור את דלת הרכב. נהג המונית שהבחין בתוקפות, לחץ על הגז ונמלט מהמקום. היא עמדה וחיכתה סבלנית. לאורך כל ילדותה התאמנה בהגנה על עצמה מפני התקפה קבוצתית. זה לקח לה לא יותר מכמה תנועות קראטה, כדי שכל התוקפות יבינו שזה כואב להן. ההתקפה עצרה.

היא אולי רק 16 וחצי, אבל פראיירית היא לא.

זנות אילוסטרציה
והם באים ביחידים, בעשרות, במאות ובאלפים

בשקט היא מדברת עם הזונות האחרות. הן תשארנה לעבוד כאן, באזור הקוקסינליות, והיא תתפוס טרמפ עם הלקוח הראשון ותתרחק קילומטר מהן – אל אזור המלון.

היא לא נראית זונת רחוב. לא לבושה כמוהן בלבוש חושפני. סתם מכנסיים וחולצה שחטפה על הבוקר, ואפילו קצת גברית. התחילה לעבוד בזנות רק לפני שבוע. במקור באה ממשפחה טובה – אונס ומכות לצד תעודות הצטיינות ופרנסה טובה. זו החברה שלה שגרמה לה להבין שהיא חייבת. הנשמה שלה, שלפני כמה שבועות שיתפה אותה בחוויית שתיית האדולן, ולא הסבירה שזה בעצם ממכר. האהובה שלה בת ה-27, שהלכה וזנתה כדי להרוויח מספיק כסף ולקנות עוד סמים. ההיא שבכתה בזרועותיה והסבירה לה שדיבורים על גמילה הם יפים, אבל שהיא לא יכולה. היחידה שהעניקה לה עד היום את התחושה שהיא חשובה, שהיא אהובה, שהיא יפה.

וכשהיא ראתה אותה חוזרת מובסת מהלקוח הראשון ההוא, הזעם ניצת ואיים להשמיד כל גבר שהיא ראתה ברחוב. היא אילצה את אהובתה להישבע לה שהיא לעולם לא תזנה שוב. היא זו שתביא להן כסף, היא תמכור למענן את גופה. מה זה גוף בינינו? הוא לקח אותו כנגד רצונה בחינם, לפחות היא תגרום לחארות לשלם מחיר בתמורה לזיון או למציצה.

אהובתה בכתה את נשמתה, אמרה שהיא לא יכולה להניח לה להקריב קורבן כזה. זו היא שלא יכולה להיגמל, זו האחריות שלה… ואז היא נישקה אותה, והעניקה לה את עצמה כפי שאף אחת מעולם לא העניקה, זועקת את שמה ונשבעת אהבת עולמים.

זו אהובתה שהביאה לה למחרת את הקליינט הראשון. היא התעקשה להישאר בחדר ולשמור עליה, כשהיא מסירה את בגדיה, מקפלת את נשמתה על הכסא, ופותחת את רגליה ואת פיה, לקבל בתוכם זין זר.

הוא מזיין והיא נותנת קונטרה, מחבקת אותו, שורטת את כתפיו, גונחת ומסתכלת על אהובתה שבוכה על הכיסא ליד.

האתנן שימש לבקבוק אדולן. את הלגימה הראשונה אהובתה התעקשה שהיא תיקח. סמל אהבה.

עם הלקוח השני היא כבר הלכה לבד. הכאיב מדי לאהובתה להסתכל עליהם. היא נשארה בחדר המלון, כשהקטנה התחילה להסתובב בטרמפים לאורך הארץ. זה היה קל. עולים על טרמפ: לאן את צריכה? הוא שואל. היא זורקת שם של יישוב לא מרוחק מדי. מה איבדת שם? היא מספרת על חברה שחייבת לה כסף שהיא צריכה כדי לשלם את השכירות שלה היום. מספרת שבעל הדירה יזרוק אותה מהדירה אם לא תשלם לו. הם תמיד מגיבים באותה הצורה… עזבי את חברה שלך, אני אעזור לך… היד שלו גולשת ממוט ההילוכים אל הירך שלה, עולה אל הכוס הנחשק… “מה זאת אומרת תעזור?”, היא מיתממת. “את תעזרי לי ואני אעזור לך”, חוזרת על עצמה התשובה. וכבר הרכב סוטה אל שביל צדדי, מכנסיים מופשלים, קונדום שבמקרה נמצא בכיסה נשלף ועוטף את הזר, חדירה מהירה, קונטרה, כסף.

ברמזור היא יורדת ומניחה לו להיעלם, לפני שהיא עולה על הטרמפ הבא.

 “הסטודנטית הזונה שנהנית ממין” היא המצאה של סרסורים

 זה לא מפגש מיני, זו עסקה אכזרית – גיל המוות הממוצע של אישה בזנות הוא 40

אבל זה לוקח יותר מדי זמן. עד שהם מוצאים אומץ לעזור לה, עד שהם בכלל עוצרים… רק החרמנים עוצרים. זה החוק.

אז הבוקר היא לקחה מונית לתל ברוך. שבוע של טרמפים גרם לה להבין שהיא חייבת להתמקצע ולהתייעל. פה מתרכזים החרמנים. היא לא צריכה לעמוד ולחכות שמישהו יעצור. זה הם שמחכים שהיא תרד מהרכב הקודם ותיכנס לשלהם.

הזונות הוותיקות מתרכזות בתל ברוך. מול מלון מנדרין רק היא מסתובבת. היא מקפידה ללבוש בגדים יומיומיים ולהתהלך על המדרכה כאילו היא צועדת עם מטרה. השוטרים חולפים על פניה בניידות. רובם מחפשים זיונים ולא מעצרים חסרי משמעות. היא לא רוצה לקחת סיכון. החזות שלה תמימה, השוטרים לא חושדים בה אף פעם.

יש לה בכיס אולר מיוחד שאהובתה הכינה לה – אולר כלא. הוא עשוי ממצת שנוסר לשניים, וסכין גילוח הודבק לתוכו. אף אחד לא חושד בסכנה הטמונה במצת הזה. תנועה מהירה של היד, והוא נפתח ומגלה את הסכין החד והמסוכן.

כשהיא נכנסת למכוניות של הלקוחות, היא מחזיקה את ידה בכיס, אוחזת באולר. היא שמעה מספיק סיפורים על אלימותם של הלקוחות שבאים לזונות. היא נכנסת למכונית ובודקת שאף אחד לא יושב מאחור. מעבירה יד מהירה על המושב האחורי, מחפשת כלי נשק שעלול לפגוע בה. את זה היא עושה כשהיא נשכבת על המושב שלצד הנהג, חושפת את שדיה הלבנים הגדולים ושולחת את ידה אל מכנסיו. תוך כדי היא מבקשת את הכסף. קודם כל כסף. מותר להסתכל על השדיים אבל בשביל לגעת צריך לשלם.

אלה שמבקשים מציצה, עוברים סוג של חיפוש מהיר על גופם לכלי נשק, בלי שהם אפילו מודעים לו. ליטוף חטוף על הגוף כולו, כזה שגורם להם לגנוח ולה להרגיש טיפה יותר בטוחה. היא מסירה נעל אחת ומשחררת רגל אחת מהמכנסיים. לא צריך יותר. הוא גם ככה כבר מוכן. הם כולם רוצים את אותו הדבר – לזיין את הילדה הזו שנראית כאילו היא לא שייכת למקום או לסיטואציה. הילדה של השכן. הילדה שלהם.

והם באים ביחידים, בעשרות, במאות ובאלפים. כל יום מחדש היא מוכרת להם שתי יניקות, ליקוק של הראש, החדרה, ישיבה מעל או שכיבה מתחת, שתי קונטרות והשפכה אל הקונדום. כל יום מחדש היא סופרת 7-8 מהם, לפני שיש מספיק כדי לנסוע ליפו, לקנות שני בקבוקי אדולן, לחזור לתחנה המרכזית, לעלות על מונית שירות ולחזור לחיפה, אל אהובתה שמחכה לה מסטולית בבית. אהובתה שמכינה לה ארוחה חמה בתום יום העבודה.

**

היא מקשיחה, מתייעלת, מתמקצעת. מאזור המלון היא בוחרת לנסוע ליפו בטרמפים בכל פעם, חבל לבזבז הזדמנות להרוויח עוד כמה שקלים.

באחת הנסיעות היא עולה על משאית ובה נוהג בחור צעיר. היא לא חושבת שייצא מפה מספר – אבל היא טועה. הם מסכמים את התנאים והוא מחנה את המשאית לצד הדרך הראשית, כששניהם נשכבים על המיטה שמוסתרת מאחורי מושב הנהג. הוא נחמד והיא שוכחת לדרוש את הכסף מראש. כשהוא מסיים הוא שולף רק חצי מהסכום המוסכם מארנקו. זה מה שיש לי, הוא מתנצל. זה לא מה שהוסכם, היא עונה. הייתי חרמן, הוא עונה, מה אני אעשה.

הזעם משתולל בה. היא שולפת את אולר המצת ומצמידה את הסכין אל גרונו. תנועה אחת ואתה מת, היא מסננת. הוא קופא. לא מעניין אותי מאיפה תביא את הכסף, אבל אתה תביא אותו. היא ממשיכה. הם עוברים בחזרה אל המושבים והוא מתניע את המשאית. הסכין לא מש מצווארו. אני אעצור פה בבית קפה ליד שאני מכיר ואביא לך את הכסף. הוא מבטיח. תן לי את תעודת הזהות שלך, היא דורשת. אם תגיע משטרה או אם תזעיק אנשים אחרים שיעזרו לך, אני מבטיחה לך שאמצא אותך בכל מקום וארצח אותך.

הוא צעיר, בן 25 בערך, והוא פוחד. לא כך הוא דמיין לעצמו שתסתיים הנסיעה הזו, עם הצעירה שהסכימה למספר בתמורה לתשלום ולהונאה. הוא רואה את המוות בעיניה ויודע שהיא לא מתלוצצת ולא מספרת לו סיפורים. יש לה מבט של מי שאין בה פחד ואין לה מה להפסיד.

הוא עוצר את המשאית לצד בית הקפה, הולך, מתעכב בפנים לכמה דקות וחוזר לבד. היא חוזרת לנשום.

היא מעולם לא תקפה אדם בעבר. תמיד רק התגוננה. היא לא ממש הבינה מה ניפץ בה את השליטה העצמית בצורה הזו, רק היה לה ברור שהיא מציבה את הגבול. אף אחד לא ייקח ממנה את מה שהיא לא בוחרת לתת.

הוא מביא לה את רוב הסכום שנשאר. היא בוחרת להניח לו, בעיקר כי הוא מזהה פנצ’ר קשה באחד הגלגלים. ברור לה שהיא יכולה להסתלק והוא לא יוכל לרדוף אחריה עם המשאית. גם ברור לה שהוא לא ינסה לרמות שוב אחרות. המבט שלו מושפל ומפוחד. היא חוזרת אל הכביש.

**

עשרה חודשים עוברים. היא על מונית שנוסעת לכיוון המרכז. יש לה מזוודה אחת. היא ניצלה את יציאתה של האהובה מהבית כדי לעלות על מונית ספיישל ולברוח. חודשים של מכות, זעזוע מוח אחד קשה והיריון, שיכנעו אותה שאם לא עכשיו – היא תהיה אבודה לנצח. והיא מאוהבת, כל כך מאוהבת והיא בורחת.

נהג המונית שרואה מולו נערה בוכה, עוצר בבית קפה, מזמין אותה לארוחת בוקר ומברר מה קרה לה. אחרי שהיא מספרת לו הוא שואל אותה אם יש לה כסף לשלם על הנסיעה. אין לה גרוש. זה לא משנה לו. הוא לוקח אותה ללא תשלום והיא מגיעה לבית אמה בדיוק כשזו עומדת לנסוע עם אחותה הקטנה לשדה התעופה לטיול בת מצווה. במהירות מארגנים לה לשהות אצל הדודה – אחותו של הבעל האנס. הכול מהיר מדי.

למחרת היא מספרת לדודה שהיא הרה. אין לה מושג באיזה חודש היא. בדרך כלל היא השתמשה בקונדומים אבל היו את הקליינטים שהתעקשו בלי, ואהובתה הרי הייתה בקריז… ולפעמים כבר גם היא.

הדודה מתעקשת להבין איך היא הגיעה לכל זה. כשהיא שומעת על האונס היא מזמנת את אחיה לתשאול. במלחמת העולם השנייה, כשהיא הייתה בת תשע והוא היה בין שנתיים, היא סחבה אותו ואת אחיו בן השלוש בשק על פני רוסיה המושלגת בבריחה מפני הנאצים. הוא לא יכול להכחיש את האמת בפני אחותו – אמו. היא סוטרת על פניו, אומרת לו שהיא מתחרטת שהיא הצילה אותו ודורשת ממנו מימון של ההפלה. זה בגללך וזה כאילו שלך, היא אומרת.

ועדה רפואית, זריקה להמתת העובר ולידה מוקדמת. 12 שעות של כאב כשמשככי הכאבים לא משפעים על מי שרגילה לסמים קשים. היא חוזרת לבית דודתה. עכשיו מתחיל הקריז. דודתה אוסרת עליה את היציאה בלעדיה אל הרחוב. ברור לשתיהן שיציאה פירושה קליינטים וסמים שוב.

היא רועדת את הכאב במקלחות קרות. העור כואב. השרירים. דודתה מעסה את גופה, מחזקת אותה.

כשאימה ואחותה חוזרות מחו”ל – היא חוזרת איתן אל החדר הישן. בת כמעט שבע עשרה, הוא כבר לא מעז להתקרב אליה. שנה היא לא יוצאת מהבית. כופה על עצמה גמילה מהחיים ומהסמים, כדי להצליח להתנקות.

היא לעולם לא תשתמש שוב בסמים קשים.

בגיל 18 צבא וכעבור 10 חודשים היא משתחררת בשל חוסר התאמה. כעבור יומיים היא נדרשת לעזוב את הבית. הוא טוען שיש לו הזכות לדרוש שהיא תעוף מהבית שאימה רכשה וששייך גם לו. היא כבר לא קטינה שאפשר לאנוס בשקט. היא לא באה לו טוב בעיניים.

מזרן, ספרים, מזוודה עם בגדים ומאתיים שקלים. ככה היא יוצאת מדירת אמה, אל החדר על הגג שהיא מוצאת.

 “את הטירונות שלי כזונה וחשפנית עברתי בגיל 8. חשבתי שזה לתמיד”

 בית הספר לזנאים – מסבירים ללקוחות את הנזק שהם גורמים לנשים בזנות

**

200 שקלים, מה בדיוק עושים איתם? איך מחלקים אותם ככה שיספיקו? היא קונה סבון נקה שבע לרחצה במקלחת המים הקרים, וקונה בכל יום חצי כיכר לחם וגבינה לבנה 9%. מתחתיה, בקומת הקרקע מתגוררת העיתונאית – הן נפגשו לפני שנה בבית המעצר, כשהעיתונאית נעצרה על סרסרות והיא נעצרה על דקירה. העיתונאית היא זו שמצאה לה את החדר על הגג ומי שסגרה עם בעל הבית על המחיר הזול. לעיתונאית יש ארבעה כלבים וכ-30 חתולים. היא כתבת פלילית בעלת עבר מפואר והווה רזה, אותו היא מרפדת בסרסור בצעירות דוגמניות שחולמות להתחתן עם כדורגלן, ובהכנסת פרסומות סמויות של ויסקי למדורי הרכילות. הן חברות מהסוג השורד. שבועיים לאחר המעבר העיתונאית שואלת אותה למה השיער שלה מסריח ומטונף, כשהיא מסבירה שאין לה כסף לשמפו ושנשארו לה רק שניים וחצי שקלים בארנק, היא נשלחת אל מקלחתה של העיתונאית בדרישה לצאת ממנה מבריקה. עד שהיא יוצאת העיתונאית מכינה לשתיהן מרק אפונה עם נקניקיות. זו הארוחה הטעימה ביותר שהיא אכלה לאחרונה.

העיתונאית סוחבת אותה לבוננזה, פאב הבראנז’ה שבפינסקר פינת אלנבי. שם בין יבי השתוי לשמוליק העצבני, היא מכירה לה מנהל גינון שלוקח אותה לעבוד אצלו. למחרת היא מנכשת באושר את העשבים ונצרבת בשמש הקופחת. בסוף היום הוא משלם לה על עבודתה ואז מבהיר שאם היא רוצה להמשיך – זה יעלה לה.

היא נזכרת בסוכן הביטוח אצלו עבדה כפקידה בגיל 15. הסוכן שבתום שבוע העבודה הראשון, הזמין אותה לחגוג לו על הברכיים עם בקבוק הערק. היא לא חזרה לשם. נראה שכל מי שמוכנים להעסיק אותה, עושים את זה במחשבה שהם יוכלו על הדרך לזיין אותה. אם להזדיין אז בשביל כסף מלא ולא כהשלמת שכר.

בערב היא חוזרת אל העיתונאית ושואלת אותה אם היא מכירה אדם אחר שיארגן לה עבודה. העיתונאית מכירה הרבה גברים שיסכימו לשלם, עבודה קלה, חצי שעה עד שעה על הגב, בחדרים מסודרים על מיטה, לא ברכב, ללא סיכון, בלי אלימות ובלי משטרה, השכר: 200-300 שקלים לשעה.

יש לה את 200 השקלים שהיא הרוויחה היום. היא מזמינה את העיתונאית לצאת איתה לשתות בבוננזה. על ויסקי עם וודקה, הן סוגרות את הדיל. העיתונאית תסדר לה קליינטים, תקבל מחצית מהסכום ובפועל היא תחיה על הגג אבל תשרוץ אצלה, בין הזיונים לבדיחות, עם עשן הסיגריות המיתמר.

עברה יותר משנה מאז שהיא עסקה בזנות בפעם האחרונה. בשנה הזו היא למדה להיות קצת פחות מנותקת. כשהיא יוצאת מדירתה של העיתונאית אל הלקוח הראשון, הניתוק מזדחל אל החיוך המקצועי.

הוא בן 66, מסגר מיפו, שמספר לה שהוא היה לקוח של העיתונאית עוד אז עם הדוגמניות לפני המשפט. הציפורניים שלו סדוקות והוא לובש סרבל עבודה כחול. מגעיל אותה איך שהוא סוקר את גופה, תוך שהוא מניח יד כבדה על שדיה בזמן הנסיעה, שוקל אותם בידו. הוא מוציא את הכסף מארנקו ומעביר לה בחיוך נתעב. “חבר שלי יצטרף אלינו”, הוא אומר, “הוא ישלם לך גם. אנחנו אוהבים לעשות דברים יחד, קודם אני ואז הוא. אל תדאגי, אנחנו מתורבתים. לא נפגע בך”.

הם נוסעים לדירת הזיונים שלו ושל השותף בשדרות יהודית בתל אביב. קומת קרקע, מיטה, סדין מטונף שידע זיונים רבים בעבר. החבר מגיע ומשלם. הוא אוהב להשתמש בצעצועים. צעצועים זה בתוספת תשלום. אין מבחינתה הבדל בין מה שנדחף לגופה – גוף זר או צעצוע. בשני המקרים היא נדרשת לשחק את העונג, כדי שהקליינט יגמור מהר.

כעבור שעה וחצי המסגר מחזיר אותה הביתה. יש לה 550 ₪ בכיס ותחושת ניצחון. היא חששה מהחזרה למקצוע, אבל עשתה את זה כמו מקצוענית. המסגר אומר לה להתקשר אליו בשבוע הבא. היא מוצאת חן בעיניהם והם ישמחו לסיבוב נוסף. אפשר לסמן וי על הלקוחות הקבועים הראשונים.

היא והעיתונאית לא מדברות על מה שהיה. זה לא חשוב. שעה מהחיים מעניקה אפשרות להתמודד עם העיר הגדולה. אחרי טבילת האש וההמלצה החמה שהעיתונאית מקבלת מהמסגר על ביצועיה, הלקוחות מתחילים לזרום.

היא יכולה להרשות לעצמה עכשיו להתעורר בעשר בבוקר, לרדת אל קפה דיצה לארוחת בוקר עם קפה ועיתון, לשחק עם החיות שאצל העיתונאית, להקשיב מרותקת לסיפורים על עולם אחר, מלא במסיבות, עבריינים ומפורסמים, פעם ביום עובדים לשעה וחצי, ובשאר הזמן חיים.

לפעמים, כשאין קליינט באותו היום, היא יוצאת לסיבוב טרמפים, ממנו היא חוזרת עם כמה מאות שקלים. בין לבין, העיתונאית מצמידה לה כלבה שהן מוצאות ברחוב וקוראת לה דולי. הן מוצאות אותה בזמן הזדווגות עם כלב אחר, על גופה כוויות סיגריות והיא מבועתת. העיתונאית מבטיחה שזה סידור זמני – רק לשבוע עד שהיא תמצא לה בית, אבל דולי תישאר איתה למשך 17 שנים בדיוק.

באחד הטרמפים היא יורדת בחיפה ופוגשת שם את אריאלה, אותה היא הכירה בתקופת אהובתה הסרסורה של הסיבוב הקודם. אריאלה מזמינה אותה להריץ קוק אבל היא מסתפקת בצפייה סבילה. היא מספרת לה שאהובתה הסרסורה, התמחתה בלכידת נערות אבודות ובהפיכתן לזונות בעבורה. בפעם הראשונה, הקשר שהיה מרגיש לה קשר מנצל.

הן מתחברות. מעכשיו כשהיא תיסע לכיוון צפון, היא תעבור אצל אריאלה וזוגתה לקפה ולמנוחה מהדרך.

החודשים חולפים. יש הרבה צחוק בחיים שלה. העיתונאית חוזרת לכתוב הפעם בעיתון חדש – מקומי, והן ממציאות בכל שבוע דמות פלילית אחרת שמתראיינת אצלה. קלפטומנית, נקרופילית שרק רוצה לעבוד ברחיצת גופות, דתייה רצחנית, מפצח כספות, מתקין מנעולים ביום ופורץ בלילה ועוד. בכל פעם, העיתונאית מאפרת ומלבישה אותה בבגדים שמתאימים לדמות, ואז מצלמת אותה למדור. אף אחד לא מזהה את הדמות המצטלמת, ובכל שבוע הן שואגות את הצחוק כשהן ממציאות סיפור חיים הזוי חדש.

הקהל בטוח שמדובר בסיפורים אמיתיים. העיתונאית מצולמת לחדשות, כשהיא פוסעת באלנבי, מנופפת בעליצות לזונות הרחוב שבו ומספרת סיפורים על עבריינים. העיתונאית חווה קאמבק היסטרי.

האינתיפאדה הראשונה מכה ברקע. היא זונה בעלת אידאולוגיה שמאלנית ברורה וככזו, היא יוצאת לעזה חמושה במצלמה, כדי לתעד את הפגיעות בפלסטינים. הזנות משמשת לרכישת פילמים למצלמה, ולהגעה יומיומית לדרום. בשעות הערב היא מצלמת עבור עיתונים שונים, אירועי תרבות הקשורים לשמאל. אנשי הימין אוהבים לקרוא לשמאלניות זונות שמזדיינות עם ערבים. התיאור קרוב, רק שהיא מזדיינת בשביל הערבים.

באחד הימים היא עולה על טרמפ עם גבר בן 67, תימני ענק – שמשון. הוא לוקח אותה בביואיק השחורה, לדירת גג שיש לו. שם, בפעם הראשונה בחייה, גבר שהיא שוכבת איתו מתעקש קודם כל לענג אותה. היא שכבה עם אלפי גברים בימי חייה ושני דברים היא אסרה – נשיקות וסקס אנאלי. העדינות שבה הוא נוגע בה, גורמת לה לבטוח בו ולאפשר לו את הסקס אליו התרגל בכלא.

שמשון מתאהב בה. בחזרה היא מתעקשת שהוא יוריד אותה ארבעה רחובות מביתה, אבל באותו הלילה נשמעת נקישה על דלתה – שמשון עומד שם.

“אני מכיר את העיתונאית”, הוא אומר לה. “היא כתבה עליי הרבה פעמים. אני יודע שיש ביניכן הסדר כספי. עכשיו אני מציע לך לצאת מההסדר הזה. אני אקח אותך מהחור הזה אליי לדירת הגג. אשפץ אותה ואהפוך אותה למועדון קלפים וקוביות שתנהלי איתי. את תוכלי להרוויח כל יום 300-500 שקלים מלהכין סנדוויצ’ים, קפה ותה לשחקנים, ואף אחד חוץ ממני לא ייגע בך חוץ מהבחורות שאני יודע שאת אוהבת. אני בחיים לא אתערב בינך ובין הבחורות. את יכולה להביא את הכלבה שלך שתגור איתך. יהיה לך שם חדר שינה גדול ויפה, מקלחת עם מים חמים, מטבח ועבודה מסודרת. יתנו לך כבוד. מה את אומרת?”

היא נדהמת מהעובדה שהוא איתר אותה כל כך בקלות, אבל למי שנמצא ברשימת העבריינים המסוכנים של ישראל, אין בעיה לאתר את מי שהוא רוצה.

“יאללה בואי, עזבי הכול, אני אשלח מחר מישהו שיאסוף אל כל החפצים שלך”, הוא אומר והיא אוספת את הכלבה ויוצאת מהחדר הראשון ששכרה.

גרפיטי מתחנה מרכזית תל אביב
כתובת גרפיטי בתחנה המרכזית בתל אביב. מתפרסם לפי רישיון ייחוס דרך ויקיפדיה

המועדון של שמשון נמצא על רחוב הירקון, שני מטרים מהים. בכל בוקר היא יורדת אל החוף לאפשר לדולי לשחק. בעשר היא שוטפת את המועדון, מכינה את השולחנות ואת הכריכים. בשתיים עשרה מתחילים להגיע השחקנים. סיקלט – הגנב האלכוהליסט שנראה כמו שלד, מומו – המהמר שלא הפסיד כבר מעל לשנה, אלי – המלקק שאסור לסמוך על מילה שלו כי הוא מלשן של המשטרה… מי מסוכן יותר ומי פחות. כולם משלמים מעשר למועדון בעבור הזכות לשחק בו, כולם משאירים טיפים נדיבים לצעירה שמאכילה ומשקה אותם, וכולם מכבדים את שמשון כסמכות עליונה בעולם התחתון.

בכל שלישי ושבת הוא בא כדי לשבת בחברתה. הם יוצאים לאכול, מעשנים נרגילה, מדברים בשקט על נושאים שונים. הידע שלו עצום. על אף ואולי בשל היותו בורר ראשי בעולם התחתון, הוא מכיר אישית את השרים ואת ראש הממשלה. לא אחת הם מתקשרים אליו שיסייע להם בעניינים שונים. בימי שבת הוא מביא כנפיים לדולי שאשתו הכינה במיוחד ושלחה. הן מדברות בטלפון, היא יודעת עליה ולא אכפת לה שתהיה לבעלה מאהבת.

שמשון רוצה לקנות לה מכונית, אבל היא מסרבת. היא לא רוצה להיות חייבת. את מה שיש לה היא מרוויחה ביושר. הוא הגבר היחיד שהיא אי פעם חיבבה. היא גם שונאת אותו מכיוון שהוא מתעקש להמשיך לענג אותה בכל פעם שהם במיטה. הגוף בוגד בה מול המגע שלו. מרגיז אותה שאכפת לה ממנו.

כעבור שלושה חודשים היא מחליטה לעזוב. היא מיצתה את הקטע של ניהול המועדון ואת הקטע של נערתו של העבריין. היא רוצה את החופש שלה בחזרה ושוכרת דירה ביפו. שמשון מכבד את החלטתה. היא רואה אותו שוב כעבור חודשיים – כשהיא נכנסת להיריון מלקוח בשל קונדום פגום. שמשון מממן לה את ההפלה ואז עוזב את חייה בחיוך.

מפה היא עצמאית. העיתונאית רק חברה. היא לא חייבת לתת דין וחשבון לאף אחד. בת 22 היא מוכנה לכבוש את העולם.

**

“קיבוצניקית (20) שעברה לעיר הגדולה, מחפשת ספונסר נדיב לקשר בלעדי”, היא פרסמה בעיתון לאישה את המודעה וזכתה למעל לאלפיים הודעות בתא הקולי. לקח לה שבוע לחזור לכולם. בדירה שבקומת הקרקע ברמת גן, היא מקבלת שלושה לקוחות ביום, מקפידה ששעה תפריד ביניהם, למנוע מפגש מביך. כל אחד מהם הוא היחיד, כל אחד מהם רואה בעצמו גבר שרמנטי ובר מזל, שמאפשר לקיבוצניקית להתאקלם והכסף זורם בשטרות שהיא מפזרת לכל עבר. יוצאים למסעדה? – עליה. נוסעים במונית ספיישל לחיפה – היא מתעקשת לשלם. כל יום מסתיים כפי שהוא התחיל – בארנק ריק. היא יוצאת, מבלה, מבזבזת סכומים אדירים על בנות זוג וחברות, אבל מעולם לא קונה לעצמה בגד. לא משנה כמה כסף היא מרוויחה – היא לעולם לא משלמת את שכר הדירה בזמן. לא נשאר לה כלום.

כל יום מחדש מתחיל את מאבק ההישרדות. הדרך להתמודד עם הזנות בלי לחזור לסמים, הייתה בהפיכתה לגוף מנותק. היא מקימה חומה בין הזונה המקצועית, שמתפשטת ללא היסוס, שמתייחסת לגופה כאל כלי עבודה – מכשיר, ובין הלסבית הביישנית משהו – זו שלא מסירה את בגדיה אלא לעתים נדירות ורק בחושך. זו שמעדיפה לענג ולא להיות מעונגת. היא פוגשת נשים, מתאהבת ושומרת שלא להיסחף אל תוך קשר שידרוש ממנה לשקר או לומר אמת.

ואז היא פוגשת את הסופרת ואובדת לתוך רומן שמטלטל אותה בין פרידות לחזרות לא מוסברות. את שעות הפנאי היא מקדישה ליצירה – היא כותבת, היא מלחינה, היא חולמת. “תרצי לחיות איתי?”, שואלת הסופרת. “אני זונה”, היא עונה, “המקצוע שלי לא יאפשר חיים משותפים אתך”. הסופרת שותקת ומעבירה לה את סיגריית החשיש. בלילה, בפעם הראשונה בקשר שלהן היא מתעקשת להיות אקטיבית ולזיין אותה. ככה הגברים עושים לך? היא שואלת כשאצבעותיה נעות בתוכה. היא מרגישה את האגרוף חובט בבטנה כשהמילים קורעות בתוכה את הניתוק. ההתמסרות הראשונה שלה לסופרת הופכת לרגע של חילול. היא מתקפלת  זועקת כאב ודמעות.

בקשר הבא היא כבר מציבה את האמת בתחילת הקשר. אני זונה, זה המקצוע שלי. טוב לך – סבבה. לא טוב – אז ניפרד. אני זונה. זו הבחירה שלי. כמו שסבל משתמש בגוף שלו כדי להתפרנס, ככה אני משתמשת בשלי. כך, בקול שקט ובעיניים מתריסות, היא מציבה את ההרס על הכן המקצועי. הילדה שנאנסה הפכה לאישה שמשתמשת בסקס כדי לשלוט בגברים ולהתפרנס מחולשתם. אין מקום להתנצלויות או לתחושות. הכאב ננטש על מיטתה של הסופרת, ברגע ההוא של החשיפה שיש בהתמסרות. משם היא מתהלכת מוגנת, עטופה בפרטים אוטוביוגרפיים מסותתים ומסודרים בשורה בסדר כרונולוגי לפי גובה.

**

היא מכירה אישה שאוהבת אותה יותר משהיא יכלה לאהוב בעצמה. החיים המשותפים גורמים לה לפליאה יומיומית, כשאהובתה מתעקשת לצאת בכל בוקר בשבע לעבודה שהיא שונאת בתמורה לשכר מינימום. היא מתחילה טיפול. זמן לא רב לאחר תחילתו, מבהירה המטפלת שלה שהיא רואה בתשלום בעבור הטיפול מהזנות – שכר דמים והיא מעדיפה ליצור חוב אותו היא תשלם עם הזמן מעבודה אמיתית, מאשר לקבל אתנן. העולם מתבלבל לה. מושגים שהבדילו בין שחור ללבן ובין ניתוק לחיבור, מתקרבים אלו לאלו ויוצרים גוונים של צבע שמהממים אותה.

בטיפול היא מדברת על האונס, לומדת לחוות אינטימיות שאין בה מגע מיני, היא משחזרת, כואבת, מקיאה את נשמתה, נוגעת עשרות פעמים במוות, עד שנדמה ששניהם כרוכים בריקוד ארוטי מענג. רק נושא אחד נשאר חתום – הזנות. בה אסור היה לגעת. אם האונס היה המקום בו היא איבדה את האוטונומיה על חייה – הזנות משמשת לה קרדום זעם מעורב בפרנסה. היא מביטה בבוז בגברים שמתפלשים לרגליה וחודרים את גופה באנחות וביבבות. היא שולטת בכל גמירה שלהם, מאריכה או מקצרת את מועדה כרצונה. והיא מקבלת תשלום בעבור כל מפגש. תשלום מראש. תשלום גבוה מהממוצע. זונת צמרת. נערת ליווי.

ככל שהטיפול מתקדם, המעבר אל הניתוק מהחיים הופך קשה יותר ויותר. היא שוקעת בדיכאון והזנות מרגישה לה לעתים כמו מנהרת בריחה מהכלא הרגשי שסוגר עליה. בעבודה היא לא מרגישה. בעבודה היא מרוכזת בדמות שהיא התבקשה לשחק.

הטיפול נמשך, לאט חלחלה ההכרה שבאמצעות הזנות היא משחזרת את האונס. היא נאלצת להתמודד עם הזעם כלפי הגוף שלה – ההוא שבגיל שש, לא עצר את האנס. היא מתמודדת עם הזעם, עם הכאב, עם תחושת הבגידה ואז עם ההכרה שבת שש היא לא יכלה לעשות שום דבר כדי למנוע את האונס. והסליחה כלפי הגוף והאבל על הפגיעה בו אז ועל הפגיעה בו בהווה. וניתוק, ולקוח, וחיבור וכאב, וניסיון למות ועוד לקוח…

בת 27, עשר שנים אחרי הפעם הראשונה, היא שוכבת עם הלקוח האחרון. שמשון היה היחיד שעינג אותה, עם הלקוח הזה, היא מתעקשת להתענג בעצמה. היא לא יודעת למה. רק עם שמשון ועם הלקוח הזה היא הסכימה לסקס אנאלי. זו גם הייתה הדרך היחידה שבה האנס לא אנס אותה. בפעם הזו, זה היה סקס עם לקוח אבל גם התעלסות. היא לא לוקחת כסף מראש, היא לא חושבת על כסף תוך כדי ובשנייה שהיא גומרת היא פורצת בבכי ומתקפלת לתוך עצמה.

הוא נבהל, מנסה להבין אם פגע בה. אני מרגישה כאילו אנסו אותי עכשיו אבל זה לא בגללך, אתה היית נהדר, מצליחה למלמל תוך שבוכה את הנשמה. הוא מחבק אותי בשקט וממתין שארגע. בדרך החוצה הוא נותן לי את הכסף שהיה עליו. לא שינה הסכום, אבל היה לי חשוב שהוא ישלם. ידעתי שזו הפעם האחרונה שאשכב עם גבר. הלקוח האחרון בחיי. הזונה פרשה.

תגובות

|

Send this to a friend