פי אלף יותר כפיים

פי אלף יותר כפיים

כשמירי רגב טסה עם הבימה והקאמרי התל אביבים המנותקים להצגת בכורה של סמולנים בניו יורק

אז נכון מירי רגב שרת התרבות? אז נכון שהיא אומרת תמיד שיש BDS בגלל הסמולנים? ונכון שהיא אמרה שהיא תיקח את התקציב של מוסדות התרבות התל אביבים המנותקים ותעביר אותו לפריפריה? אז יודעים איפה מירי רגב עכשיו? אז מסתבר שהיא בניו יורק, והיא באה להצגת בכורה של התיאטראות התל אביבים המנותקים “הבימה” ו”הקאמרי” שמעלים מחזה של הסמולן דויד גרוסמן. רגע, זה לא הכל: מה יהיה ברחבה שמול הצגת הבכורה? הפגנה של… נכון! BDS! אלה שהסמולנים מתדלקים אותם!

עולמות מתנגשים, יקומים קורסים, וגם ארי רמז אחד שמנסה לעשות סדר בבלאגן. זה לא אומר שהוא יודע איזו תמונה תשחרר הדוברות של מירי רגב שתככב בבוקר ברשתות החברתיות (ההימור שלנו – חליפה מעוצבת עם סיכת דש בצורת מגנומטר)


[ארי רמז]

בשעה שראש עיריית עכו שימש זרוע מבצעת מרצון של השלטון המרכזי וניהל רדיפה פוליטית נגד האמנית עינת ויצמן, ובזמן שתיאטרון אלמידאן עומד סגור, צוין טקס פרסי התיאטרון כסדרו. על הבמה עמדו, זה לצד זה, יוצרי ההצגות הזוכות ושרת התרבות, שתוקפת אותם חדשות לבקרים על ההגמוניה התרבותית שהם ראשיה ומוביליה. בין הזוכות הגדולות של אותו הטקס הייתה ההצגה “אישה בורחת מבשורה”, לפי ספרו של דויד גרוסמן, שקיבלה את פרס הצגת השנה באופן אישי מידי השרה.

כעת צפויה רגב לפגוש שוב את יוצרי ההצגה, הפעם על במה מכובדת אחרת, בפסטיבל לינקולן סנטר בניו יורק, שאליו הוזמנה היצירה. קשה להאמין שכאשר גרוסמן התיר לתיאטרוני הבימה והקאמרי לעבד לבמה את ספרו, הוא שיער בליבו שההצגה תעמוד בחזית אחת עם רגב כנגד תומכי BDS. אף שהציגה בפני ועדת הכספים של הכנסת קריקטורות בוטות, כדי לגבות את הכרזתה שתפגע בתקציבי מוסדות התרבות בתל אביב, הדבר לא מנע מרגב להצטרף כפטרונית למשלחת לניו יורק. זאת אולי בתקווה לקבל דקות מצלמה יקרות ולהשתלח ברוג’ר ווטרס וקן לואץ’ המובילים את המחאה על אירוח התיאטרונים, שלטענתם משתפים פעולה באופן מובנה עם מדיניות הדיכוי של מדינת ישראל. מבחינתה, זו הזדמנות מושלמת לשמאל-וושינג של ממש: שהרי העובדה שסופר כמו גרוסמן, שלעיתים קרובות מבקר את ממשלת ישראל, מקבל במה ליצירתו בחסות המדינה היא ראיה להיותה של ישראל מדינה דמוקרטית.

מבולבלים? גם אנחנו

נדמה שבזירת התרבות מתנהל נשף מסכות, בו מגלמת מירי רגב את הלוחמת למען תרבות המדוכאים והמגינה על המושג המומצא “חופש המימון”, ואילו מוסדות התרבות ממלאים את תפקיד הנאבקים למען חופש היצירה והביטוי. שני הצדדים מרוויחים מהדימוי הציבורי של אלה הנאבקים זה בזה, אך למעשה – הם חיים בסימביוזה המשרתת את צרכי הקיום שלהם.

רגב מניחה כי מאבק למען קולות מודרים של מזרחים בפריפריה מחד, והשתקת פלסטינים ושמאלנים מאידך, הם רעיונות שיכולים להניב תשואה אלקטורלית נאה, בעיקר כשהיא מצליחה לשרטט זיקה ביניהם. השרה מציגה את האמנים שעוסקים ביצירותיהם בפשעי הכיבוש כמיעוט אליטיסטי תל-אביבי מנותק, שמנשל את תושבי הפריפריה מהמשאבים המגיעים להם. הקולניות שבה היא עושה זאת חוסכת ממנה את הצורך להציג קבלות על טיפוח תרבויות מודרות.

מנכ”ל תיאטרון גשר לשעבר אורי לוי, בטורו (מירי רגב, אנא ממך, רק אל תפריעי“, הארץ 11.7.2017), ביטא את משאלת הלב של הממסד האמנותי בישראל – שהעגלה תמשיך לדהור. ההנחה המתנשאת ביסוד דבריו היא שמוסדות התרבות מנהלים מלאכת קודש שאינה ראויה לביקורת ומוטל על השרה לאפשר לה להימשך. בכך, לוי מתדלק את בערת המנוע הפוליטי של רגב, משום שהוא מממש את דימוי הכספומט שבציורים שהציגה בכנסת, ומאשר את הטענות על מנהלים מורמים מעם שיודעים בשביל המוני בית ישראל מה טוב בשבילם, שאינם מאפשרים לקולות חדשים להישמע, ושלעולם לא נפרדים מכיסאותיהם.

כדי לקדם את חוק שימור המומנטום שהם מייחלים ליישמו, מנהלי מוסדות התרבות מטפחים קונפליקט מנומס שלא שובר לעולם את הכלים. הם אולי טרחו מדי פעם להביע דאגה על סתימת פיות ולערוך כנסי חירום, אבל  לא נקטו צעדים כלשהם נגד סגירת תיאטרון ערבי, ולא התייצבו לצידה של עינת ויצמן כששרת התרבות הסיתה נגדה בכנסת בטענה שהיא מהללת רוצחים ושמקומה ברמאללה. ככל שיכחישו זאת, החשש מטלטול הספינה משפיע ישירות על הבחירות הרפרטואריות שאט-אט מצננות כל ביקורת של ממש, כך שהתיאטרונים עצמם הם אלה המשתדלים שלא להפריע לשלטון, כחלק מעסקת החבילה שהיו מעוניינים בה.

כפי שהמחאה על הכוונה לפגוע במימון תיאטרוני תל-אביב מחזקת את טענות רגב על ההגמוניה התרבותית, כך נכונותם של התיאטרונים למלא אחר הדרישה להופיע בגדה המערבית, ושתיקתם לנוכח סגירת תיאטרון אלמידאן על רקע פוליטי, מחזקת את טיעוניו של רוג’ר ווטרס. ריקוד הטנגו הזה אכן תואם מרחב לא דמוקרטי, שחיים בו מיליוני נתינים משוללי זכויות, כולל הזכות להצביע ולהשפיע על גורלם.

אם מנהלי התיאטרונים בתל-אביב מעוניינים להיאבק על הדמוקרטיה, עליהם לעשות זאת בנחישות באמצעות צעדים כמו  אימוץ יצירות האמנים שפרשו מפסטיבל עכו. על קהילת התיאטרון להחליף באופן סדיר את מנהליה ולפעול לעידוד יצירה בפריפריה במקום רק לייצא אליה הצגות. זה נכון מבחינה ערכית, וזה גם ישמוט את הקרקע תחת טיעוניה של רגב.

כל עוד האמנים אינם מוכנים לשלם מחיר על המאבק הזה, שלא יופתעו מהטענות שנדרש לחץ חיצוני על ישראל, ושמירי רגב מנכסת אותם לקידום צרכיה הפוליטיים ולהעמקת הכיבוש.

הכותב הוא במאי ומורה לתיאטרון

תגובות

Send this to a friend