ד"ר יועז הנדל הינו איש ימין ליברלי מובהק. אם היה בכך צורך, ניתן היה להיווכח בכך שוב בדברים שנשא בכנס שערך לא מזמן הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל בשיתוף פעולה יוצא דופן עם המרכז למורשת בגין והמכון לאסטרטגיה ציונית בנושא של זכויות נחקרים.
אמנם לא נשמע ממנו אמירה חד משמעית נגד עינויים ויחס אכזרי ומשפיל בחקירות משטרה ושב"כ, אולם הוא חזר ואמר הן על הבמה והן באופן פרטי שהוא רוכש הרבה כבוד לארגוני זכויות האדם ובהקשר הדיון בכנס, באופן מיוחד לוועד נגד עינויים וזאת בשל העמדה המוסרית, הערכית והעקבית בנוגע לעינויים והפרת זכויות נחקרים. "אצלנו בימין" הוא אמר (ציטוט מהזיכרון) "מדברים תמיד מפוזיצה. רק כשזכויות נחקרים שלנו מופרות אנחנו מקימים קול צעקה". במילים אחרות אמר נציג השמרנות האידיאולוגית – לא עמדה מוסרית מבטא הימין אלא עמדה תועלתנית וצרה. הכנס המדובר התקיים כחודש וחצי לפני שהתפוצצה פרשת נחקרי השב"כ הקטינים היהודים מישיבת רחלים שנחשדו ברצח עאישה אל-ראבי, פלסטינית מהיישוב בידייה, אם לתשעה ילדים ביום 10.12.18 בזריקת אבנים אל מכוניתה.
מאז מעצר הנערים המדינה רעשה וגעשה. הרשתות החברתיות תססו, התקשורת סיקרה בהרחבה, ולבני משפחות הנחקרים ניתן פתחון פה על כל במה אפשרית – בדיוק כפי שיש לעשות אל מול אי צדק ואל מול הפעלת כוח ואלימות ממסדית. השותקים היחידים במקרה זה הם דווקא אנשי זכויות האדם – "השמאל". חברינו אמנם גינו בכל פה את איילת שקד שהלכה לבקר את משפחות הנחקרים, אבל בכל מה שקשור להתנהלות השב"כ כנגד הנחקרים הקטינים – היה קשה מאוד לשמוע משהו חדש ומפתיע מכיוונם.
אני מציינת את הנאמר בכנס לא רק בשל הרצון הטבעי לפאר את העמדה המוסרית העקבית של הוועד נגד עינויים אלא מתוך דאגה לכך שנקיטה בעמדה מתוך "פוזיציה" ללא אחיזה בערכי המוסר האוניברסליים עלולה בסופו של דבר להוביל להחמרה בשימוש בפרקטיקות פסולות כלפי אותה אוכלוסייה לה אין נציגים בפרלמנט ובכלי התקשורת. השתיקה הציבורית בזמן שפלסטינים נחקרים תוך הפרת זכויותיהם רועמת במיוחד לנוכח הרעש הציבורי לו זכו הנחקרים היהודים מרחלים. לשיח הציבורי עלולות להיות השלכות באופנים שונים ולמעשה חוקרי השב"כ יכולים להבין מתי ידיהם קשורות ומתי אין כבלים ואין רסן. הציבור הוא הקובע.
מתוך הכנס במרכז מורשת בגין נובמבר השנה | דבריו של הנדל מדקה 29 לערך
אלימות, איומים והטרדות מיניות
בשנה החולפת (2018) טיפלה המחלקה המשפטית בוועד נגד עינויים ב 214 תיקים. לא כולם תיקי שב"כ אבל בכולם מופיעה תלונה חוזרת של הפרת זכויות יסוד של נחקרים, שימוש באלימות, באיומים, במניעת שינה, בהטרדות מיניות ואף שימוש בעינויים ממש כמו כיפופי איברים ושימוש בתנוחות לחץ מכאיבות.
באף אחד מהמקרים הללו, בהם מעורבים גם נשים וקטינים, החברה הישראלית לא הזדעזעה, לא רק שלא נשמע קול חלוש הדורש הפסקת השימוש בפרקטיקות האסורות – אפילו ציוץ לא נשמע. מעל 1,000 תלונות הוגשו למבת"ן (מבקר תלונות נחקרים בשב"כ) מאז הקמתו ב 2014 ועד היום נפתחה רק חקירה פלילית אחת כנגד חוקרים שהשתמשו באמצעים האסורים על פי הדין בישראל ולא הוגש אף לא כתב אישום אחד. ממוצע הטיפול בתיקים שהוגשו למבת"ן עורך שנתיים, עשרה חודשים ועשרים ואחד ימים. מיותר לציין שחקירות שב"כ בעבירות ביטחון אינן מתועדות כלל ולכן יש קושי ראייתי עצום להוכיח כי נחקר עבר עינויים פיזיים או נפשיים. נחקרים רבים מהססים להגיש תלונה על מה שעברו, אם בשל הפחד מפני נקמה ואם בשל הטראומה והחסמים הרגשיים שהיא מייצרת מטבעה.
רק לאחרונה ניתן בבית המשפט העליון פסק דין העוסק בדרישת נחקר שב"כ פלסטיני פיראס טביש להעמיד לדין את חוקריו בשל העינויים שספג במהלך חקירתו. שלושת שופטי בית המשפט העליון לא התרשמו מהעדויות והראיות שהביא טביש לגבי עוצמת העינויים שעבר. לא עזרה חוות דעת רפואית, גם לא מזכרים המתעדים כי התלונן על כאבים במהלך החקירות. כלום. בית המשפט לא רק שלא האמין לטביש הוא אף נסוג מהאיסור המוחלט על עינויים כפי שזה נקבע באמנה הבינלאומית נגד עינויים ובפסק הדין המכונן בעניין זה משנת 1999. וכך קבע השופט מינץ בפסק הדין בהקשר של נוהל ההיוועצות בין חוקרי השב"כ בטרם הם מפעלים "אמצעים מיוחדים": "על כן, לא רק שאין באפשרות זו כדי לגרוע מהכלל הקובע כי עינויים הינם אסורים, וזאת למעט במקרים חריגים ביותר, אלא היא מאפשרת יישומו באופן טוב יותר".
אם קביעתו של מינץ לגבי המקרים החריגים תישאר על כנה , אזי אנחנו כחברה ניצבים בפני מציאות בה האיסור על עינויים אינו מוחלט. זו מציאות בה האיסור על הפרות זכויות יסוד של נחקרים מקבל התייחסות בספירה הציבורית רק כשהנחקרים שהופרו זכויותיהם הם יהודים. למציאות כזאת אסור להסכים. גם אם הזעקה הציבורית מוצדקת לכשעצמה – עצוב ומייאש לקבל את נסיבותיה. זוהי עמדה כל כך צרה וחד ממדית שמקפלת בתוכה יחד עם פחדים קמאיים גם אדישות לגורלו של האחר, גזענות ותחושת עליונות מפחידה.
כל העניין עם המאבק הזה לזכויות אדם שהוא חל על כולם, תמיד. סט כללים האמורים ללוות ולהגן על האדם מלידתו ועד מותו. מטבען של הזכויות שהן באות להגן פעמים רבות דווקא על אלה שלא קל איתם: כפי שזכות הביטוי מגינה על ביטויים קשים, מעליבים, חצופים ומקוממים, כך זכויותיהם של נחקרים – לחקירה הוגנת, למפגש עם עורך דין ולתיעוד החקירות באות להגן על אנשים שרובצים עליהם חשדות איומים שבחלק גדול מהמקרים –אמתיים ומוצדקים.
החזק של היום, זה שמדבר "מפוזיציה" כמו שהגדיר זאת יועז הנדל ונוקט עמדה רק חצי מוסרית, חצי ערכית וחצי אנושית מסתכן בכך שיום אחד, והיום הזה בוא יבוא, תתהפך הקערה: מי שלמעלה יאבד את זכויות היתר שלו, הסמכויות יחליפו ידיים, השלטון יתחלף – ובלי שיח זכויות אדם נחוש ועקבי – לא יהיה מי שיגן על החלש של מחר.
הכותבת היא המנכ"לית לשעבר של הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל.
[hamakom_banner_with_form]