א. שקד בעקבות מירי רגב
היסוד החמור ב"פרשת נוה" הוא ציבורי יותר מאשר פלילי, שכן החשדות המיוחסים לאפי נוה – שהמין הוא רק ההיבט הגלוי והסננסציוני שלהם – הולמים לחלוטין את דמותה של מערכת המשפט כפי שזו אמורה להיראות לאחר שה- D-9 של הימין, המופעל בידי איילת שקד, יסיים להפוך אותה לעיי חורבות.
שקד מחוללת במשרד המשפטים מהפכה דומה לזו שמחוללת מירי רגב במשרד התרבות. כשם שרגב חותרת לכפות את עקרון "הנאמנות בתרבות", כתנאי לקבלת תקציבים והפכה אותו לאמצעי לחיסול חופש היצירה, כך עשתה שקד את עקרון "הנאמנות במשפט" לתנאי למינוי שופטים בדרך לריסוק עצמאותה של מערכת המשפט.
נווה, עד לאחרונה יו"ר לשכת עורכי הדין וחבר הוועדה למינוי שופטים, חולק עם שקד, את חזון אילופה של הרשות השופטת והכפפתה למדיניות הימין. הוא לא רק "זורם" עם שקד, כהגדרתו, אלא ממלא תפקיד של שותף אסטרטגי בקידום המהפכה המשפטית – השמרנית, לכאורה, והפופוליסטית, למעשה – שהיא מובילה. שקד, שותפיה ותומכיה אינם נלאים מלתקוף את בית המשפט העליון ולערער את סמכותו כאמצעי להפחדת מערכת המשפט כדי שיוכלו לעצב אותה מחדש באופן שישרת את מדיניות של הימין. החלשת מערכת המשפט אמורה לסייע לכונן בישראל "דמוקרטיה לא-ליברלית", ולמעשה משטר לא-דמוקרטי, בדמות "שלטון הנאמנות".
ב. למה חשוב לשקד לרמוס את שופטי העליון
שלטון הנאמנות משמש את הימין לערעור עקרון השוויון המשפטי בישראל, כפי שמלמדים שפע "חוקי הנאמנות אזרחות", שחקקו ממשלות נתניהו מאז 2009, הממוקדים בפגיעה בשוויון הזכויות של אזרחי ישראל הערבים ובצמצום מרחב הפעולה של השמאל. שלטון הנאמנות מתנה זכויות אזרחיות ותקציבים ממשלתיים בנאמנות פוליטית למפלגות הימין, לערכיהן ולמדיניותן. שיאו של מהלך זה הוא ב"חוק הלאום", שבניגוד לטענת תומכיו, כוונתו אינה לבסס את דמותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אלא לשנות את דמות המשטר מ"מדינה יהודית ודמוקרטית" לכזה שבו הדמוקרטיה כפופה ליהדות. כך, כחוק יסוד מבטל חוק הלאום את השוויון האזרחי בישראל ויוצר בסיס חוקתי שיאפשר לבג"ץ לדחות עתירות כנגד חוקים המפלים לרעה את הערבים והשמאל.
כדי להבטיח שמהלך הפיכתה של ישראל לדמוקרטיה לא-ליברלית לא יתקל בהתנגדות בג"ץ, חותרת שקד בסיועו של נווה לשנות את הרכבו של בית המשפט העליון על ידי מינוי שופטים שהשקפת עולמם דומה לשלה וכך להפוך אותו לשמרני, כהגדרתה, ולמעשה ככזה התומך במדיניותה, ובעיקר בניאו-ליברליזם, בהמשך ההתנחלות ובשלטון הנאמנות.
שינוי הרכבו של בית המשפט העליון מייתר במובנים רבים את המתקפה העזה שמנהל הימין כנגד "האקטיביזם המשפטי" של בג"ץ, ולמעשה כנגד צלו. שקד ונוה משנים את הרכב בית המשפט כדי שהרכבו השמרני יפסוק ברוח הלא-ליברלית של הימין. אם כך, מתבקשת השאלה, מדוע אין דוברי הימין מסתפקים בשינוי דמותו של בג"ץ, ומוסיפים לתקוף אותו בחמת זעם כמי שחומס את ריבונותם של האזרחים?[/vc_column_text]
ג. שקד פוגעת בחלשים
את מטרת ההתקפה על בג"ץ אין לחפש באקטיביזם השיפוטי של בג"ץ לכשעצמו – שעליו בהחלט ניתן לערער – אלא במטרותיה הלא-ליברליות, ולמעשה האנטי-דמוקרטיות, של מהפכת המשטר שמחולל הימין. ההסבר למתקפת הימין על בג"ץ, למרות שהרכבו השמרני אמור לייתר את החששות מפני האקטיביזם השיפוטי, מצוי באופי המהפכה השמרנית-פופוליסטית שמקדמת שקד. מהפכה זו מבוססת על צמצום הדמוקרטיה ל"שלטון הרוב", תוך התעלמות בולטת מ"זכויות המיעוט", דבר ההופך את שלטון הנאמנות ללא-ליברלי ואף לאנטי-דמוקרטי.
תומכיה של שקד טוענים כי הגבלת כוחו של בג"ץ מכוונת להשיב את הריבונות ל"עם", שרצונו מתבטא ברוב שהעניקו לימין בבחירות, לאחר שריבונות זו נגזלה בידי עילית אוליגרכית שהאינטרסים שלה מנוגדים לאלו של העם, דרך טיעון המאפיינת את הפופוליזם בכלל. ואולם, דאגתה החסודה של שקד לאינטרסים של העם מנוגדת לתמיכתה הנלהבת בתאצ'ריזם, כלומר בפירוק מדינת הרווחה, צמצום שירותיה והפרטתם, מהלך הפוגע בעיקר במעמדות הנמוכים, המהווים את רוב העם שאותו מתיימרים שקד והימין לייצג.
הימין מודע לסתירה זו ולפיכך פיתח שורה של "מנגנוני פיצוי", דוגמת המגזרים וההתנחלויות, המספקים תחליפים חלקיים לשירותי מדינת הרווחה שקוצצו, וכך מבטיחים את המשך תמיכת המעמדות הנמוכים בשלטונו. שלטון הנאמנות הוא מנגנון פיצוי נוסף: האפליה לרעה של "הלא נאמנים", ובעיקר הערבים והשמאל, לצד העדפת "הנאמנים" בשלל דרכים תקציביות, הופכת את התמיכה בימין למנגנון פיצוי המספק למעמדות הנמוכים הגנה חלקית מפני הניאו-ליברליזם שמקדם הימין.
עד כה הבטיחה שיטת מנגנוני הפיצוי של הימין את שלטונו, אלא שככל שהיא התרחבה כן היא הגיע להתנגשות עם עקרון השוויון האזרחי. ואכן, בשנים האחרונות היו מנגנוני פיצוי אלו – כנט חוק הגיוס, מימון ההתנחלויות בידי החטיבה להתיישבות או חוק הלאום, למשל – נושא לעתירות לבג"ץ, שלמרות השינוי בהרכבו לא פעל כחותמת גומי של הממשלה, ולכן מוסיף להיתפס בידי הימין כסכנה לשלטונו.
ד. נוה והשופטים החנפנים
משנמצא כי בשינוי הרכבו של בית המשפט העליון אין כדי להבטיח את מדיניות הימין ושלטונו, אימצה שקד בסיועו של נוה אסטרטגיה נוספת, והיא החלשת מעמדם של שופטי בג"ץ, כדי לערער את סמכותם וכך לפגוע בעצמאות מערכת המשפט. במהלך זה היה לנוה תפקיד אסטרטגי, שמצא ביטוי בשתי דרכי פעולה.
דרך פעולה אחת הייתה, החלשת מעמדם של שופטי העליון בוועדה למינוי שופטים. הברית שכרתה שקד עם נוה הציבה, לראשונה, את השופטים בעמדת מיעוט בוועדה. היה בכך יותר מאשר טקטיקה פוליטית: כך הובילו שקד ונוה לשינוי מוקדי הכוח בעולם המשפט הישראלי: לשכת עורכי הדין ונוה ירשו את מקומם של בית המשפט העליון ונשיאיו. שופטי העליון המוחלשים, שאיבדו את שליטתם במערכת המשפט, אמורים להיות נחושים פחות בהתייצבותם מול המערכת הפוליטית שהביסה אותם בביתם.
דרך פעולה שניה, שבה נטל נוה את ההובלה, הייתה ביזויה של מערכת המשפט. רק כך אפשר להבין את הופעותיו בשני משדרי "עובדה", שבהם הציג את המועמדים לשיפוט, כקבוצת חנפים המחפשים את קרבתו ונתונים למרותו ולגחמותיו. החשדות המיוחסים לו בפרשה האחרונה הם חלק מתבנית פעולה זו. השאלה, האם היה בהתנהגות של נוה פן פלילי תידון בבית המשפט. במובן הציבורי הפעולות המהוות בסיס לחשדות אלו משתלבות במאמץ ארוך טווח שלו ושל שקד לפגוע בעצמאותה של מערכת המשפט ולערער את מעמדה, כדי לחזק את שלטון הנאמנות שמכונן הימין.
בייניש: "אם נכנס אדם לא ראוי ומנסה להשחית, צריך להילחם בזה. להילחם ממש"
מנשיאת בית המשפט העליון לשעבר ועד חברי לשכת עורכי הדין. מקבץ תגובות לפרשת השוחד המיני שבה אפי נוה הוא החשוד המרכזי בניצול מעמדו לקידום מועמדים לכס השיפוט. הסיפור המלא
שיחה על זה post