האישום נגד נוה: בגידה והשמדת שלטון החוק

נו? אז מה אתם אומרים על אפי נווה? השחית לגמרי את הליך בחירת השופטים/ות ופגע קשות במערכת המשפט ובשלטון החוק בישראל, לא? המשנה לנשיא של ביהמ"ש העליון בדימוס, אליהו מצא, אמר בראיון לרשת ב' על הפרשה שהיא "מצמררת", וביקש "להתייחס אליה כסרטן שפשה בגוף". לא פחות. אני מסכים שהחשדות חמורים, אפילו חמורים מאוד. אבל האם מדובר בסרטן שפשה בגוף של מערכת המשפט ושלטון החוק או בגוף של נוה?

השאלה בעינה עומדת: האם באמת מערכת המשפט שלנו פגומה? האם לשכת עורכי הדין בראשות נוה אחראית בדרך כלשהי לפגמיה?

ובכן, התשובה שלי היא כן. הלשכה בראשותו של נוה תרמה תרומה עצומה לפגיעה חמורה בשלטון החוק ובדמוקרטיה הישראלית. יותר מכך: ללשכה יש מניות בסרטן שאכן פשה במערכת המשפטית, סרטן קשה, מתקדם שאף עלול להיות סופני. אבל לא, האיבר הנגוע אינו הועדה לבחירת שופטים ומחוללי הנגע אינם הרומנים שהיו או לא היו לראש הלשכה.

לשכת עורכי הדין היא איגוד סטטוטורי של עורכות ועורכי דין (נו, מה יהיה עם השפה העברית? האם תמיד נדיר את הנשים? אולי שישנו את שמה ל"לשכה לעריכת דין"..?). ככזו היא מייצגת עוסקות ועוסקים במקצוע שיש לו שליחות חברתית מהמעלה הראשונה. כמו שהסתדרות הרופאים איננה רק איגוד מקצועי שדואג לזכויות כלכליות של חבריו אלא גוף שאמור להשמיע את קולו בכל הנוגע לזכויותיהם של חולים ולהילחם למען שיפור מצבה של מערכת הבריאות, וכמו שאיגודי מורים לא אמורים לדאוג רק לחופשה השנתית של חבריהם אלא להיאבק למען הזכות לחינוך של כל הילדים בחברה בה הם פועלים, כך איגוד מקצועי (ועוד סטטוטורי) של עורכות ועורכי דין חייב לעמוד על המשמר שהערכים שהמקצוע שלהם מבקש לקדם יישמרו ושהעוסקים במקצוע לא ישכחו לעולם מהי שליחותם. הנה, אנסה לנסח בקצרה את הרעיון הנשגב שאותו מקצוע המשפטים אמור לשרת: חברה שבה שולט החוק ולא המחוקק, שבה נורמות אחידות שנקבעות בהשתתפות כולם חלות באופן אחיד על כולם, שבה החוק מבטיח שלכולם יהיו זכויות יסוד שאסור לשלטון, גם כזה המייצג את הרוב, להפקיע, היא חברה שיוצרת את התנאים הטובים ביותר לקידום שוויון, חירות וכבוד וממקסמת את הסיכוי שחבריה יוכלו לממש את הכישורים הטמונים בהם ולפיכך את אושרם. המערך המשפטי כולו – חוקים, בתי משפט, עורכות דין, מערכת אכיפה – נועד לעגן את ולהגן על העקרונות האלה ולייצר את התנאים הטובים ביותר למימוש העצמי של כל בני האדם. ומכאן שבני -האדם, חייהם, כבודם, חירותם, אושרם – הם המטרה של ארגון החברה באמצעות המשפט.

אני יודע שיש סיכון שחלק מהקוראות יקראו לי דביל, ובכל זאת אומר שאני רואה קשר ישיר בין הרעיונות הגדולים האלה לכל פעילות תהיה הזניחה והאנקדוטלית ביותר של מתמחה בבית משפט לתביעות קטנות. כל פעולה משפטית מקרבת או מרחיקה את החזון של דמוקרטיה ושלטון החוק כמתכון לשגשוג אנושי.

וכשהלשכה לא עושה זאת, ואף כורתת ברית עם מי שמבקש להחריב את ערכי היסוד של רעיון שלטון החוק שאיננו עריצות הרוב, רעיון שעוצב והותך דרך הלקחים שנאגרו באלפי שנות היסטוריה אנושית רצופה בסבל, ייסורים, פשעים ועוולות – לשכה כזו חוטאת לשליחותה העליונה ועלינו לשאול מי צריך אותה בכלל.

אפרטהייד בחסות יו"ר הלשכה נוה  

אפי נוה נבחר לעמוד בראש לשכת עורכי הדין ביוני 2015, חודשיים לאחר שנבחרה הכנסת העשרים ומתוכה הממשלה ה-34 של מדינת ישראל בה מכהנת איילת שקד כשרת המשפטים. הקדנציה של נוה הציבה בפני הלשכה אתגר נדיר: כנסת, ממשלה ושרת משפטים המבקשים להשמיד חלקים נכבדים משלטון החוק במובנו שתואר. רשויות המייצגות את הרוב הדורסני פתחו בבולמוס של חקיקה ועיצוב מדיניות שעיקריהם הם אלה: תהליך מואץ של סיפוח משפטי של הגדה המערבית באמצעות חקיקת-כנסת שחלה לראשונה בשטח הכבוש על מיליונים שאין להם זכות לבחור ולהיבחר (שבעה חוקים ועשרות הצעות חוק, הנחייה של השרה ושל היועמ"ש לפיה על הצעות חוק ממשלתיות לכלול ככל שניתן הסדר שיחיל אותם על ישראלים בגדה); פיתוח מנגנוני נישול של זכויות קניין של פלסטינים על אדמות השייכות להם והקצאתם למתנחלים (חוק ההסדרה, ועדת ההסדרה, עיוות של דוקטרינת תקנת השוק ועוד המצאות); השתקה של והסתה נגד מבקרי המדיניות של הממשלה בשטחים (ע"ע חוק שוברים שתיקה, חוק הנאמנות בתרבות, התערבות שרת המשפטים בפרשת דובר שוברים שתיקה דין יששכרוף ועוד); ומהלך היסטורי לוידוא הריגה לרעיון השוויון האזרחי בישראל (חוק הלאום).

אם-כן, בתקופת כהונתו של נוה ישראל עברה תהליך של אפרטהיידיזציה, כאשר החוק ושלטונו משמשים כלי מרכזי בהעברת משאבים ממוסא למשה ומאיברהים לאברהם ולקיבוע העליונות של השני על הראשון. יש גם את עניין השופטים והשופטות שנבחרו והתמיכה של נוה בבחירותיה האידאולוגיות של שרת המשפטים, אבל הרבה יותר מטרידה שתיקת הלשכה לנוכח המתקפה על אבני היסוד של מה שמתיימרת להיות דמוקרטיה ושיתוף הפעולה שלה עם השרה במהלכה. חוק הלאום וחוק ההסדרה אמורים להיות עבור מקצוע עריכת הדין מה שחוק המורה על ניסויים רפואיים בכפיה באסירים למקצוע הרפואה. או מה שחינוך פוליטי כפוי למתנגדי משטר הוא למקצוע ההוראה. בכל המקרים המדובר בשימוש לרעה במקצוע כדי לחתור תחת שליחותו החברתית. לשכה ראויה לשמה הייתה מכריזה על שביתת עורכי דין לנוכח המתקפה על עקרי המקצוע. עוצרת מינוי שופטים לעליון. מורה לחברותיה וחבריה לא לסייע בהליכי חקיקה מסויימים. מפעילה את תקנון האתיקה שלה כלפי עורכי דין שמסייעים למהלכים האלה. אבל הלשכה שתקה ולא אמרה דבר. למעלה מזאת: הברית בין נוה לשקד נמשכה בעת שעקרונות המקצוע עלו בלהבות.

אז חברות וחברים, אני לא מזלזל בחומרה של המינויים למשרת שיפוט שנעשו, אם נעשו, בדחיפת נוה כשהוא בניגוד עניינים מובהק. אבל בכבוד הראוי לשופט מצא – זה לא הסרטן האמיתי שאנחנו מתמודדים עימו. זה סיפור שאולי הגיע בסערה אך יעלם לתהום הנשייה. היחס של המשפט הישראלי למיעוט של אזרחי ישראל הערבים, והנכונות שלנו לעוות כל תג ופסיק של רעיון שלטון החוק כדי לבסס ולקבע את שליטתנו על מיליוני אנשים נטולי זכויות אזרח בשטחים הכבושים – הם שצריכים לצמרר את כבוד השופט ואת הלשכה. ולצערי הם לא. ההיסטוריה עוד תשפוט את מקצוע עריכת הדין הישראלי ואת תרומתו לקריסת הערכים שאמורים לעמוד בבסיסו, ובכתב האישום שההיסטוריה תגיש, כפי שעשתה למקצוע עריכת הדין בדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד, אחד האישומים החמורים יעסקו בתקופתו של נוה כראש הלשכה.

* הכותב הוא עורך דין המתמחה בזכויות אדם