המשחק המסוכן של NSO: מצילים חיים או מקצרים חיים?

מנכ"ל חברת הריגול מהרצליה אומר בראיון ל"ידיעות אחרונות" שרק פושעים וטרוריסטים צריכים לחשוש מהתוכנה שחודרת לכל טלפון נייד. הוא מתעלם מהמציאות במדינות שבהן פעילי זכויות אדם, נשים ועיתונאים הם האויב. למשל העיתונאי הסעודי ג'מאל חשוקג'י. או 11 נשים מקסיקניות שנאבקות לחשיפת האחראים לפרשת אונס ועינויים של 40 נשים במדינה

״לא עוד דם!״ צעדת מחאה מקסיקו 2011 | ויקימדיה

במאה ה-21, קשה למשרד הביטחון לשמור על סודיות לאן הנשק הישראלי מתגלגל. גם כוחות ביטחון ומשטרים רצחניים, מחזיקים בחשבונות פייסבוק ובאתרי אינטרנט. כך למשל: הרמטכ"ל הבורמזי חשף בחשבון הפייסבוק שלו את הפרטים על ביקורו בישראל בספטמבר 2015, בבסיסי צה"ל ובתעשיות הביטחוניות; המשטר בהונדורס, פרסם באינטרנט את ההסכם הביטחוני המלא שנחתם עם ישראל; שר התעשיות הביטחוניות באזרבייג'ן, פרסם באתר האינטרנט הרשמי שלו פרטים על מפעל ישראלי לייצור מל"טים מתאבדים שם; וכוחות המשטרה המשתתפים ב"מלחמה בסמים" בפיליפינים, במסגרתה הוצאו להורג ללא משפט כ-15,000 איש בשנתיים האחרונות, פרסמו בפייסבוק ובאתר הדוברות הממשלתית הפיליפינית על אלפי הרובים והמקלעים שנרכשו מישראל. למרות זאת, במענה לפניות הציבור, חברי כנסת ועיתונאים, ממשרד הביטחון נמסרת תמיד אותה התשובה – "משרד הביטחון אינו מוסר פרטים לגבי מדיניות הייצוא הביטחוני למדינות ספציפיות".

לאחרונה, השלכות הפרסומים הרשמיים של מדינות זרות באינטרנט על הצורך בהמשך הסודיות בתוך ישראל, נידונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב. השופט שאול שוחט דן בעתירת חופש מידע לחשוף את המסמכים שברשות משרד הביטחון, על הייצוא הביטחוני הישראלי בשנים האחרונות של מלחמת האזרחים הרצחנית בסרי לנקה, 2002-2009. העתירה התבססה על פרסומים באתרי האינטרנט הרשמיים של כוחות הביטחון והממשלה שם, שחשפו פרטים מלאים על הנשק והאימונים הישראלים, ועל האופן שנעשה בהם שימוש בפועל. השופט שוחט דחה את העתירה וקיבל את עמדת המדינה כי חשיפת המסמכים לציבור תפגע בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה. בהתייחס למשמעות הפרסומים הרשמיים בסרי לנקה על המשך שמירת הסודיות בצד הישראלי, השופט שוחט כתב בפסק דינו את הטענה האבסורדית של משרד הביטחון: "קיים הסכם סודיות עם סרי לנקה והפרתו על ידי ישראל תיצור תקדים בעייתי שיקרין על היחסים עם מדינות אחרות, תפגע בהסכמים ביטחוניים קיימים ותרתיע מדינות מלקשור קשרים ביטחוניים חדשים. בהקשר זה נטען, כי גם אם סרי לנקה הפרה התחייבותה על פי ההסכם ופרסמה מידע מסוים ונקודתי, אין זה גורע מהמחויבות של מדינת ישראל להסכם". משרד הביטחון כנראה היה נבוך מכך, והגיש בקשה רטרואקטיבית לאיסור פרסום וחיסיון על חלק זה מפסק הדין, למרות שהוא כבר פורסם בעיתון "הארץ" וברשתות החברתיות. השופט שוחט דחה את הבקשה וקבע כי אין הצדקה להסתיר גם את פסק הדין מהציבור.

הלינק הזדוני שנשלח לכאורה לפעיל הסעודי אחמד מנסור: (בעברית: ״סודות חדשים אודות העינויים שמבצעת איחוד האמירויות בבתי הכלא של המדינה״) | מקור: פרויקט הארכיב ויקיליקס

מאחר שפרטים רבים על הייצוא הביטחוני הישראלי, ממילא מפורסמים באינטרנט על ידי "הלקוחות" בחו"ל, נראה כי במאה ה-21 הסודיות לא נועדה כדי להגן על ביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה, אלא מטעמים פנימיים ובעיקר כלפי הציבור הישראלי: כדי שאזרחי ואזרחיות מדינת ישראל לא ידעו מה נעשה בשמם וישתמשו בידע הזה כדי להתנגד למעורבות של אזרחים וחברות ישראליים, וקציני צה"ל לשעבר – באישור משרדי הביטחון והחוץ – ברצח עם, בפשעים נגד האנושות, בפשעי מלחמה ובהפרות חמורות של זכויות אדם.

משרד הביטחון אוכף את הסודיות בתוך ישראל, באמצעות מספר כלים: הצנזורה הצבאית, צווי איסור פרסום בבתי המשפט, והקפדה על סודיות בקרב העוסקים בייצוא הביטחוני. בתוך משרד הביטחון נמצא אגף הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב), המטיל את אימתו על התעשיות הביטחוניות והעוסקים בייצוא הביטחוני, כאשר כל פרסום לא מאושר מראש, עלול להיחשב כביצוע עבירה ביטחונית חמורה. לכן, נדיר ש"זולג" מידע על הייצוא הביטחוני.

המקרה היחיד בו משרד הביטחון מוכן לחרוג ממדיניות הסודיות המוחלטת והאבסורדית, הינו לצורך יחסי ציבור – כאשר הדבר נועד לקדם עסקאות נשק, לשווק את ההצלחה של התעשיות הביטחוניות או התפתחות ביחסים הדיפלומטיים עם מדינה כלשהי, או כדי להתמודד עם משבר יחסי ציבור.

כשצריך יחסי ציבור, הסודיות נעלמת

על הרקע הזה, צריך להבין ולקרוא את הראיון של העיתונאי הוותיק, רונן ברגמן, עם שלו חוליו, מנכ"ל חברת NSO, שפורסם ביום שישי האחרון. בשנה האחרונה, חברת NSO לא יורדת מהכותרות, כאשר רובן שליליות ועוסקות בשימוש במערכת הריגול של החברה, הקרויה "פגסוס", נגד עיתונאים, פעילי זכויות אדם ואופוזיציה וחושפי שחיתויות, בפנמה, מקסיקו, איחוד האמירויות, סעודיה ועוד.

אדוארד סנואדן טוען שחברת NSO אפשרה את רציחתו של העיתונאי הסעודי חשוקג׳י

מבחינת יכולת טכנית, מערכת "פגסוס" מאפשרת השתלטות על מכשיר הפלאפון אליו הוחדרה, הכוללת בין היתר איסוף של המידע הטמון במכשיר ובאפליקציות שהועלו עליו (למשל, שאיבת המידע מהדואר האלקטרוני), הפיכת המצלמה למיקרופון ולמכשיר הקלטה, ניטור של השיחות וההודעות המבוצעות במכשיר, ואיסוף מידע לגבי מיקום מחזיק המכשיר. המערכת הופכת הצפנה לחסרת ערך.

הביקורת הבין-לאומית חסרת התקדים על חברת NSO, כולל בעיתונים מוערכים כגון 'ניו יורק טיימס', גוררת לבוץ גם את משרד הביטחון, אשר העניק לחברה את רישיונות הייצוא הביטחוני שבמסגרתם היא פועלת ואמור לפקח עליה. לכן, משרד הביטחון וזרועות הגנת "הסודיות" שלו התירו הפעם לחוליו לדבר, ולברגמן לפרסם את דבריו.

ובכל זאת, הראיון המאשר כי חברת NSO פעלה ופועלת במקסיקו מפתיע, מאחר שעד היום חל איסור פרסום על פסק הדין בעתירה לבג"צ שהגישה ח"כ תמר זנדברג, לבטל את רישיון הייצוא הביטחוני של החברה למקסיקו. איסור הפרסום ניתן לבקשת משרדי הביטחון והחוץ. כנראה כאשר מדובר ביחסי ציבור, "הסודיות" פחות חשובה.

בקריאת הראיון, בולט המתח בין התפקיד העיתונאי של ברגמן, אשר חוזר ושואל שאלות חשובות ונדחה בטענת "סודיות", לבין התפקיד של חוליו לשווק את החברה ואת שותפיו לדרך במשרד הביטחון אשר נתנו את רישיונות הייצוא שהפכו את החברה לשווה מיליארד דולר ארה"ב.

דיאגרמה מודלפת המציגה לכאורה את טווח ההדבקה של טלפון הנגוע ברוגלה פגסוס של חברת NSO  | מקור: פרויקט הארכיב ויקיליקס

ב"הורדות הידיים" בין ברגמן לחוליו, נראה שהשני ניצח – המידע המעניין העיקרי בראיון, שהודגש בכותרת המשנה, ואשר סביר להניח כי מרבית הקוראים יזכרו, הוא השימוש במערכת "פגסוס" ללכידת "אל צ'אפו", ברון הסמים המקסיקני. הסיפור משקף את התהליכים שעברו התקשורת והחברה הישראליות בשנים האחרונות – מדגש על סיפורי מורשת קרב של חיילי צה"ל ואישי ציבור, לסיפורי מורשת קרב של חברות עסקיות וטייקונים שהעשירו את כיסיהם – אך למרות שנוספו פרטים חדשים שלא היו ידועים לציבור, אין מדובר בסיפור חדש. לפחות משנת 2017, חברת NSO משתמשת בסיפור כדי לשווק את עצמה. בנוסף, מוטל על מהימנותו צל כבד – בימים אלה מתנהל המשפט של "אל צ'אפו" בארה"ב, ובינתיים אין זכר בראיות ובעדויות לחברת NSO ולמערכת שלה. נהפוך הוא, אלה מעידות כי תפיסתו בוצעה באמצעות ה-FBI, מערכת מעקב של חברה אחרת, וסוכנים כפולים.

רדיפת חושפי שחיתויות ומידע לחדרי החקירות

ברגמן גם פספס שינוי דרמטי ב"קו ההגנה" של חברת NSO כלפי הביקורת הציבורית והתקשורתית: חברת NSO טענה בעיתון 'ניו יורק טיימס', ב-19 ביוני 2017, כי מרגע שהמערכת שלה מותקנת אצל כוחות ביטחון ומודיעין זרים, אין לחברה דרך לדעת איך ונגד מי נעשה שימוש במערכת, וגם אם החברה מעוניינת להסיר אותה מרגע שנודע לה על שימוש לא חוקי, התהליך הדרגתי ועשוי להימשך חודשים ואפילו שנים באמצעות חסימת עדכונים למערכת. לעומת זאת, בראיון עם ברגמן חוליו טען כי "במקרה שמדינה או ארגון יאזינו לעיתונאים או לפעילי זכויות אדם רק מעצם תפקידם – הדבר ייחשב לשימוש לא ראוי במערכת, וככל שנדע על כך המערכת הטכנולוגית שמכרנו להם תנותק לאלתר, דבר שיש ביכולתנו לעשות בן מבחינת הטכנולוגיה והן מבחינת החוזה המסחרי". חוליו הוסיף כי החברה יודעת מי הן 100 מטרות היעד של פעילות המערכת ברחבי העולם.

מערכת הריגול שמוכרת חברת NSO, מתקדמת מבחינה טכנולוגית אך לא מבחינה רעיונית. אם בעבר כוחות הביטחון והמודיעין, נדרשו לחבר פיזית מכשירי האזנה לקווי טלפון נייחים, לפרוץ למרפאות כדי להוציא פיזית תיקים רפואיים, או לתפוס פיזית ספרי טלפונים אישיים ויומנים כדי לאתר את אנשי הקשר של העצורים הפוליטיים ולהצדיק גם את מעצרם, כיום כאשר כל החיים האישיים והחברתיים של אדם מרוכזים במכשיר הפלאפון שלו, כל שנדרש הוא להשתיל תוכנת ריגול במכשיר, כדי לשאוב את המידע ממנו ולהפוך אותו לכלי מעקב אפקטיבי. המערכת של חברת NSO עלולה לא רק לשמש למעקב ורדיפה אחר פעילי זכויות אדם, עיתונאים וחושפי שחיתויות, ולחשיפת המקורות שלהם, אלא גם בחדרי העינויים עצמם – המידע הרפואי והאישי שנאסף באמצעות המערכת, עלול להיות מנוצל כנקודות תורפה ע"י המענים.

האמהות של סאן סלבדור אינן שוכחות | צילום מסך

טענות חברת NSO החוזרות בראיון עם ברגמן ובמקומות אחרים, כי תנאי רישיונות הייצוא הביטחוני שקיבלה ממשרד הביטחון, מגבילים את השימוש במערכת רק כלפי פעילי טרור וארגוני פשע, מתעלמות מהמציאות במדינות רבות ברחבי העולם, שם עצם הפעילות להגנה על זכויות אדם, עובדים, נשים, האוכלוסייה הילידית ולהגנה על הסביבה, עצם העבודה העיתונאית העצמאית, ועצם הביקורת הפוליטית על המשטר, נחשבים לטרור ולפשע.

עם המציאות הזאת התמודדה מדינת ישראל בשנות ה-70 וה-80, כאשר במקביל לחימוש הישראלי של החונטות באמריקה הלטינית, הייתה שאלה כיצד לעזור ליהודים שנרדפו, נעצרו, עונו ואף נרצחו או הועלמו. ב"נוהל טיפול בנמלטים מארצות דרום אמריקה" נקבעו הגדרות מעגליות – הנוהל חל על "נרדפים" שהגדרתם כללה "יהודים, אשר נרדפים עקב יהדותם או פעילותם הציונית או הפוליטית ויש איום ממשי על פגיעה גופנית בהם או בבני משפחותיהם", אך היה בנוהל סייג לפיו "אין הנוהל חל על יהודים הנרדפים ע"י השלטונות עקב עבירות כלכליות או פליליות אחרות". מאחר שכל חשד בהתנגדות או בביקורת על החונטות נחשב לעבירה פלילית, ברור כי הנוהל אפשר לפחות תיאורטית את הסלקציה הפוליטית שרבים סבורים שישראל עשתה במתן עזרה ליהודים שנרדפו.

כך למשל, בחודש מאי האחרון נגזר עונש מאסר של 10 שנים על פעיל זכויות האדם מאיחוד האמירויות, אחמד מנסור, אשר נטען כי הותקף ע"י מערכת מעקב של חברת NSO. זאת בגין פרסומים שפרסם ברשתות החברתיות המבקרים את מצב זכויות האדם במדינה.

NSO מסייעת להשתקת אונס ועינויים של 40 נשים

עיתון ה'ניו יורק טיימס' חשף כי המערכת של חברת NSO, שימשה כדי לרגל אחר קבוצה שפעלה למצות את הדין עם האחראים לאחת הפרשות המפורסמות מ"המלחמה נגד הסמים" במקסיקו. מדובר בפרשה של העינויים המיניים בנשים שנעצרו בהוראת המושל דאז, Enrique Peña Nieto, שהתרחשה לפני כאחת עשרה שנים, בעיירה San Salvador Atenco.

עיתונאים, עורכי דין ואפילו קטינים תחת הכוונת של רוגלת פגסוס מבית NSO | מתוך: הדו״ח של citizen labs

לאחר ש- Nieto נתן הוראה לשבור את ההפגנה, כארבעים נשים נעצרו ונלקחו ע"י המשטרה באוטובוסים לבית המעצר שנמצא במרחק נסיעה של מספר שעות. במהלך הנסיעה, הנשים, ביניהן סטודנטיות, סוחרות ואקטיביסטיות, עברו עינויים מיניים: הנשים נאנסו, הוכו והוחדרו לאיברי המין שלהן חפצי מתכת. אחת מהן נאלצה לבצע מין אוראלי למספר קציני משטרה, והשוטרים כפו עליהן לשיר כדי לבדר אותם. הנשים שנאנסו היו עצורות במשך מספר ימים טרם הן קיבלו טיפול רפואי כלשהו.

למרות שזהות השוטרים התוקפים ידועה, חקירת תלונות הנשים על העינויים המיניים שעברו טויחה, ובמשך כאחת עשרה השנים שחלפו אף שוטר או גורם פוליטי שאחראי לפשעים כלפיהן לא הורשע. חמש מן הנשים שעברו עינויים אף הועמדו לדין בגין עבירות קלות כגון הפרעה לתנועה.

השוטרים של העיירה סאן סלבדור אטנסו, רגע לפני המעצר והזוועות שבאו בעקבותיו | מקסיקו מאי 2006

למרות המחיר האישי, המשפחתי והחברתי שהן משלמות כקורבנות אונס, אחת עשרה מתוך הנשים שעונו, ממשיכות לפעול למיצוי הדין עם התוקפים שלהן והאחראים לאירוע בצמרת המדינה. בספטמבר 2016, צוות חקירה בין-לאומי של ארגון מדינות אמריקה (OAS) קבע כי ממשלת מקסיקו נכשלה בחקירת האירוע החמור, והעבירה את הטיפול בפרשה לבית הדין הבין-לאומי, ה- Inter-American Court.

מבחינת Peña Nieto, ששימש בתפקיד נשיא מקסיקו בין השנים 2012-2018, והאליטה אליה הוא משתייך, Patricia Torres Linares, Norma Aidé Jiménez Osorio, Maria Patricia Romero Hernández, Bárbara Italia Méndez Moreno, Mariana Selvas Gómez, Suhelen Gabriela Cuevas Jaramillo, Georgina Edith Rosales Gutiérrez, Yolanda Muñoz Diosdada, Cristina Sánchez Hernández, Ana María Velasco Rodríguez, Claudia Hernández Martínez, אשר ממשיכות להיאבק למיצוי הדין עם האחראים לאונס ולעינויים המיניים שעברו, הן פעילות טרור ומעין שילוב של דאע"ש ואל קעאידה מבחינת האיום הקיומי שהן מהוות להמשך החסינות במקסיקו של מי שאחראים להפרות זכויות אדם ולשחיתות.

הציבור הישראלי צריך לשאול את עצמו את השאלות שברגמן לא שאל – אם ראוי שמדינת ישראל תסייע בטיוח פרשה חמורה של אונס ועינויים במקסיקו, ואם מי שמסייעים לאחת עשרה הנשים האמיצות הללו צריכים להיות מטרה של מערכת מעקב ישראלית רק כדי להגדיל את שורת הרווח של חברה פרטית הפועלת ברישיון מדינת ישראל ובשם אזרחי ואזרחיות ישראל.

הכותב הוא עורך דין ופעיל זכויות אדם, הפועל להגברת השקיפות והפיקוח הציבורי על הייצוא הביטחוני.

תגובות

|
cool good eh love2 cute confused notgood numb disgusting fail

Send this to a friend