הפעם נסענו לניו ג'רזי ברכבת, שנרגיש איך הולכת להיות הנסיעה שלנו כל בוקר מהבית הכחול שלנו בדרום תפוז1 לעבודה בעיר. צדי הדרך היו לבנים לכל אורכם, ואצלי הדימום נמשך זה כבר היום הרביעי. הוא התאחר, יותר משבועיים אחרי שהרופא לא מצא דופק, וגם כשהגיע התמהמה בטפטוף אטי, כמעט בלתי מורגש, שליווה אותי לכל מקום שאליו הלכתי ברחובות האפורים של ברוקלין, בקווים התת-קרקעיים, בתשלום האוטומטי, באותיות שבשלטים שכמעט היו שלי.
הבית הכחול שכן רק מרחק חמש דקות הליכה מתחנת הרכבת של דרום תפוז. את פנינו קיבל המתווך על מדרכה שבעת שלגים. אילולא קרו הדברים כפי שקרו הייתי גורפת אותו בוקר-בוקר, מדצמבר ועד פברואר, מהחורף הזה ועד אחרון חורפיי.
הוא הציג לפנינו את האינספקטור, שאפילו לא טרח להושיט יד לעברנו. בין משקפיו למחברת הוא סימן ורשם, נקש ברצפה ורשם, עקב אחרי חוטי החשמל, הקשיב לצנרת ומילא ביעילות עוד ועוד שורות ריקות במחברתו.
הוא הוביל אותנו לעליית הגג שם פגשנו את הקבלן שצייר לנו באוויר את ה"מאסטר בד רום", שיהיה בו מקום למיטת קינג סייז ולאמבטיה שנייה, אם רק נשבור את הקיר ונגביה את התקרה. בקומה מתחת יהיו חדרי הילדים, ואחרי שהרצפה תמורק נניח בה מיטה קטנה, ויום אחד שולחן כתיבה עם קלמר ועפרונות מחודדים.
באחד הימים היא תתלה בו פוסטר של כוכב רוק שאני לא אכיר, ותספר בדיחה על אמא שלה שלא יודעת להגיד את השם שלו נכון עם המבטא הישראלי המצחיק שלה. וגם אני אצחק, עד שאפסיק, כשתגדל להיות למיס אמריקה ואני אצפה בה מאליס איילנד.
האינספקטור הגיח מהמרתף, "יש שם אזבסט", הוא הודיע לנו, "וזה מחייב פינוי". המתווך שתק לשנייה ואז חייך: "זאת סיבה מצוינת להוריד את בעל הבית במחיר", גם אנחנו חייכנו למרות שהמון-קאפ2 כבר לחץ לי מבפנים והתחיל לכאוב. לא ידעתי שזה יגיע היום והכנסתי אותו רק ליתר ביטחון,למקרה שזה ייפול ואוכל לאסוף אותו ולתת לו איזה סוף אנושי.
יצאנו החוצה, דלת החנייה בחצר האחורית התרוממה כבמגע קסמים, וחשפה חלל מהדהד ומעופש אך מלא פוטנציאל. המתווך פרש את ידיו לצדדים וספר כמה מכוניות יכולות להיכנס, מאחורינו יצא האינספקטור, הוא החזיק בידו את חפירה ולא לבש שום מעיל. הוא דרך בצעדים מדודים בתוך השלג, ועם כל צעד נקש את האת באדמה והקשיב בריכוז כמו מחפשי המטבעות בחוף הים. בסוף שמענו צליל מתכתי, הוא הרים את ידו והיסה את כולנו. הוא התחיל לחפור עד שנחשף מכסה ברזל. "כן, זה מכל סולר", הוא אמר. המתווך הסכים שחובת הבעלים לטפל בבעיה טרם הרכישה.
"תקוו שזה רק המכל", האינספקטור הוסיף. "אם היתה פה דליפה, זה סיפור של 50 אלף דולר לנקות, ועוד שנים עד שתצליחו להצמיח פה משהו".
המתווך ענה משהו אבל לא נשארתי לשמוע, הבטן כאבה לי ומיהרתי לשירותים. רצתי למעלה כי למטה עבדו פועלים, אבל הקבלן היה שם אז ירדתי שוב למטה, חייכתי לפועלים וסגרתי מאחורי את הדלת. מעלי היה רק חלון צר אחד.
משכתי את המון קאפ החוצה, הוא היה מלא עד גדותיו כמו שמעולם לא ראיתי. לא העזתי להסתכל פנימה, אבל גם לא היה לי איפה להניח אותו במקום הזה שעוד לא שילמתי עליו כדי שיהיה מוכן לספוג את הדם שלי. השוליים שלו רעדו והאצבעות שלי התחילו להתמלא בדם חם, למרות שידעתי שההסקה לא עובדת פה כבר שנים. בסוף שפכתי את הכל לאסלה והורדתי את המים.
על המון קאפ נשארו רק פסים ארגמניים, שטפתי אותם טוב עד שלא נשאר דבר. יצאתי החוצה, המתווך שאל אם הכל בסדר, הנהנתי שכן אבל ראינו מספיק להיום, אנחנו הולכים עכשיו ונחכה לדו"ח הסופי מהאינספקטור.
הדו"ח הגיע שבוע לאחר מכן, היתה בו רשימת ליקויים ברי תיקון אבל ידענו שלא חשוב כמה נשפץ, משהו תמיד יהיה שבור. שלושה חודשים אחר כך כבר היינו תלויים בשמים בדרך לארץ, מביטים למטה ומחפשים את הילד האמריקאי שיכול היה להיות לנו, בתעלות הביוב של ניו ג'רזי.
