הכתבה הזו פתוחה לציבור ללא תשלום - רק בזכות תומכות ותומכי המקום.
תמכו עכשיו באופן קבוע כדי שנוכל להביא עיתונות איכותית וחופשית לכל
את "אנטון ואני" התחלתי לכתוב בדצמבר 2012, כחודש לאחר שהסתיים מבצע "עמוד ענן". הבת שלי היתה קטנה מאוד, האזעקות היו מעטות יותר, המתים התקבצו בעיקר מעבר לגבול אבל מספרם היה פחוּת מאשר עכשיו, אם יש טעם בכלל למנות את המתים, אם יש טעם בכלל לעשות משהו אחר. ההרס היה גדול אבל לא דומה להרס הנוכחי. הוא הגיע אלינו בתמונות.
"אנטון ואני" מתרחש בעיר, ערב הפצצה שמועדה ידוע. הוא נכתב לפני שהתוודעו כולם לנוהל "הקש בגג", לשיחות הטלפון שקיבלו משפחות פלסטיניות בעזה ממי שהזדהה בשם דויד. לא חשבתי על דויד בעצמי. לא יכולתי לחשוב. הסיפור לא פורסם מעולם, אולי כי המציאות כופפה לו את היד. אולי כי המלים לא יכלו גם הפעם לבור שנפער תחתן. בכל אופן, ככה הוא נפתח:
*
המטוסים היו אטיים. הם השאירו אחריהם שובל מתנוסס בשמים. פסי עשן ברוח. בהתחלה נדמה שהמטירו יונים לבנות, כשהיונים קרבו ארצה ראינו שאלה רק ניירות, דפים באלפים, מכתבים שנכתבו בשפתנו- "אִם חפצי חיים אתם – ברחו". קשה היה להאמין שהמחול היפה שהתקיים בשמים, שהיונים הלבנות האלה שצנחו במאות ובאלפים, תפקידם היה אחד- להורות לנו ללכת. "לכו. רוצו. ברחו. עכשיו. כבר עכשיו. לפני שיבוא המחר. רק על טובתכם אנחנו חושבים". והילדים רצו. הם התרוצצו בין המכתבים שירדו עלינו, בלי פחד כלל, מקמטים אותם לאגרופי נייר, משליכים זה על זה כמו מלחמת שלג בארץ שמעולם לא ירד בה שלג. או כמעט מעולם.
אנטון ואני ישבנו במכונית הישנה שלו. המיזוג לא עבד. כיסויי המושב קרועים לאורכם. מותירים פיסות שחורות על עורו של מי שיושב בהם. אנטון שייט בנסיעה אטית סביב הילדים. אמרתי לו "סע מהר", אנטון אמר לי "אני מאט, זה הסוף של הדלק", והאט עוד. החלונות היו פתוחים. הרדיו טירטר טרטור עגום שנשמע כהד קבוע לדוברים בו. התעלמנו ממנו מבלי לכבות. חיכינו לחדשות וגלשנו סביב הכיכר המרוצפת. שמעתי את הקול עולה מתוך מכוניות חונות. מערכות הניווט התחילו לפעול על אף שהמכוניות חנו צפופות בצד הדרך. "בפנייה הבאה פנה שמאלה. כיכר לפניך". הקול שלהן נשמע מתכתי מתמיד. מתוך בליל הקולות גם הקול שלי הושלך אלי, הושלך ממני והלאה. אנטון ואני עשינו עצמנו כאילו איננו שומעים. היינו בסרט ללא פס קול. רק אור, תנועה, מבט.
ככה שהסיפור הזה מתחיל מהסוף. לא מראש הנחש שביצבץ ועלה מתוך האדמה, אלא מתנועת הזנב שגם בו לא הצלחנו להחזיק. הוא אמר לי, "תסתכלי על זה. כל זה לא יהיה מחר". שנינו הרכבנו משקפיים כהים, משקפי סטודנטים. היינו הדימוי, היינו עצמנו, היינו הצעיפים שרופפנו את קשרם על הצוואר בשל החום, היינו הסרטים שראינו, הספרים שהותרנו פתוחים מחכים לרגע שנחזור, נשיכת האצבעות. היינו יומרות יפהפיות. היינו הפחד. סובבתי את הטבעת השחוקה שעל שמאלי. שרשרת הזהב הדקה שלצווארו היתה הדבר היחיד שזהר שם. כבר אז חשבתי שאף פעם לא היינו קרובים כל כך. ברגע ההוא היה כמעט לא הולם להיות מאושרת, אבל אשקר אם אומר שלא הייתי. אנטון שב ואמר לי "תסתכלי עכשיו", וכמו במחול הגיעו אמהות לאסוף את הילדים. רק ערמות עצומות של נייר כיסו את הרחבה. מערכות הניווט דממו בזו אחר זו, אפילו שאון המטוסים פסק. רק אנחנו נותרנו בסלאלום של הטויוטה המטרטרת, הקרועה, ואלפי ניירות נחים, מכתבים אישיים שלחשו לנו קרוב-קרוב לאוזן, "הסתלקו".
ולפני כן היו הטלפונים. ה"הלו" שלנו נענה באותן מלים בכל שיחה: "זוהי הודעה מוקלטת. זוהי הודעה. אם חפצי חיים אתם. אם אתם. אם תרצו לחיות". ה"הלו" שלנו עמד באוויר בלי קרקע, בלי רגליים. הקו שובש. לא היה מי שזה לא צלצל אצלו. שבועות שבהם למדנו לא לומר שלום. המכשירים צלצלו בבתים, קרובים לאוזן, בכיסים, בתיקים, על השולחן. מי שענה שמע את קול האב הלוחש לבתו כשהוא מכסה אותה בשמיכה, לילה טוב, כבר מאוחר, לכי לישון. אבל לא, לא בדיוק. בדקו שאנחנו מכוסים היטב ואז אמרו לנו צאו מבין השמיכות. רק למענכם אנחנו מדברים. מודיעים. מזהירים. משדלים. מפצירים. ברחו. רוצו. רוצו. רו צו.
וכשירדו המכתבים מהשמים מי לא רץ. גם אני הייתי רצה. לו היו ילדים או סיר מרק לחבוק. כתבתי לאחותי מעבר לים, "לו היה לי מישהו של ממש לדאוג לו, הייתי בורחת מכאן." ובאמת, הייתי קושרת לזרועותי את כל רכושי, את כל הילדים שאין לי ואומרת להם, "אנחנו לא נפרדים". הייתי מגלגלת אותם בתוך שטיח. מסתירה חפצי חן בחזייה כמו שעשו נשים מאות בשנים. שעונים ופנינים ותמונות ילדות שייתחבו בבגדים תחתונים. גוררת אתי כל מה שאפשר למכור. התמונה הזאת ליוותה אותי כבר שבועות כמו כרזה לחיים אחרים, מן הסתם עגומים יותר, חיים שקשורים בחבלים רבים יותר לעולם. בכל פעם שעצמתי עיניים יכולתי לראות אשה רצה, אשה שאיננה אני, אשה שמסרבת להרפות. כמעט ונופפתי לה לשלום.
כבר ידענו איך נשמע הנפץ. צופרים שרו לנו בוקר וערב, לא פעם בלי קשר ישיר לאסון. כבר ידענו שפרחי הנייר שהומטרו עלינו יתלקחו ברגע אחד. "אנחנו ממליצים שתברחו או שתסתרו מתחת לאדמה". לא היה לי כוח להיות חפרפרת. לא יכולתי. לא עמד לי רצון ההישרדות. צריך להאמין שיש משהו יקר לאין שיעור כדי לברוח. כדי להחליף שעון בכיכר לחם או במקרה הנפלא, פנינים בכרטיס טיסה. לא כולם הרחיקו כל כך. יש מי שנסע לעיר הסמוכה, או הסמוכה לסמוכה. עד יעבור זעם. היה מי שהודיע בחריפות שיעמוד בפרץ. שיעמוד כל עוד העיר תעמוד.
אני נשארתי. עליתי אל הגג הלבן שזופת לא מזמן והבטתי בשמים. הם היו ריקים. כשהייתי ילדה דמיינתי את היום המושלם. חשבתי שכשאדע אותו לפרטיו, הוא יינתן לי. חיכיתי שיהיו בידי כל המרכיבים: מזג האוויר. הנוף. העצים. העשב. התפאורה כולה. אף פעם לא אנשים. רק אני. בכל פעם התחלתי בשמים. אף פעם לא הרחקתי מעבר להם. ועכשיו, חשבתי, עכשיו אלה השמים המושלמים. חיכיתי לאנטון שיצטרף אלי. שנשכב בתחתונים היפים שלי והבלויים שלו ונביט למעלה עד שהעיניים יכאבו לנו. עד שהיקום יאפיל והלילה ירד ונראה את כל הכוכבים ששנים לא ראינו. כוכבים שנדדו אל השירים כי השמים תמיד מוארים מדי.
כשאנטון עצר את המכונית לא שאלתי אותו דבר. נישקתי אותו על השפתיים, אלא איפה, חיפשתי להט מתחת לחולצה הדקה שלו, בין הסרעפת ללב, ומיד חיפשתי גם פעימות לב שיחפזו אלי. אנטון עישן סיגר של אביו החורג, הביט בניירות שכיסו את הכיכר ואמר "תארי לך מה יכולנו לזרוק במקום זה מהשמים". "מה?" שאלתי, "שירה מודרנית? כתבים של שופנהאור?" "למשל", הוא אמר, "למשל". הוא היה מוכן להתפלש ביופי של זה, כמו הילדים בכיכר, שעוד לפני בוא האמהות, הפתקאות הלבנות כבר הגיעו עד ברכיהם. בגלל זה אהבתי אותו. לכן אהבתי.
התעוררתי אל תוך אבק. אף פיסת נייר לא נותרה באוויר. השכנה מהבית הסמוך עמדה על הגג שלה צועקת ומנופפת בידיה וקולה נישא אלי רק במשובר. ידעתי בדיוק מה היא אומרת, "זמן להשתזף מצאת לך, רדי מהגג, את לא שומעת מסוקים?" ביד מושטת הורתה לי כלפי מעלה, מצביעה על כלי תעופה אפשריים, מטוסים, טילים, רקטות, משהו שייפתח מעלינו. השמים הריקים לא בלבלו אותה. היא לא בחלה במלים. היא לא בחלה בכלום. היא צעקה כמי שאיכפת לה באמת מגורלי. האם שמעתי אותה? שמעתי. קמתי ונופפתי וחייכתי. שלחתי לה נשיקה באוויר. ראיתי שהיא חושבת שהסתובב לי הראש. שמשהו אצל השכנה הסטודנטית לא בסדר באופן עמוק, מכריע. היא לא התייאשה. על הגג שלה, יחפה אבל לבושה בשמלה המסורתית הכבדה, פרשה גיליון נייר. היא החזיקה אותו מתוח בין שתי ידיה שכבר היו ריקות מטבעות וצמידים. היא, שתמיד נראתה מעוטרת כמו פיל הודי, ודאי הספיקה להחביא או למכור את כל מה שהיה בו ערך. שוק אפור, שוק שחור, שוק לבן. היא כתבה על הדף באותיות גדולות – "זונה, לברוח!" לא יכולתי להעמיד פנים שאני עיוורת. סובבתי על אצבעי את הטבעת היחידה שלי, הסתכלתי בה והנהנתי. חזרתי לשכב עצלה כחתולה.
ידעתי שעוד מעט אנטון יגיע והוא ייתן לזפת של הגג לנמר לו את הגב. נהיה כמו שני חתולים לבנים מנוקדי כתמים. נתפלש בזפת הטרייה שתשקע ממגע הגב שלנו, שיטביע בה חותם, ונחכה. הקשבתי לעיר מתרוקנת תחתי, לנשימות ההולכות ומתמעטות. גם את בתי החולים רוקנו. כיסאות גלגלים ואלונקות הובלו כלאחר כבוד. החולים המסוכנים נלקחו מן העיר. מוסדות הציבור התרוקנו. דירות נעזבו במהירות, ננעלות במפתח. לא הכל נארז. איש לא התכוון להיעלם לצמיתות, לפחות איש לא הכריז על כך בגלוי. הרי נהגנו זה בזו ובמצב המתגעש סביבנו כמו באי נעימות. הצתתי אש במצית האדום שאנטון נתן לי, המתנה היחידה שנתן לי אי פעם. הרוח לא כיבתה את הלהבה ואני עישנתי בשכיבה, שוכחת שלקראת השנה החדשה החלטתי להפסיק לעשן. אבל הנסיבות נראו מתאימות לסיגריה. עוד מעט ייפול הפור ולאחריו מישהו יטאטא את האזהרות. אנחנו נשוב אל חיינו הפגומים, היפים. ימים אחדים יעמדו הבתים ריקים ואחר כך נשוב. היינו מנוסים. כלבים שוטטו ברחובות. שמעתי קול חד ונוקב של תגרת חתולים, עישנתי את הסיגריה שלי וחייכתי. ככה הם היו, החיים הנמשכים.
יערה שחורי היא סופרת ועורכת. ספרה "שנות החלב" ראה אור השנה בהוצאת כתר.