אני מבקשת לנצל את המקום ואת ההזדמנות כדי לכתוב על מה שלא היה השבוע, ועל מה שנעדר בדרך כלל מהשיח הציבורי. נעדר באופן תמידי וראוי שיהדהד הרבה יותר. לפני כמה ימים נסעתי ברחוב עמק רפאים בירושלים בדרך לפגישה. התנועה היתה אטית. מה שהאט עוד יותר את ההתקדמות לאורך הרחוב הצפוף ממילא היתה מכונית אחת שנסעה לאט במיוחד. המכוניות שנסעו אחריה צפרו כמובן בחוסר סבלנות ועקפו אותה בהזדמנות הראשונה. כשהתקרבתי ראיתי את מה שדמיינתי שאראה: נהג מבוגר, קשיש בעצם, שהחזיק את ההגה בשתי ידיו, מבטו מרוכז בכביש והוא נוסע בזהירות במהירות עירונית ממוצעת, שלנהגים צעירים וממהרים נראית אטית להחריד.
אני מניחה שהצפירות וחוסר הסבלנות של הנהגים שנצמדו לפגוש האחורי שלו בניסיון כמעט אלים להאיץ בו לא סייעו לנהג הקשיש. אני מניחה שהתנהגות הנהגים האחרים על הכביש הלחיצה ובעיקר הפגישה אותו עם מקומו בחברה, או נכון יותר לומר חוסר מקומו בחברה.
ולכן אני מנסה לראות ולזכור את האנשים שבינינו שיש להם הרבה שמות וכינויים אבל מעט מדי כבוד. קוראים להם מבוגרים, קשישים, זקנים, גמלאים, הגיל השלישי ועוד. אלה האנשים שהם בדרך כלל שקופים לנו כחברה. אנחנו רואים אותם רק כשהם האנשים היקרים לנו: ההורים שלנו או סבא וסבתא. אלה בני המשפחה הקרובים שלנו שככל שאנחנו מתבגרים אנחנו רואים אותם מקשישים לצדנו, אנחנו רואים איך לעתים הם מתחילים להתקשות לעשות דברים יומיומיים שפעם עשו בקלות, ובעיקר איך הם נפלטים לאטם ממעגל החיים והעשייה אל השוליים ונהפכים לשקופים.
אז תסתכלו עליהם. תראו ותכירו בקיומם. אלה בני אדם שפעם היו להם קריירות מצליחות. בני אדם שתרמו לחברה, אנשים שעבדו, אנשים שקידמו דברים, שהיה להם חזון, אנשים שהיו משמעותיים במקומות העבודה שלהם, בקבוצה החברתית שלהם, במעגל ההשתייכות שלהם. אנשים שהיו פעילים ונוכחים. אנשים שהיו להם משכורות מסודרות, שיכלו להשמיע את קולם, שהקשיים שלהם וההצלחות שלהם באו לידי ביטוי בשיח הציבורי. בני אדם שהיה מי שדיבר בשמם ועליהם. אנשים שהיו חלק אינטגרלי מהחברה. למעשה אלה בני אדם שהיו החברה עצמה. הם היו מורים, ומהנדסים, ורופאות, ומנהלות, וגננות, ועיתונאים, ופוליטיקאים, ואנשי צבא, ועובדי מסעדה, ואינסטלטורים, וחשמלאים, ומוכרות, ועוד ועוד. אלה היו האנשים שהחברה נשענה עליהם. הם היו משלמי המסים, וקובעי המדיניות, ומובילי החדשנות, והיצירתיים והפועלים שאיפשרו לחברה הזאת לצמוח ולגדול.
אבל מרגע שעברו גיל מסוים נהפכו לפתע לקשישים, מבוגרים, גמלאים, זקנים ובעיקר לשקופים. הם כבר לא משמעותיים במקום העבודה, והיכולת שלהם להשפיע נעלמה, ואף אחד כבר לא משמיע את קולם, והאינטרסים שלהם כמעט שאינם מונחים על השולחן כאשר מחלקים את העוגה – העוגה התקציבית, העוגה הציבורית, העוגה החברתית. אין מי שידבר בשמם, אין מי שיציג את האינטרס שלהם, אין מי שימפה את הצרכים שלהם. הם כבר לא מכירים את מי שנמצא במקומות הקובעים, ולא יכולים להרים טלפון לאף אחד. הם הפכו ל"אף אחד", לאנונימיים מוחלטים, לחסרי קול, כוח, השפעה. אבל הם גם חסרי נוכחות.
ויותר כואב מכך, אין כמעט מי שרואה אותם. אנחנו לא רואים אותם. או שאנחנו רואים אותם רק כמטרד, כעול, כנטל.
אנחנו מתעצבנים כשנהגת קשישה נוסעת לאט מדי, אין לנו סבלנות כשלפנינו בתור לדואר עומד קשיש ומתעכב קצת יותר מדי זמן לטעמנו כשהוא מחפש את הניירות שלו, ולא עושה את הפעולות בקצב שתואם את לוח הזמנים הצפוף שלנו, אנחנו עיוורים לקשישה שממתינה לאוטובוס ומתקשה לטפס את המדרגה, או למצוא את כרטיס הנסיעה.
אבל הקשיש שעמד לפנינו הבוקר בתור בדואר בדיוק פדה את דמי הביטוח הלאומי החודשי שלו ובדיוק התלבט על מה לוותר החודש: על התרופות שמחיריהן עלו? על חשבון החשמל שגם הוא עלה כי חורף וקר? על הממתקים שהוא קונה לנכדים שמגיעים פעם בהמון זמן?
כי הפנסיה, שפעם היתה רשת הביטחון של הקשישים והגמלאים, התכווצה מאוד, חלק מהביטוחים לשעת חירום גם הם נעלמו, על עבודה אין מה לדבר, הילדים נאנקים בניסיון להתמודד עם המציאות הכלכלית הקשה, והחברה כבר פסקה מלהתעניין במי שהיו.
ואני לא מדברת במקרה הזה על תקציבים, ועל לשכות רווחה, או המשרד לענייני אזרחים ותיקים. הפעם אני דווקא לא רוצה לדבר על תפקידה של המדינה – שהוא חשוב ושיש לטפל בו. אני רוצה להפנות את האור קצת עליהם כבני אדם, ושאנחנו, כל אחד מאתנו כיחיד, כיחידה – שנראה אותם. שנראה אותם בחמלה וברגישות ובאנושיות. ונבין שעוד מעט גם אנחנו נהיה שם וזה יכאב לנו מאוד כשמישהו יצפור מאחורינו בכביש כי לא היינו מהירים מספיק, או מישהו ינשוף בעורפנו כי לא מצאנו את הפתק המתאים בתור לדואר.
זה קל. רק צריך להסתכל ולראות אותם. את האנשים הקשישים. את בני האדם.
ענת סרגוסטי, עיתונאית, לשעבר חדשות ערוץ 2, ממקימות תא העיתונאית, פמיניסטית
