1.
הכול התחיל כשפגשתי את הצורר מהפרברים. גבר חסון שלא קל לזעזע. הוא היה בשייטת וגם בחיל האוויר, אני לא בטוחה שהוא לא שתה מהקישון. הוא לחם בתיאטרון צה"ל. הוא צמח בעמק ושרד לינה משותפת, ובכל זאת, היה רגע אחד ששבר אותו:
בדיוק גמרתי להוציא את הכביסה מהמייבש ולהניח אותה על השולחן במטבח, בין צלחות ארוחת הערב והמחשב שעמד על העוקם, מונח על מכסה החמאה. על אחת הצלחות הייתה מוטלת גוויית אבוקדו שהשארתי כשנזכרתי שצריך לחלץ את הבגדים הרטובים מהמכונה שעולה על גדותיה. בדיוק פירטתי לו מה אני אעשה לכל אלה, שגם אחרי שוטף-פלוס-ירחם-השם לא העבירו את התשלום על עבודות שסיימתי מזמן – ואז, המרפק, כאילו מעצמו, העיף את האבוקדו, שפגע בגרב לחה, שלא הצלחתי לתפוס באוויר, ולא פלא שבעטתי במכסה החמאה, והמחשב החליק ונפל, גורר אחריו שקית חלב – שנשפכה לתוך המייבש – הבנתם את התמונה.
"את מן סמוראית מטורללת מהגיהנום. חובה לכתוב על זה" הוא פסק. אחר כך העלה רעיון שהוא מתחרט עליו עד עצם היום הזה: "בואי נכתוב יחד קומדיה לתיאטרון".
4.
"לתיאטרון? קומדיה??" שאלתי, מלקקת מהמרפק ממרח אבוקדו. הצורר הנהן בראש הגרמני המאיים שלו, מתלבט אם להוריד לי הפוכית או לכבוש את פולין. "על במה? מה אני מבינה בזה?"
תבינו, הימלר מנוסה בדברים האלה, הוא איש תיאטרון. והוא מצחיק, היינריך. אבל נורא מפחיד. הוא קוצץ את כל הירקות לפני שהוא מכין מהם מרק, מסדר אותם בכלים קטנים ליד המחבת, או איך שקוראים לכלי הזה שמכינים בו, נו – הסיר. מה להגיד – הוא זכה בדרכון הגרמני שלו בזכות! אבל אני?!
5.
אני רגילה שאנשים רואים אותי ומתחילים לצחוק, אבל לרוב זה כי שוב יצאתי מהבית עם נעליים לא תואמות, או חולצה הפוכה, או סתם כי מסקרן לראות אישה בורחת מבשורה ונכנסת במגהץ. שטויות, קצת קרח וזה עובר. אבל חוץ מהמקרים שבהם התחשמלתי והתפחמתי בארוחות ערב, יצא לי להצחיק בכוונה. לרוב בפייסבוק. צוקרברג מתעשר, ואני מקוששת לייקים.
אבל פתאום גרינג דוהר בעקבותיי, יורה בי ספרים על מבנה דרמטי, משגר אלי "פעולה", "רצון", "מצב"… אלי! היהודייה שמפצה על החרדות והפרעות האכילה בשאיפה נצחית להגיע סופסוף לשנ"צ. אני פתאום אני צריכה להתמודד עם "מבנה מערכה"?! לא הבהרתי את יכולותיי מול מכסה חמאה ואבוקדו?!
איור: הילה נועם
6.
אין ברירה. הגיע הזמן. יותר מידי בני חמישים לא קמים בבוקר. או שהם לא חוזרים ממפגש עם סכינים ברחוב, או שסתם, הלב עוצר פתאום. אולי ראה מספיק.
עוד לא גמרתי להתאבל על ג'יימס גנדולפיני וכבר דיוויד בואי מת. כדאי שאחשוק שיניים, ואשקיע בכתיבה.
7.
אז אני חושקת שיניים. לא תמיד את השיניים שלי, וכותבת. בשיטתיות. בשיטה המיוחדת שלי, כמובן. מהאמצע לצדדים. הדיקטטור מהפרברים כבר אחרי הייאוש. מהרהר בהתאבדות בבונקר. אבל אני יודעת מה אני עושה. אם לתמצת, השיטה הולכת ככה: לוקחים ריטלין, שמים מוסיקה באזניות, ונשכבים על המקלדת! מה שנלחץ – זה בדיוק מה שהתכוונתי. כלומר, כשהאותיות לא דבוקות, ואפשר לקרוא. הנה המקלדת – שלוש, ארבע, תקוף!
את המקלדת!
תוקפת!
לתקוף!
תקפי!
8.
לכל כותב יש שיטות משלו. ואני מוכנה, אם אתם מכופפים לי את הכפית, לגלות את הטיפים שלי.
כתיבה באמצעות פחמימות: תרגיל אלמנטרי בבתי ספר לתסריטאות. מכינים כוס תה ליד הלפטופ, ואז קמים כל שניה למצוא פחמימה שאפשר לטבול ולראות איך היא מתפוררת. (ותרחיקו את התה מהלפטופ, כי פעם…. לא משנה).
כתיבה באמצעות פייסבוק: הדמות. נקודותיים. פאוזה ארוכה. שיואו, אני ממש חייבת לכתוב איזה פוסט, ולעשות לייק לתמונה של חתול מחבק חמוס. מה שמביא אותי ל-
כתיבה באמצעות שנ"צ: אני רק אשים ראש לחצי שעה ואחר כך יהיה לי כוח. הנה קמתי! מה, כבר 23:00? לילה טוב!
כתיבה באמצעות ילדים: אני רק אראה עם הקטנה פרק של שטיסל ועם הגדולה את כל העונות של הסופרנוס בבינג', ואז אני רק אכין להן ארוחת ערב, והנה נדביק את העבודה, כי אני לא אימא מזניחה, רק מזניחה רק את ה –
כתיבה באמצעות מדיטציה: מחר אני אכתוב. מחר אני אכתוב. מחר אני אכתוב. זאת מנטרה כזאת. מילים בלי שום משמעות. רק לרוקן את הראש. אוםםםם
כתיבה באמצעות רפואה: היום כואב לי הראש; אתמול היו לי כאבי מחזור; היום יש לי גלי חום… הבנתם את הפרינציפ.
נעמה תורן ואורן נאמן ברגע של רצינות. צילום: ורוניק ענבר
11.
יום אחד, זה נגמר. אחרי מאתיים חמישים טיוטות, אחרי אינסוף הערות והמון חכמים שאומרים שזה נפלא רק טיפהל'ה תחליפו תקרה ברצפה – וזה מושלם. יום אחד – יש מחזה. עכשיו, לפחות בסרט שבראש שלי – הדף האחרון מחליק ממכונת הכתיבה – עף לחלון – סיקוונס ידה-ידה עם מוזיקה מרגשת – ופרמיירה חגיגית בשמלה נוק אאוט! אז זהו שלא. עכשיו רק התחלנו את הדרך הארוכה אל ההצגה.
אז אני רק אשים ראש רגע, ואחר כך אני על זה. היי, מי שם לי אבוקדו במיטה??
קטעים מהבלוג "רוצי איילה"
הבלוג המלא יתפרסם בהמשכים לתומכים בהדסטארט