הארסנל שלי

אין נשימה. היא נעתקת, הגוף משתתק, אתה קולט הכל – אבל אטום לעולם. זה מה שהנוירולוגים שחוקרים את הכימיה של האהבה מתארים כגראונד זירו של התופעה הזו.

הרגע הראשון שאתה רואה את המגרש, את הקבוצה "עולה לכר הדשא", את הצבעים, את הריחות. זה לא שדה נרקיסים ולא פריחת הדרים ולא בושם. זה אפילו מסריח, מאוד. אבל זה משכר ונצרב בתודעה החושית לנצח נצחים. זה אחד הריחות היחידים שהמוח האנושי מסוגל "לזכור" מבלי להיחשף אליו באותו רגע. כל ריח אחר: תפוז, פרח, גויאבה, פלאפל או פיצה מתואר במלים. את הריח של האצטדיון אתה יכול לשאוף מהזיכרון.

זה הרגע שכל מי שראה את "קדחת המגרש" עם קולין פירת' (שלדעתי מגלם אותי מצוין) – על פי ספרו של ניק הורנבי – מכיר. במקרה של הורנבי ושלי מדובר בארסנל, אבל זה תקף לאוהד של כל קבוצה. ווסט ברומיץ' אלביון, ניוקאסל, צ'לסי, ליברפול, מנצ'סטר סיטי, טוטנהאם או ווסטהאם. כולן כאחת.

הפעם הראשונה בהייבורי – האצטדיון הישן (200 מטרים מהחדש), שכיית חמדה ארכיטקטונית של ארט דקו, מגרש שהלופטוואפה ניסה להפציץ שש פעמים בבליץ על לונדון ב-1940 – היא חוויה חוץ גופית. זה נכון גם לגבי אנפילד אם אתה אוהד ליברפול או אולד טראפורד אם אתה אוהד מנצ'סטר יונייטד.

התופעה הזו, הקרויה "עונה חדשה", נראית לאנשים המשונים שלא אוהדים קבוצה כמו דבר ידוע, קבוע בלוח השנה, צפוי, תאריך שרירותי. "מה, באמת? רציני? עוד פעם ליגה אנגלית? לא היה גביע עולמי או משהו? היית במשחק לפני כמה שבועות, לא?"

נבערים, אנה נוליך את חרפתכם?

לא שזה לא נכון עובדתית או קלנדרית, אבל אתם שם בישימון הרוחני והשממה הרגשית שלכם צריכים להבין: אנחנו מאוהבים בוודאות הזו, במחשבה שלא משנה מה יקרה בעולם או בחיים הפרטיים, מלחמה ושלום, חיים או מוות, שמחה או עצב: ביום מסוים קבוצה עם אותו שם ואותם מדים תעלה לשחק באותו אצטדיון שבו היא עושה את זה 130, 100, 85 או 50 שנים ברציפות. היא עשתה את זה לפני שנולדת ותעשה את זה אחרי שתלך לעולמך. הקבוצה שלך, בעיר שלך, בליגה שלך היא הדבר הכי קבוע בחיים שלך. היא האושר העילאי והצער העמוק ביותר. בתמורה היא רק מבקשת את אהבתך. היא תאכזב אותך, תוציא אותך מהכלים, תשמח אותך רק כדי להתעלל בך מחדש. אבל היא שלך ואתה שלה. רוב החיים הם אי וודאות.

חברה אמרה לי לפני כמה זמן: אתה יודע, אתה תהיה מושלם לתפקיד שגריר ישראל בבריטניה. בכנות, שמעתי את החוכמה הזו פעם-פעמיים משוחרי טובתי וכאלה שיחסי ישראל-בריטניה בנפשם, או שמתעבים את הבריטים. אפילו  ראש ממשלה כלשהו העלה את הנושא. "ראשית, זה משעמם", אמרתי. שנית, זה בעייתי למדינה. "למה בעייתי?" נשאלתי. תחשבו על הכותרת, אמרתי: "מבוכה רבתי לישראל: שגריר ישראל בלונדון נעצר באצטדיון של ארסנל לאחר התפרצות למגרש עם קומץ אוהדים בעקבות ההפסד 2:1 לאברטון. מהסקוטלנד יארד נמסר שנבחנת חסינותו הדיפלומטית, מכיוון שזו לא הפעם הראשונה שבה הוא מעורב בתקריות במשחקים של ארסנל. לחלקו במלחמת לבנון הראשונה אין קשר לתביעה". באמת, הסברתי, מדינת ישראל, במצבה הבינלאומי, צריכה עכשיו סיפור כזה?

בתמונה: אוהד אמיתי

צריך גם להסביר, פעם אחת ולתמיד, את מהות הקשר בין אוהד לקבוצתו. מה מניע אדם לאהוד דווקא קבוצה מסוימת – אבא, חברים, מעמד חברתי, הזדהות עירונית/שכונתית/שבטית/אתנית/דתית, קרבה לאצטדיון, ילדים אחרים, התאהבות מרחוק – זו תופעה שנחקרה על ידי סוציולוגים של כדורגל באירופה ובדרום אמריקה. זה לא מסביר את עניין הנאמנות וההתמדה. כאן יש יסוד הרבה יותר עמוק. בפשטות לא מדעית, אבל מדויקת ולא מכלילה, אפשר לקבוע כי מערכת היחסים בין גבר לקבוצת הכדורגל שלו היא הדבר הכי מונוגמי שהוא מסוגל לו.

כן, בדיוק כך.

אין דבר כזה להחליף קבוצה. אתה לא מנצל איזו שבת כדי לפלרטט ולנהל רומן עם, נגיד, אסטון וילה. אתה לא מפתח יחסים עם מנצ'סטר יונייטד ומסביר לארסנל הפגועה: תראי, נשמה, בחיי שלא היתה לזה משמעות, זה כלום, כולה סוף שבוע שאני מתחרט עליו. זו לא את, זה אני. זה לא יקרה שוב, נשבע לך. בטח שאני נמשך אליך.

יכול להיות שיימאס לך, אתה יכול לצנן יחסיך עם הקבוצה. אתה יכול לכעוס, לבכות, להתהלך מתוסכל ונעלב מזה שאידיוט בן 22 שמרוויח בשבוע כמו שאתה מרוויח בשנתיים בעט החוצה משלושה מטרים ונראה שאתה לוקח את זה הרבה יותר קשה ממנו.

בעידן המודרני שבו הכדורגל ברמות הגבוהות שלו מגיע לכל טלוויזיה בכל בית, כולם עבדים נרצעים של תרבות ידוענים וכוכבים. הכל נסוב על מסחור ומכירות וכך נוצרה עוד תת-תרבות: חסרי החוליות שיש להם יותר מקבוצה אחת או, רחמנא ליצלן, אלה שאוהדים "שחקן" בלי להבין שהוא מוצר מתכלה ולא חשוב ביחס לנצחיות הקבוצה. אלה הגואל רצונים של הכדורגל. תראה, אח שלי, באנגליה אני צ'לסי, בגרמניה אני באיירן מינכן, באיטליה תמיד הייתי יובנטוס. אבל מעל הכל, אתה יודע, ברצלונה. מת על ברצלונה. אין עליהם. לילד יש ארבע חולצות של מסי. אשתי חולה על מסי.

וכך מתחילה לה עוד עונה באנגליה. עונה שהיא רכבת הרים בלתי נסבלת לכל אוהד, אבל אי אפשר בלעדיה. שלוש קבוצות יירדו לליגה השנייה. לאוהדים שלהן זה מוות אטי, בייסורים, ללא פרופורציות. 16קבוצות יסיימו במקומות 2-17 ויסכמו את החיים כאכזבה או "לא נורא". אחת תהיה אלופה. האוהדים של האלופה יהיו הכי מסכנים. ישמחו שבוע, ריקנות, כולם ישנאו אותם ואז יתחיל הסיוט מחדש: העונה של אוגוסט 2016.

אלון פנקס הוא מקום 6639 ברשימת המתנה לפיזור אפרו מעל הייבורי