מחר כשתגיעי למחלקה, כבר לא אהיה בה

קוראת את המכתב שחרור שלי וחושבת עלייך, רופאה-אחות-מרפאה בעיסוק-פיזיוטרפסטית-קלינאית תקשורת.

בת 21. התפרקה לחתיכות מתאונה לפני 14 חודשים. הובהלה למיון. הורדמה, הונשמה, נחתכה, נותחה, הודבקה בחזרה לעצמה, נחבשה. שכבה בטיפול נמרץ חודש. הזדהמה, כאבה, דיממה, נפתחה מחדש, התייצבה. בהגעתה אלינו היתה מפורקת במצב יציב, הוזנה בצינור, עשתה יציאות בחיתול, לא הלכה ולא הסיע לבד כיסא גלגלים, לא דיברה.הועברה לבית לוינשטיין לטיפול נמרץ לשיקום הכרתי.

מכתב שחרור למי שהתפרק לחתיכות לפני 9 חודשים/ דנה דורון

ברוכה הבאה לחיים. את החודש בתל השומר אני לא זוכרת בכלל, רק בלוינשטיין מתחילים הזיכרונות להגיע בערבוב של הכרה מעורפלת והזיות. גוף קשור ואני כלואה בתוכו, לא יכולה לדבר. אני שכבתי במיטה המתכווננת, נשמתי בכבדות. היה לי חור בגולגולת ובטן תפורה. פקחתי עיניים, הייתי מבולבלת, באי שקט פסיכומוטורי.
הזיכרון הברור הראשון שלי היה מטיפול נמרץ בבית לוינשטיין. ברגע של צלילות הכתה בי ההבנה שקרה לי משהו רע מאוד, לא הבנתי את הפרטים והחומרה.

חזרה לנשום עצמונית. הועברה למחלקה לשיקום חבלות ראש לפני כשנה.

התאונה קרתה לי קצת יותר מחודשיים אחרי שהשתחררתי מהצבא. בצבא הכשירו אותי להיות לוחמת, אבל בלוינשטיין ההכשרה הפכה למציאות במלחמה על החיים שלי.
קיבלתי החלטה שלא משנה מה זה ידרוש ממני – אני אצא מזה.
המשפט "דבקות במטרה וחתירה לניצחון" הפסיק להיות בשבילי סיסמא מרוח צה"ל, הוא עזר לי להסתכל קדימה לנשוך שפתיים, להרים רגליים ולחייך ברגעים הכי קשים.

פתאום חזרתי לחיים, אבל אלו לא היו החיים שעזבתי לפני התאונה.
תינוקת בחיים חדשים, צריכה ללמוד לאכול, לשבת, ללכת, להתקלח.
למרות שהתקבלתי לתואר כפול במשפטים ופסיכולוגיה, אני לא מצליחה לפתור תרגיל של חיבור וחיסור, או אפילו לשתות כוס מים, בלי שבגדיי יירטבו בגלל שיד ימין לא מפסיקה לרעוד.

אבל אני לא לבד במלחמה, את איתי. עוזרת לי לחזור לעמוד על רגליי, תרתי משמע.
בזמן שחברים באים לבקר ברגעי פנאי מכיבושי העולם שלהם, את בונה איתי עולם. את רואה אותי נופלת, נשברת, כואבת, עייפה ואת תמיד שם.
הטיפוס לפסגת ההר בין מפולות השלגים הוא שלי, אבל את מאחוריי. שומרת על החום שלי, מחבקת, מגנה, וכשצריך דוחפת ומנערת.

כעת יציבה, מתהלכת, עצמאית בתפקודי יומיום, משתחררת להמשך טיפול בקהילה.
אני קוראת את המכתב שחרור שלי והוא בגוף שלישי ובלשון יבשה ומקצועית, ואין בו כלום ממה שעבר עלי, עלינו. אין בו התייחסות לאיך הרגעת אותי כשקמתי בצרחות באמצע הלילות, אין זכר לאיך שלמדנו לצחוק בכל טיפול שהגביר את הכאבים ואיך למרות שאת גדולה ממני, אנחנו צוחקות שתכלס אחרי התאונה זה הפוך.
לא כתוב פה איך אני לעולם לא אחזור לחיים שהיו לפני שהטנדר פגע בי ואיך אני כל כך אעריך כל ביס מהחיים החדשים.
לא כתוב פה על המקום שתפסת בלב שלי, גם לא כתוב פה שיש לך חלק בכל דבר מדהים שאעשה בחיים שלי.
במכתב השחרור שלי לא כתוב איך באתי אלייך מוצפת, מנסה להחזיק את עצמי ואת מביטה בי עם המבט האכפתי שלך, אוחזת בידי ואומרת לי "מותר לבכות".

לא כתוב פה אך זה שהייתי לוחמת, בריאה, בכושר, עזר לי בעבודה הסיזיפית בשיקום. לא כתוב כמה החברות היו סביבי ואיך אחותי לקחה טיסה מאוסטרליה וחזרה לארץ במקום להמשיך לניו זילנד, בשביל לדאוג שאלחם, כשהלב שלי נשבר כי לא נותנים לי לראות את האחות השנייה. או איך אבא שלי ישן במכונית שלו בחניון בית חולים כדי שכשאני אקום מבוהלת מהזיות הוא יהיה שם להרגיע אותי, למשוך אותי למציאות.

וכשהשחרור הפתיע את שתינו, ידעת כמה אני פוחדת להמשיך להשתקם בלעדייך, והרי "את" זה קיצור לכל הצוות שעזר לי לבנות משהו מכל החלקים שהתאונה השאירה ממני, אני הרי עוד לא חזרתי לעצמי.
לקראת השחרור אמרת לי שהשיקום האמיתי הוא מחוץ לחממה של בית החולים. "את צעירה וחזקה, אני באמת מאמינה בך, הגיע הזמן להיגמל מאיתנו,לבנות חיים", אמרת לי.

משתחררת בהמלצות הבאות: המשך מעקב רופא מטפל, המשך טיפול שיקומי אמבולטורי, המשך טיפול תרופתי רצ”ב.

מוזר, בוקר אחד קמתי ואת לא שם. השיקום לא נגמר, הקשיים ממשיכים לרדוף אותי מידי יום ואני צריכה לשמור ולדחוף את עצמי.אני מתאמצת לבנות את החיים שכל כך רצית לראות אותי בונה. כל קשר הוא משימה והמשימה הגדולה מכולם היא להביט במראה באישה מוכרת אבל זרה, ללמוד להכיר את החולשות והחזקות, ללמוד לאהוב את הצלקות והמראה החדש.

למרות שהקול של המפקדת שלי צועק עליי "דבקות במטרה", היד שלך חסרה לי. אני מקווה שהסיוטים יתעמעמו, אבל אותך אני לא אשכח. את בנית איתי יסודות טובים לחיים שאני צריכה לבנות.

את כתבת לי מכתב שחרור.

ולא כתוב בו כמה האמונה שלך עזרה לי. ולא כתוב בו כמה הדאגה שלך גרמה לי להרגיש עטופה למרות שסביב שרר כאוס. ולא כתוב בו כמה למדתי ממך.

ולא כתוב שם, שאת תמיד איתי בלב.

תמיד איתך,

הלוחמת שלך.