בערב יום הזיכרון לשואה, אני תמיד חושב על יעקב. לפני כמה שנים הייתי בהשתלמות מדריכי טיולים, והגענו לבית-כנסת ייחודי בעכו, בית-כנסת שכל קירותיו מכוסים ביצירות פסיפס. מבפנים. כל קיר מספר סיפור בפסיפס, כל פסיפס מתאר חלק אחר מההיסטוריה של העם היהודי.
אבל לא הייתי מסוגל להסתכל על הפסיפס או להקשיב למדריך, רק לבהות בתמונה עם המסגרת השחורה שמימין לארון הקודש, באותיות המלבניות סטייל מודעת אבל על רקע מצהיב, והטקסט שכל פעם מחדש עולה לי בזיכרון:
בשנים האחרונות, יוצא שאני נזכר ביעקב די הרבה. אני מנסה לנחש מה דעתו על כל אלו שללא ספק מילאו פיהם שואה, אבל באוזניי נשמע שהם לא מדברים את הזיכרון שלה, אלא עסוקים בנסיונות להחיות אותה. עסוקים בלצייר כל פגיעה כניסיון השמדה, כל סכנה באופק – כאיום קיומי, וכל אויב – כהיטלר. יוצא שהם מבססים פחד כמצב צבירה תמידי, ותוך כדי מקטינים את זיכרון השואה.
אני תוהה איך יעקב היה מגיב אם היה פוגש –
בחור בן 30,
דור שלישי לשואה,
אדם שמגיל אפס, נשם אכל שתה שואה,
שבגיל 8 העדיף לראות "רשימת שינדלר" על פני "האחיות בלוז 2",
שבתור ילד קרא את אורלב, יבלונקה, ויזל, ק.צטניק, פרימו לוי וסובול,
שבשלב מסוים הבין, שאם הוא רואה מאפרה מלאה, והאסוציאציה הראשונה שעולה לו בראש היא הר האפר במיידנק, אז זה בסדר להרפות מעט, לעבוד על להשתחרר (בלי שיקפוץ לראש ״ארבייט מאכט פריי״) – זה לא בא על חשבון הזיכרון. לפנות מקום בלב לקצת טוב זה לא משחק סכום אפס.