עבור רמי לוי העובדים הם לא יותר מקילו קישואים

עבור רמי לוי העובדים הם לא יותר מקילו קישואים

לא "אביר שמייצר מקומות עבודה" אלא עסקן שמייצר מקומות עבדות

 

אין דרך יפה או מעודנת לומר זאת – רמי לוי הוא מעסיק מזעזע, ואדם לא מוסרי.

פסיקת בית הדין לעבודה שחייבה את לוי לשלם מיליון וחצי שקלים על פגיעה קשה בעובדיו שניסו להקים ועד כדי לשפר את תנאי העסקתם, היא רק חותמת של בית המשפט על מה שכל מי שמכיר את מה שעובר על עובדי הרשת הזאת ידע מזמן: האיש שקנה לעצמו פופולריות בציבור כשמכר עוף או קילו עגבניות בשקל הוא אחד המנהלים האכזריים ביותר בישראל, ככל שהדברים נוגעים לזכויות העובדים שלו.

עוד באותו נושא:

רמי לוי, כך טוענים חלק מהפרסומים, הוא מיליארדר. בשנים האחרונות העביר לעצמו דיבידנדים בסך של כארבע מאות מיליון שקלים מרווחיה של הרשת שלו, שיווק השקמה. הוא ואשתו מרוויחים ביחד מאתיים עשרים ושישה אלף שקלים ברוטו מדי חודש כמשכורת מהרשת, ועלות שכרם השנתית עומדת על כמעט שלושה מיליון וארבע מאות אלף שקלים. בידיעה שהתפרסמה לאחרונה בעיתון כלכליסט התגלה שעוד כ-170 מיליון הגיעו אליו באמצעות שכר דירה אותו שילמה שיווק השקמה לחברות בבעלותו הבלעדית.

יובהר מיד – זה נפלא ונהדר. אין דבר משמח יותר מאדם שמרוויח היטב מהחברה שאותה ייסד ושאותה הוא מנהל מיומה הראשון. זה מה שכל מי שאכפת לו מהכלכלה הישראלית צריך לרצות שיקרה: שיזמים יזמו, וירוויחו, ויעסיקו עובדים שירוויחו מספיק וירכשו מוצרים בחנויות שיצטרכו עוד כוח אדם כדי לעמוד בדרישה, והחנויות יזמינו עוד מוצרים מהמפעלים שייצרו יותר ואז יזדקקו לעוד עובדים שיקנו בחנויות וכך הלאה וכך הלאה. כך מתנהל שוק בריא.

אבל בישראל, מדינה שבה זכויותיהם של עובדים לא מאוגדים נרמסות, אין שוק בריא.

“תעשיין ש-70% מהעובדים שלו מרוויחים שכר מינימום, זה לא שהוא לא רוצה לתת לעובדים אלא הוא לא יכול, כי לתעשיין יש תחרות מול העולם כדי לייצא את הסחורה ותעשיינים קטנים ובינוניים שהרווחיות שלהם מאוד קטנה, ברגע שהם יעשו את זה לא תהיה להם ברירה אלא להעלות את המחיר וזה יביא לשרשרת בעליות מחירים… העלאת שכר המינימום רק תעלה את כמות הכסף הפנוי של העובדים לבזבוזים” (רמי לוי, 2014)

הציטוט המקסים הזה של איש העוף בשקל נאמר כמה חודשים לפני העלאת שכר המינימום. לוי לא הבין למה צריך להעלות את שכר העובדים – הם הרי ישתמשו בזה לבזבוזים, הבורים האלה שהוא מעסיק. הם הרי לא ידעו מה לעשות בכסף, האהבלים.

הם מוצר עבורו. הם קילו עגבניות. הם קישואים. הם פסטה לא ממותגת. דימוי: שאטרסטוק

עבור רמי לוי, העובד הוא לא יותר מאמצעי ייצור. צריך לשלם לו כמה שפחות כסף ולהוציא ממנו כמה שיותר עבודה. את המוצר האנושי שיושב בקופות, את המוצר האנושי שעובד במעדניה, את המוצר האנושי שמסדר את המחסן ואת שאר המוצרים האנושיים שעובדים אצלו, לוי לא רואה ממטר. בעולם שלו הם כלל לא בני אדם שווים לו: הרי הוא, כך מספרת האגדה, יצא מהעוני בעשר אצבעותיו והם – עלובים שכמותם – לא. בו נגעו האלים ושמו אותו על פסגת הר הרצל להשיא משואה ביום העצמאות, והם בקושי גומרים את החודש.

הם לא כמוהו. הם לא מרוויחים מאות מיליונים – הם רק פועלים שמרוויחים שכר מינימום.

ומה הוא שכר מינימום? הרעיון מאחורי המושג הזה לא ממש מורכב. המדינה מבינה שלבעלי העסקים והמפעלים אין כסף בלתי מוגבל. היא יודעת שרבים מהם נאנקים ונאבקים להישאר עם הראש מעל המים מבחינה כלכלית, אולם הם זקוקים לעובדים כדי להפעיל את העסק. שכר המינימום הוא הסכום הנמוך ביותר שמדינת ישראל מסכימה שיעסיקו בו עובדים, מתוך ההבנה והניסיון לייצר איזון בין הצורך של העובד להיות מסוגל לקיים את עצמו והצורך הדומה של העסק להיות מסוגל לקיים את עצמו.

אחת הטענות שנשמעות לעתים לגבי שכר המינימום הוא שבג’ונגל האכזרי ונטול העכבות של שוק העבודה הישראלי, שכר המינימום הופך פעמים רבות לשכר המקסימום – זהו השכר אותו מסכימים המעסיקים לשלם, והם מחשבים את הוצאות כוח האדם שלהם לפי סכום זה בלבד. רמי לוי הפך את זה לאומנות.

כשיצא צו הרחבה שחייב את רמי לוי להעסיק את העובדים בכמה גרושים יותר משכר המינימום, הוא איים שיפנה לבג”ץ בגלל פגיעה בזכויות הקניין שלו. כי פוגעים לו בעסקים. העובדה שהוא פוגע בעובדים בזה שהוא משלם להם את השכר הנמוך ביותר האפשרי ממש לא הזיזה לו. העובדים, כבר אמרנו, הם מוצר עבורו. הם קילו עגבניות. הם קישואים. הם פסטה לא ממותגת.

הכלכלה הישראלית, כמובן, מפסידה תועפות מההתנהלות של הרמי לוי למיניהם. עובד שמרוויח שכר נמוך ישלם רק 10% מס הכנסה. העובד בשכר מינימום יישאר בלי הכנסה פנויה ולכן לא יעשה פעילות כלכלית מעבר למינימום שצריך כדי לשרוד, ולא יקנה בחנות שלא תעסיק עוד עובדים ושלא תזמין עוד מוצרים מהמפעל. הוא כמעט ולא יחסוך כסף לפנסיה, כדי לא להיות נטל על החברה כשיזדקן. הוא ישקיע הרבה פחות משאבים בהשכלתו ובהשכלת ילדיו. הוא יזדקק פעמים רבות לקצבאות שונות מקופת המדינה רק כדי לגמור את החודש.

רמי לוי משלם כ-30% מס על הדיבידנד העצום שהוא מושך מדי שנה בנוסף למס החברות אותו משלמת החברה שבבעלותו, אבל דמיינו כמה כסף – ישיר ועקיף – הייתה הכלכלה הישראלית מרוויחה לו היה מעלה את שכר עובדיו בכמה מאות שקלים. גם הם דמיינו כמה טוב יהיה אם שכרם ותנאי ההעסקה שלהם ישתפרו, אז הם העזו לבקש להקים ועד. העובדים, שגילו שעמיתיהם בשופרסל ובמגה נהנים מהסכמים קיבוציים ומצבם טוב לאין שיעור, התאגדו.

את מה שקרה מאז כולנו יודעים: המנהלים של רמי לוי איימו על העובדים, הצרו את צעדיהם, הפכו את חייהם לבלתי נסבלים – הכל היה מותר, חוקי או לא חוקי, רק כדי שרמי לוי לא ייתן עוד כמה שקלים לאנשים שהוא כל כך לא מחזיק מהם. לעובדים שלו.

מיליון וחצי השקלים שרמי לוי ישלם על פגיעה בהתארגנות לא באמת יזיזו לו כלכלית. עבור הישראלי המקובל, זה כמו קנס על חניה באדום-לבן – מבאס, אבל לא הרבה יותר מזה. הדבר שכן מזיז לו היא העובדה שסוף סוף אנשים רואים אותו כמו שהוא באמת. לא “אביר שמייצר מקומות עבודה” אלא כעסקן שמייצר מקומות עבדות מודרנית. לא “גיבור מעמד הביניים שמוריד את יוקר המחיה” אלא איש שדוחק את עובדיו מהמעמדות הנמוכים וגוזר קופון עצום על גבם הרצוץ.

רמי לוי הוא הדוגמה הכי מובהקת שיש לאני-ואפסי-עוד כלכלי. לאדם שלא אכפת לו מרווחתם של עובדיו או מכלכלת המדינה שבה הוא פועל – אכפת לו רק מהדיבידנד שהוא משלם לעצמו, משכר הדירה שהחברה שלו משלמת לו, ומהשכר שאותה חברה בבעלותו משלמת לו ולבני משפחתו.

האיש שהדליק משואה בערב יום העצמאות, הוא הדבר הכי רחוק שיש מפטריוט ישראלי – הוא אגואיסט שפוגע בכלכלת ישראל ופוגע בחלשים שבאזרחיה.

תגובות

Send this to a friend