לפני כמה שנים, כשהתחילו ההפגנות נגד כניסת המתנחלים לשכונת שייח ג'ראח במזרח ירושלים הרגשתי שאני צריך להשתתף. לא יכולתי לחשוב על משהו שתורם יותר לשנאה בעיר שבה גרתי מאשר אנשים שמתעקשים לעבור לגור בשכונה בעלת צביון אחר כסוג של "דווקא". ירושלים מספיק משוסעת, אמרתי לעצמי, גם בלי לדחוס עוד יותר מהחומר נפץ שהעיר כולה יושבת עליו: היא צריכה דו קיום ושלום, לא עוד משהו לריב עליו. ביום שישי בצהריים, שבועיים או שלושה אחרי שהתחילו ההפגנות שם, לקחתי את האוטו ונסעתי את שלושת הקילומטרים עד מקום ההפגנה. חניתי בכניסה לשכונה וצעדתי להפגנה.

למרות שאחוז ניכר מהמשתתפים היו יהודים-ישראלים, ההפגנה כולה היתה בסימן דגלי פלסטין. איש לא העלה על דעתו שיש אפשרות אחרת, כי זו הרי הפגנת שמאל, ושמאל – לתפישתם של המשתתפים – זה דגלי פלסטין ולא אף דגל אחר.

לא נשארתי שם יותר מחמש דקות. עם כל הכבוד, באתי להפגנה כי אני מאמין בדו קיום וכבוד הדדי בין יהודים לערבים ובשלום – לא כי אני מתחבר לדגל פלסטין ולסיסמאות על זה שמדינת ישראל היא השטן בכבודו ובעצמו. באתי אליה כישראלי שדי מחבב את המדינה שלו גם אם היא רחוקה מאוד מלהיות מושלמת לדעתו.

שתי הפגנות התקיימו בכיכר הבימה בתל אביב השבוע, זו מול זו. כמו במלחמות מימי הביניים אפשר היה לזהות את שני המחנות על פי הדגלים – בצד אחד, דגלים בצבע שחור-אדום-ירוק-לבן, ובצד השני דגלים בכחול-לבן. השוטרים שעשו כל מה שהם יכולים כדי לחצוץ בין המחנות ולמנוע פוגרום נוסף במפגיני השמאל, כמו שקרה בסוף ההפגנה שנערכה במקום שבוע לפני כן, לא איפשרו למי שהגיע עם דגל ישראל להיכנס למתחם השמאלני כי מי שמגיע עם דגל ישראל הוא כמובן מהימין. חברה שהיתה בהפגנת השמאל נגד המשך המלחמה ברצועה מספרת שזוג שרצה להיכנס ל"מתחם השמאל" הופנה על ידי המשטרה ל"מתחם הימני". רק כשנשבעו שהם ערבים איפשרו להם להיכנס להפגנה שרצו להשתתף בה – טוב נו, ערבים נראים כמו פרענקים ואם אתה מזרחי אתה הרי חייב להיות ימני. מה, לא?

חבר אחר שלי הגיע גם הוא להפגנה של השמאל בעיקר בגלל אותה התקפה על המפגינים משמאל כמה ימים לפני כן. הוא רצה להיות שם ולהראות שהשמאל לא מפחד מכמה דגנרטים שטופי הורמונים והסתה שחושבים שעם מכות אפשר להשתיק ביקורת ושעם אגרופים אפשר למנוע מאנשים את זכותם הדמוקרטית היסודית לומר מה דעתם. הוא הגיע להפגנת השמאל עם דגל ישראל, כמו לכל הפגנה אחרת שהוא משתתף בה. אחרי שצלח את מחסומי השוטרים ושכנע אותם שהוא לא מתכוון ללכת מכות עם המפגינים השמאלנים אלא בדיוק ההפך (מישהו שהגיע מתוך ההפגנה נשבע לשוטרים שהוא מכיר אותו והבחור הוא "שמאלן טוב") הוא נכנס למתחם.

הפרדה ברורה בין שמאל לימין בהפגנה בתל אביב 

אז מישהי ניגשה אליו וביקשה שיוריד את דגל ישראל כי הדגל "פוגעני" לדעתה. הוא סיפר לי שהסתכל עליה המום ולא הבין מה היא רוצה מחייו. היא הסבירה לו שאי אפשר שדגל "שבשמו רוצחים ילדים בעזה" יהיה חלק מההפגנה. הוא הלך הביתה. החברה שהיתה בהפגנה מספרת על שניים שהתחילו לשיר את "התקווה" במתחם השמאל, וכולם הסתכלו עליהם כשהם מנסים להבין אם הם "מסתננים" להפגנה או סתם תמהונים. כשהגיעו ל"נפש יהודי הומייה" היה ברור שאלה מסתננים. הרי איזה שמאלן ישיר את השורה המדירה הזאת?

ובכן – אני, למשל.

איך ומתי להגיע עם דגל ישראל להפגנה נהפך לדבר "ימני"? איך ומתי להגיע עם דגל ישראל להפגנת שמאל נהפך לדבר "פוגעני"? מה נהיה פה, לעזאזל?

*

אני מה שכל מיני הוגים וחוקרי "ישראליוּת" מכנים אחוס"ל: אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט ולאומי. אני מאמין גדול מאוד בציונות, אני גאה מאוד בדגל ישראל, ואני מאמין גדול מאוד בשלום ובלשלם את המחיר הטריטוריאלי שהוא ידרוש (ויפה כמה עשורים קודם). אני רחוק מהמפגינים שצועקים כל הזמן שהם רוצים מלחמות, ושניכסו לעצמם את הדגל שלי מרחק מזרח ממערב – אבל אני לא מסכים בשום אופן להזדהות עם אלה שדוחים את דגל הלאום שלי. אני חושב שהתקווה הוא הימנון מעפן לא בגלל המלים שלו אלא כי הוא לא עומד במבחן היחיד שיש להימנון: אם הוא מדכא מדי מכדי לשיר אותו באצטדיון כדורגל בזמן משחק נבחרת, הוא כנראה הימנון רע. ועדיין: זה ההימנון שלי. אני לא מתבייש בו, ולא בחתיכת הבד עם שני הפסים בכחול והמגן דוד באמצע.

הדגל שלי הוא לא של "הימין". הוא שלי: של השמאלן המניאק והתבוסתן שמאמין בשלום. הוא גם של אחרים – אבל הוא לגמרי שלי. הדגל שלי לא "פוגעני" ומי שחושב שהוא פוגעני מקומי לא לצדו.

אני מאוד גאה בלאומיות שלי, אבל ממש לא בעד לאומנות. אני חושב שאלה שלובשים את דגל ישראל בתור בגד הם מביכים ודי מבזים את הדגל שהם כאילו מכבדים.

מפגינים לובשים את דגל ישראל בהפגנה בתל אביב

אני הכי תומך בחברים שלי משער 5 בבלומפילד שמניפים את השלט "מייצגים את הפועל – לא את ישראל", כי קבוצת כדורגל זה לא משהו שאמור להיות לאומי. נחרדתי לגמרי כשהבת שלי היתה בגן והילדים "בנו את בית המקדש" מקוביות ולידו הציבו דגלי ישראל, כי גן ילדים זה מקום שצריך לשחק וליהנות בו ולא לכבוש יעדים לאומיים – אבל אני נחרד לא פחות כשאני רואה הפגנה שלמה של ישראלים שדוחים את סממני הלאומיות הישראלית רק כי היא ישראלית אבל אין להם שום הסתייגות מלנפנף בסממני הלאומיות של עם אחר.

אני ישראלי וציוני ושמאלני. אני ממש לא דגל פלסטין, ואני ממש לא מאלה שניכסו לעצמם את דגל הלאום שלי.

אז לקיצוניים מכל צדי המפה הפוליטית אני אומר רק דבר אחד: קפצו לי. העולם הוא לא שטוח והמציאות היא לא דבר שחור-לבן. העולם הוא תלת-ממדי ומורכב, ואם הייתם מוציאים טיפה את הראש שלכם אל מחוץ לסיסמאות שכולכם צועקים אולי הייתם מצליחים להבין את זה. אולי אפילו הייתם רואים כמה אתם בעצם דומים אלה לאלה, וכמה אתם שונים ממני.

אתם לא מגדירים אותי, ולעולם לא תגדירו.