חלק ניכר מתקיפות חיל האוויר שבוצעו ברצועה, לפחות בטרם הכניסה הקרקעית, נעשו נגד מה שדובר צה"ל מכנה "משגרים מוטמנים" או "רקטות מוטמנות", כאלו שלא מוכנות לשיגור מיידי לעבר ישראל. בתקיפות אלה פוגעים בבנייני מגורים שלפי מידע מודיעיני עולה חשד (שלעתים מתברר בדיעבד כלא מבוסס) כי בתוכם או תחתיהם מוטמנים משגרי רקטות. למרות טענות ישראליות לפגיעה משמעותית במלאי הרקטות, ההערכות המודיעיניות והצבאיות טוענות כי אי אפשר לחסל את היכולת הרקטית בתקיפות כאלו.
אפילו בתרחיש האופטימי ביותר, לכל היותר מדובר בניסיון "לפגוע קשה ביכולת השיגור והייצור שלהן", כפי שהגדיר זאת האלוף במיל' עמוס ידלין. נסיון העבר ממבצעים דומים מלמד כי מלאי הרקטות של ארגוני הטרור אכן מחודש בתוך זמן קצר למרות טענות ישראליות על הצלחות לצמצם את המלאי. זה בוודאי נכון כשכעת יש לחמאס יכולת ייצור עצמית. אפילו ידלין קובע שהמטרה היא בעיקר לצמצם את יכולת השיקום של המאגר הרקטי לאחר תום המבצע.
גם סא"ל במיל' יפתח שפיר, שעומד בעשור האחרון בראש פרויקט "המאזן הצבאי במזרח התיכון" במכון למחקרי ביטחון לאומי, ושירת במשך שנים רבות בתחום המודיעין ובחיל האוויר מעריך "שלמרות סגירת המנהרות, איכשהו הם מצליחים להעביר דברים מאיראן, אבל יש גם לא מעט ייצור עצמי"'.
במבצעים קודמים כבר נטען כי צה"ל חיסל את מרבית המלאי הרקטי של חמאס או חיזבאללה, אך מלאי זה שוחזר בתוך זמן קצר. כך למשל כתב הפרשן הצבאי עמיר רפפורט בעת מבצע "עמוד ענן" כי רקטות הפאג'ר "אזלו כמעט לגמרי. אולי לגמרי". כמובן שזה היה מידע שגוי או שאם היה נכון, הרי שהמלאי שוחזר היטב. גם אורי דקל, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, מדבר לכל היותר על "הגבלת תהליך השיקום וחידוש מלאי הרקטות", בסיוע מצרי.
וגם אם נפגעות חלק מהרקטות הדבר ככל הנראה לא משפיע מהותית על היקף השיגורים – זאת, משום שממילא נורה חלק זעום ומדוד מהמלאי בכל יום. צמצום חלקי של המלאי לא מצמצם את היקף השיגורים בטווח הקצר, ובטווח הארוך המלאי ממילא ישוחזר.
50 זה רק קצה הקרחון. מתוך עמוד הפייסבוק של צה"ל
מתחקיר שנעשה עבור ארגון "רבנים למען זכויות אדם" ומתבסס על מקורות גלויים עולה כי הפגזת בניינים החשודים כמקום מסתור לרקטות ומשגרים לא תביא לפגיעה משמעותית במלאי הרקטות (אלא בטווח הקצר מאוד), אבל היא כן מביאה בוודאות להרג חפים מפשע רבים מקרב תושבי רצועת עזה.
ככל הנראה מרבית התקיפות מהאוויר, לפחות עד להסתבכות בסגע'ייה, נעשו נגד בניינים החשודים כמאכלסים "משגרים מוטמנים". כך למשל בהודעה מפורטת יחסית של דובר צה"ל, מבוקר 10 ביולי מעידה כי: "מאז תחילת המבצע נתקפו 785 יעדי טרור בעזה, ביניהם 19 מחסני ייצור ואחסון אמל"ח, 24 מתחמים צבאיים, 100 מנהרות טרור, 7 אמצעי תצפית, 513 משגרים מוטמנים, 2 חמ"לים ו-79 בכירים".
ישאלו הקוראים מה יכול להיות מטרה ראויה ולגיטימית יותר מפגיעה במשגרים של הרקטות הנופלות על אזרחים ישראלים, משגרים שהם אמצעי להפרה חמורה של הדין הבינלאומי? אבל, גם אם אין דבר יותר צודק מאשר להשמיד נשק המכוון נגד אזרחים, נוסחת המידתיות חייבת לקחת בחשבון גם את השאלה של התועלת הביטחונית בהשמדת משגרים שיופיעו מחדש תוך זמן קצר.
הדבר אינו מוריד מהלגיטימיות להשמיד את הרקטות עצמן, אבל כן מוריד מן ההצדקה לפגוע באזרחים בלתי מעורבים כה רבים בתהליך. וגם אם אנו אומרים לעצמנו שהנפגעים הבלתי מעורבים לא היו המטרה, וגם אם העמדת משגרים בתוך אוכלוסייה אזרחית ברצועה היא בעצמה הפרה חמורה של הדין הבינלאומי מצד חמאס, אנחנו יודעים מראש שהפצצת בניינים שבהם יש חשד של משגר מוטמון (הרבה פעמים רק חשד) יוביל להריגת בלתי מעורבים בסבירות גבוהה.
חמאס משתמש באזרחים בתור מגן אנושי. מתוך עמוד הפייסבוק של צה"ל
גם נוהל "הקש בגג" והתרעות אחרות, מסתכמים, לפי מספר דיווחים, בהתרעה של חמש דקות, שלא תמיד מספיקה לפינוי תושבי הבניין, וכן חמאס מפעיל לחצים ואיומים על תושבים לא לפנות את בתיהם. בהקשר כזה בחינת התועלת הצבאית-ביטחונית לישראל אל מול ההרג של חפים מפשע מובילה למסקנה שקשה מאוד להצדיק צורת לחימה זו. גם החוק ההומניטרי הבינלאומי מתיר לתקוף רק מטרות צבאיות או כאלו המשמשות את הצד השני לצרכים צבאיים, וגם זאת בהתאם לעקרונות של מידתיות. פה, אסור לנו לקבל באופן לא ביקורתי אמירות מרגיעות מצפון שהמשגרים הפכו את הבתים למטרות לגיטימיות.
התרומה של מהלכים מסוג "ציד הרקטות" המוטמנות לביטחון קטנה, לכאורה, מכפי שמציג זאת דובר צה"ל, אך נזקן לחפים מפשע בצד השני רב. השאלה המרכזית המרחפת באוויר היא האם זה מוסרי בעינינו שעשרות ואולי אף מאות ילדים, נשים וגברים חפים מפשע נהרגו ברצועת עזה כדי שמלאי הרקטות של חמאס יצטמצם לתקופה קצרה ביותר ואז ישוחזר? אנחנו סבורים שלא.
יריב מוהר הוא דובר ארגון "רבנים למען זכויות אדם" ואחד ממחברי התחקיר
