עדכון, 31.7.2014:

בימים האחרונים בעלי עסקים קטנים מדרום הארץ מתארגנים לפנות לממשלה בדרישה להכריז מלחמה באופן רשמי וחוקי, על פי חוק יסוד: הממשלה (סעיף 40), כדי להעניק סמכות להתקין תקנות חירום ולסייע לעסקים כלכלית, מה שימנע את קריסתם בגלל הנזקים העקיפים של המלחמה.

במצב החוקי כעת, היישובים הכלולים בהסדר הם עוטף עזה ושדרות, עם אפשרות להרחבה חלקית לאשדוד ואשקלון. הכרזת מלחמה תאפשר לכלול בהסדרים את כל יישובי הדרום. בעוד שהתאחדות התעשיינים וההסתדרות ניהלו משא ומתן מוצלח עם הממשלה, שהניב פיצוי, עסקים קטנים ספגו את מרבית הפגיעה. הם חוששים שללא הכרזת מלחמה ותמיכת חירום, העסקים הקטנים יקרסו. 

"מזה שלושה שבועות, מתחילת מבצע 'צוק איתן'", הם כותבים בעצומה שחיברו, "ירדו ההכנסות של עסקינו בעשרות אחוזים ועבור חלקנו, נעצרו ההכנסות כליל. באותה העת, התקורות (שכר דירה, ארנונה, חשבונות חשמל, שכר עובדים וחובות לספקים ורשויות המיסוי) נותרו בעינן. הסדרי האשראי העסקי עם הבנקים קשיחים אף הם, וחלקנו נמצאים במרחק של שבועות ספורים מקריסה וסגירה של בתי העסק שלנו, המכלכלים את משפחותינו.

"חשוב לזכור שעסקים קטנים בדרום הארץ נאבקים על קיומם גם בימי שגרה, גם בשל המצב הבטחוני המאפיין את האזור בעשור האחרון. לבעלי העסקים בדרום אין רזרבות שיאפשרו להם לשרוד את מצב החירום המלחמתי ללא סיוע משמעותי של המדינה. כדי להמשיך ולהיות עורף חזק, לתמוך במשפחות וביישובים שלנו, עלינו למנוע את הקריסה הכלכלית של אלפי משפחות התלויות בעסקינו".

***

23.7.14:

הדאגה לתושבי הדרום נשמעת במיקרופונים ובשידורי הטלוויזיה, אבל היא נעצרת בקופת האוצר. 

בואו לא נדבר על ההפקרה החברתית-כלכלית היומיומית של תושבי הדרום. כי יגידו לנו שיש מלחמה, אז זה לא הזמן לדבר על צדק חברתי, על חלוקה מחדש של משאבים, על אי-צדק היסטורי. אחרי המלחמה, נדבר על זה. בואו לא נדבר על הגנים ומעונות היום שאין בהם מיגון ולכן אין חינוך לגיל הרך, והורים שלא יכולים לצאת לעבוד. ברור שחייבים למגן, ברור שזה בסדר עדיפויות עליון. אבל זה לא הזמן לדבר על זה, כי יש מלחמה. בואו לא נדבר על נזקים כלכליים אדירים ועל זה שכרגע יש מנגנון של פיצוי רק לישובים שמוגדרים "ישובי ספר" (ישובי עוטף עזה ושדרות), ואם רוצים לכלול את אשדוד ואשקלון, שנפגעו בצורה קשה ועוד יותר בגלל עונת התיירות שבונים עליה אלפי עובדים, אז הממשלה תצטרך להתקין הוראות שעה מיוחדות כדי לכלול אותן במנגנון הפיצוי. בואו לא נדבר על זה, כי זה לא הזמן, כי יש מלחמה. 

אבל זהו, אין מלחמה. כל עוד הממשלה ממשיכה לקרוא ל"צוק איתן" מבצע, יש מה שמוגדר "מצב מיוחד בעורף". ומה שזה אומר זה שנקבעים פיצויים על פי תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים, נזק מלחמה ונזק עקיף) – 1973, אבל כמו שאמרנו רק ליישובי עוטף עזה ושדרות. אחרי הסיבובים הקודמים של הלחימה בעזה (היו הרבה בעשור האחרון) אבל ניקח לדוגמה רק את "עמוד ענן" ו"עופרת יצוקה" – עסקים קטנים ומפעלים בדרום בילו כמעט שנה בנפתולי הביורוקרטיה בניסיון לקבל פיצויים. 

כלומר, הדרום לא רק שילם את המחיר הבטחוני בקו ראשון: ישובי הדרום שילמו גם את המחיר הכלכלי וגם את הקושי המייאש שיש בלהקים עסקים קטנים מחדש בתנאים קשים שגרתיים, שרובנו הגדול מכיר ממלחמת ההישרדות הכלכלית האכזרית שבה יוקר המחייה גבוה מהמשכורות או הרווח. 

אין מלחמה – כי אם היתה מלחמה שמוגדרת בחוק (רובנו הרי מסכימים שיש מלחמה בפועל, במציאות) אז הממשלה היתה מכריזה על "מצב מלחמה" על פי סעיף 40 (א) לחוק יסוד: הממשלה. אבל היא לא עושה את זה. למה הממשלה לא מכריזה מלחמה? בגלל שזה יעלה הרבה כסף לאוצר. כי אם יש מצב מלחמה, אז הממשלה יכולה להתקין תקנות חירום כדי שעסקים לא יקרסו, ולשלם פיצויים מוגדלים לעובדים ולמעסיקים שנפגעים בצורה קשה כל כך. ואם יש מצב מלחמה, אז הפיצויים לא יהיו מוגבלים רק לישובי עוטף עזה ושדרות, אלא יכללו גם את אשדוד ואשקלון, את באר שבע ואופקים, את רהט ודימונה וערד – וזה הרבה-הרבה כסף.

* 

מה ההשלכות של המבצע על עסקים קטנים בדרום? קחו למשל את משפחת סופר מבאר שבע. יש להם חנות קטנה לביגוד והלבשה תחתונה. הם מצליחים לגלגל את המחזור של העסק ולשמור את הראש מעל המים על ידי זה שהם מצד אחד עושים משא ומתן מתמיד עם הבנק על אשראי, ומצד שני עושים ארועים מיוחדים בחנות כדי להגביר עניין ומכירות. בדרך כלל זה די קשה, והם לא יכולים לומר שהמצב הכלכלי שלהם יציב, אבל הם מצליחים לגלגל את העסק.

ואז מגיעים הטילים של חמאס והמבצע של הצבא בעזה. ויש אזעקות, ואנשים מפסיקים להסתובב ברחוב, ומפסיקים לקנות כל מה שאינו הכרחי: גם בגלל המצב הבטחוני באופן ישיר, וגם בגלל שהתושבים בעצמם חווים אי ודאות כלכלית – בין אם הם עובדים שמקבלים פחות שעות או משמרות, או בעלי עסק אחרים שסובלים ממצב דומה. כך, תוך כמה שבועות, העסק של משפחת סופר נהפך מכזה שמחזיק את הראש מעל למים, לכזה ששקוע בחובות כבדים: שכירות, ארנונה, חשבונות, משכורות עובדים, חובות לספקים והריבית לבנקים על ההלוואות והאשראי. וכל מה שצריך זה כמה שבועות כאלה של הפסד, שלא נכנס כסף, והחובות לבנק מתחילים להצטבר ואתם ההסתבכות, שקשה מאוד לצאת ממנה. בואו נזכור: לרוב העסקים בבאר שבע אין רזרבות. בכלל. הם מצויים במלחמת קיום כלכלית בלי קשר לשום מצב פוליטי או בטחוני. גם בזמן שגרה עסקים בדרום יציבים הרבה פחות מאלה שבמרכז הארץ. 

והעובדים? לעסק יש ארבע עובדות, ובקיץ, כשיש יותר תנועה, בדרך כלל מעסיקים שתי עובדות במשמרת. ברגע שהתנועה חלשה, או לא קיימת, כמו עכשיו, לוקחים לעובדות את המשמרות. בעיה אחרת שיש לעובדות, בעיקר אם הן אמהות לילדים בגיל הרך, היא שלגנים ולמעונות אין מרחב מוגן. למשל באשקלון, רונית, שהיא אם יחידנית, לא שולחת את שני ילדיה למעון ולגן בדיוק בגלל זה. בלית ברירה היא נשארת אתם בבית. בתור עובדת על בסיס עמלות ושעות, ללא הגנת שכר, היא לא יודעת כרגע איך תגמור את החודש, ומה יהיה באוגוסט, כי המשכורת שתגיע בעשרה בחודש לא תכסה את החובות של החודש הזה, כולל התשלום למעון (שמוזל, אבל עדין שולם במלואו). 

גם משפחת סופר וגם רונית לא מכוסים כרגע על ידי שום חוק שיבטיח להם פיצויים, כי הם מבאר שבע ומאשקלון שלא נחשבים לצורך פיצויים כמו עוטף עזה. עם זאת, רונית לא תגיע לשכר המינימום שיאפשר לה לדרוש אבטחת הכנסה, אז גם היא לא יכולה לפנות לרשויות. 

במאמרו ל"מקום" טוען דני גוטוויין שיש שינוי של ממש בלקיחת האחריות הממשלתית על ניהול העורף ב"צוק איתן" ושזאת מגמה שמראה שיש תנועה מאידיאולוגיית ההפרטה שהביאה למצבים ההזויים של הפקרת הציבור במלחמת לבנון השנייה ובסיבובים הקודמים מול החמאס בעזה, לעבר יותר אחריות שלטונית. גוטוויין צודק והדבר נכון מההבט המוסדי: רשויות ערוכות טוב יותר וזה ניכר גם בסיוע להתארגנות הקהילתית שיש ביישובי הדרום.

מה שאין בכלל זה דאגה לתושבי הדרום, שמתבטאת בחלוקת תקציבים משמעותית ובשימוש בכלים המשפטיים שיש – כלים של חקיקת חירום כלכלית שתסייע באופן ממשי למנוע את הקריסה של המעמד הבינוני והבינוני-נמוך ועניי ישראל, שנמצאים בדרום, בקו האש, ומתחת לרדאר של ממשלה שבעיקר משתמשת בהם כדי להצדיק פעילות צבאית, בזמן שהיא מתנערת מאחריותה והסמכויות העומדות לרשותה מבחינה כלכלית וחברתית.

לא חסר מה לעשות: מהקלות בארנונה, דרך הלוואות ללא ריבית או ריבית נמוכה, התערבות ממשלתית לשינוי תנאי אשראי בבנקים, הסדרת שכירות מול תאגידים גדולים כמו בעלי קניונים וסיוע בתשלום לעובדים. 

אז אומרים לנו שזה לא הזמן לדבר על צדק חברתי וחלוקת משאבים הוגנת יותר, כי יש מלחמה. אבל זה בדיוק העניין – אין מלחמה. וההחלטה לא להכריז מלחמה היא החלטה כלכלית, כי הדאגה לתושבי הדרום נעצרת ברגע שצריך להעביר תקציבים משמעותיים ולעשות תיקון של ממש לטובת שכבות מוחלשות יותר, מעמד בינוני קורס וכל מי שסובלים ממלחמת קיום יומיומית גם ככה.