1.
אחרי שהרגנו את גדעון לוי, קברנו אותו ביקבי ראשון לציון (זה לא פוליטי, סרקנו היטב את כל כתבי "הצל" באתר שירונט, ולא מצאנו שום הנחיות, אז הלכנו על השיר היחיד עם הוראות ספציפיות),
ואז
קפצנו לבריכה בכיכר רבין כמו שעושים כשמכבי מנצחת, כי מסורת זה מסורת. אחר כך הוצאנו הודעה מסודרת לפייסבוק, אחר כך לטוויטר, אחר כך לאינסטגרם, אחר כך לבלוג הרכילות של עומרי חיון, אחר כך לקבוצת הווטסאפ של הורי ג' 2 בבית ספר כל ישראל אחים בבת ים, ורק בסוף נזכרנו להודיע גם לערוץ 2 וידיעות אחרונות. שיהיה. רצינו להודיע גם להארץ,
אבל מרוב שכולם ביטלו את המנוי כל כך הרבה פעמים, לא הצלחנו להיכנס לאתר בתשלום שלהם, שאני אומר זאת חרפה שלוקחים 4.90 שקל לחודש רק בשביל שאני אדע את מי לשנוא, מידע כזה צריך להיות פתוח לציבור ובחינם, אחרת זה נקרא הדרת מזרחים מהשיח (ומה קרה אז?)
2.
אז הלכנו לישון, וכשקמנו כל הטלוויזיה דיברה על זה שהרגנו את הגדעון לוי הלא נכון. איך יכולנו לדעת, רבק! ההוא שהרגנו גם קראו לו גדעון לוי, והוא גם היה מתנשא מעצבן – הוא צעק שהוא לא מרשה לנו להרוג אף אחד בין שתיים לארבע – והיה לו עיתון הארץ בבית, שמי מחזיק בבית את העיתון של גדעון לוי חוץ מגדעון לוי עצמו?
(אולי המשפחה של ש"י עגנון, בציפיה למוסף לחגים; אולי, גם לא בטוח – מאז שהתחילו לפרסם שם שירים של משוררים מזרחים נזעמים, אי אפשר לסמוך אפילו על הפתק למכולת בכתב ידו של ש"י עגנון שמתגלה כל שנה סמוך לחג הסוכות.)
אז הרגנו אותו. ומה מתברר? שיש עוד אנשים שקוראים להם גדעון לוי בארץ.
שאל"ף כל, אני מאשים את מערכת החינוך שלא לימדה אותנו את זה – סינוס וקוסינוס כן דחפתם לנו לראש, אבל כישורי חיים בסיסיים כמו איך להבדיל בין אשכנזים, זה לא לימודי ליבה?
ובי"ת כל,
אני מאשים את גדעון לוי עצמו, כי זה מתפקידו ליידע את הציבור איך הוא נראה ואיך הכי קל להרוג אותו, שלא יהיו חס ושלום נפגעים אזרחים. אבל לך תסמוך על אשכנזים שלא ירמו אותך. זה כמו בפסיכוטכני, כששואלים אותך מה יותר כבד, קילו ברזל או קילו נוצות. זה שאלה מכשילה, רק שתדעו! (אז זהו, נגמרה הנקמה בשמאלנים?)
3.
זיבי נגמרה. איך אומרים, סנונית אחת לא מבשרת לאשה שבורחת מבשורה. הבא בתור היתה אורנה בנאי, שזה היה לי קצת דילמה, אני מודה, כי מצד אחד היא אוהבת ערבים, אבל מצד שני היא אוהבת חיות,
וגם אני אוהב חיות,
יש לי צב מחמד שכל יום אני נותן לו חסה וכל יום הוא נשאר בתוך הקליפה שלו, ואני קורא לו כל יום ברלה ברלה צא החוצה, אבל הוא לא יוצא, אם כי פעם אחת יצא מבפנים באמת ברלה, וזה היה מאוד משונה, אני חייב להודות, אבל נפלאות דרכי השם, כמו שאמרה אנה פרנק.
אז השארתי לו עוד קצת חסה והלכתי להרוג את אורנה בנאי. ומה מתברר? (לא…)
4.
כן! הרגנו בטעות את יוסי בנאי. מה לעשות, הם כולם דומים שם. ונכון, הוא כבר מת מזמן, אבל לא עידכנו אותנו, ו… בסדר, אני מודה, יש לנו קצת בעיה עם המודיעין בשטח. אבל ככל שתימשך הפעולה הקרקעית באזור שינקין/ הבימה, ככה יהיה לנו מודיעין יותר איכותי (אז זהו? אפשר להפסיק עם מסע הרג השמאלנים?)
5.
טוב נו, בינתיים. בוא נקרא לזה הפסקת אש הומניטרית. במקרה של גילה אלמגור, אני מפחד להרוג בטעות את דן אלמגור; את הכתובת של שרית וינו-אלעד ניסיתי להשיג דרך 144, אבל לא הצלחתי לבטא את השם שלה למרכזנית; ונשארה אורלי ויינרמן. ותראו, אני בעד להרוג כל אמן סמולני, אבל לקרוא לאורלי ויינרמן אמן… בוא נגיד שגם לי יש גבולות (ולסיום, החשוד מודה ברצח ישן ובלתי מפוענח, ועל הדרך פותר חידה בלשית שטובי המוחות במשטרת ישראל לא הצליחו לפצח מעולם:)
6.
זה אני שיריתי בשריף. אבל – לא בסגן. והחידה היא, למה לעזאזל אף פעם לא יורים בסגן? והתשובה: כי כל פעם שהורגים את השריף, הסגן שלו נהיה אוטומטית השריף. וחוזר חלילה.
הא! זה לא היה בפסיכוטכני המעפן שלכם, אה? אבל במגמת תיקון מזגנים, אין אחד שלא ענה על זה נכון (ועד כאן, בינתיים. מוצה בנק המטרות של הנושא הזה. אבל כמו בבנקי מטרות אחרים, תמיד יש סניף פתוח איפשהו)
