בלי פרסומות. בלי בעלי הון. בלי בולשיט
משנים כיוון! במקום לצרוך תקשורת שמוכרת אותך, הגיע הזמן להשקיע בעיתונות עצמאית שעובדת אך ורק בשבילך
קוראים לי יעל, אני בת 18, ובמקום לשרת בצבא הכיבוש, אני מקדישה שעות וימים לנוכחות מגנה עם הרועים הפלסטינים בשטחי C, אותם מנסים המתנחלים לגרש בהתנכלויות יומיומיות. בתחילת החודש הקהילה שאני מלווה כבר חודשים גורשה סופית. אני לא יודעת איפה נמצאים עכשיו ראאד ובני משפחתו, ממשפחת כעבאנה שהתגוררה בשכונה הבדואית של הכפר דומא.
משפחת כאעבנה הקימה את השכונה הבדואית של הכפר דומא לפני עשור. כך סיפר לי נער פלסטיני בן 14 שבוע לפני הפינוי, כשהוא הוביל אותי בלילה מהבית שלו לבית של עקור אחר, ראאד, אצלו התנדבתי פעמים רבות. ההליכה בשדה הפתוח עד לבית אורכת בערך 5 דקות, אבל למדנו בשבועות האחרונים שאסור לעשות אותה לבד. המאחז, או בשמו המכובס יותר, "חוות גיבורי דוד", נמצא קרוב מאוד לבתים, והמתנחלים מנצלים כל אדם בודד, פעיל או פלסטיני, בשביל תקיפה: החל מגניבת טלפון, ריסוס בגז פלפל ועד הכאה באלות.
ביום ראשון ה-1 במרץ הייתי בדרך לדומא, ובמהלך הנסיעה התברר שהצבא הקים מחסום בכניסה לכפר. הפעילים עודכנו שהחיילים עוצרים כל רכב נכנס ויוצא, לוקחים תעודת זהות, מתשאלים, ומחליטים מה יעלה בגורל הנוסעים. יתכן שלא יתנו להכנס, ואם כן, כנראה לא יתנו לנו לצאת החוצה מהכפר.
יותם, פעיל נוסף, אסף אותי מדרך אחרת פנימה. בזמן שהילדים פתחו לנו את השער, המבוגרים רצו אלינו בקריאות מבוהלות בערבית, כי בקהילה בדואית אחרת במזרח לדומא, שג'ארה, יש תקיפה גדולה של מתנחלים שדחפו אדם בן 70. צריכים אותנו.
כשהגענו לשג׳ארה ראינו את הפרצופים המוכרים – עשרה מתנחלים ממאחז גיבורי דוד, ביניהם חייל חמוש שזהותו לא ידוע לנו אך פרצופו כן, צועקים, מכים, ושוברים מכל הבא ליד. יותם ואני יצאנו מהרכב ורצנו אל מקבץ של מתנחלים, ביניהם א', שלפני חודש הכה את אמא שלי כשהצטרפה לראשונה לפעילות של נוכחות מגינה. אחד המתנחלים בעט חזק ביותם, ובעודנו מנסים לסגת, א' השפריץ לי גז פלפל ישר לעיניים ואמר שחבל שהוא לא הרג את אמא שלי.
לדבר ללב אלים
יותם הוביל אותי לרכב וחזר לנסות לגרש את המתנחלים. גז הפלפל שרף לי בכל הפנים, והאוויר העומד בתוך הרכב רק חיזק את התחושה, אבל פחדתי לצאת החוצה. שני מתנחלים עמדו רחוק ותצפתו עליי. אחרי כמה דקות של סבל, הגיעו חיילים רעולי פנים. מעולם לא שמחתי ככה לראות חיילים. האמנתי בלב שלם שהם יעזרו לנו להפסיק את מתקפות המתנחלים וירגיעו את המצב.
כשהחיילים התפזרו במתחם, פתחתי את דלת הרכב ושאלתי בהשתנקות את החייל שעמד קרוב אם יש לו טישו או מים. הוא ענה "לא" והורה לי להשאר בתוך הרכב, וכשניסיתי להסביר הוא איים לעצור אותי. הפנים שלי היו אדומות ונפוחות כשיצאתי מהמכונית וניסיתי לפתוח את העיניים.
החייל נראה לי מוכר, זיהיתי אותו מסרטוני הפוגרומים בח'ירבת אל מערג'ם. שכונה קטנה ומקסימה שקיימת מעל למאה שנים, אליה התחילו לאחרונה להגיע באופן קבוע מספר חיילים, ותועדו כשהחלו להרביץ ולשבור רכוש. פתאום הבנתי שהחייל שניסיתי לדבר אל לבו הוא המוביל ביניהם.
המטרה: להכות ולעצור פלסטינים
בחזרה לאירוע. החיילים לא ניסו להרגיע את הרוחות, אלא הצטרפו למתנחלים התוקפים, הניחו להם לירות באוויר ואיימו לפגוע בפלסטינים אם יגיבו. בינתיים הגיעו ברכב עוד שני פעילי זכויות אדם שהקפידו בגבורה לתעד הכל למרות המכות שקיבלו מהמתנחלים. יותם רוסס שלוש פעמים בגז פלפל, הוא ניסה לשטוף את הפנים עם מים אבל זה רק החמיר את הכאב. בדרך עוקפת הרחק מהמתנחלים, מהרנו אליו כדי לעזור לו להגיע לרכב שהפך חוף המבטחים שלנו.
שלושה פלסטינים שרוססו בגז הוכרחו על ידי החיילים לשבת על האדמה, כשידיהם כפותות מאחורי הגב, ולענות על שאלות בעברית למרות שלא דברו את השפה. ראיתי שהכניסו אחד מהם לחדר סגור, ושמעתי צעקות מבפנים. לא יכולתי להתעלם, רצתי לשם וביקשתי מהחיילים להניח לעצורים. בתגובה, החיילים דחפו אותי ואיימו לעצור אותי, כולם סירבו להזדהות.
"הכניסו אחד מהפלסטינים לחדר סגור ושמעתי צעקות מבפנים. רצתי לשם וביקשתי מהחיילים להניח לעצורים. בתגובה, החיילים דחפו אותי ואיימו לעצור אותי"
בתום שעות ארוכות האירוע הסתיים בכך שהצבא עצר ארבעה פלסטינים בתוך כפרם: נער בן 13, אדם עם פציעת ראש, אחד שהעז לצלם את החיילים ועוד איש מבוגר שלא בא להם טוב בעין. תחילה התכוונו לעצור גם אותי, ביקשו תעודת זהות והכניסו אותי לרכב הצבאי, אך אחרי מספר דקות התחרטו ושיחררו אותי.
פעיל ימין שהיה בשטח, משפיען רשת בשם בניהו בן שבת, שבכלל גר בירושלים, הכווין את החיילים לעצור גם פעילה נוספת שהתווכחה עמו מוקדם יותר. החיילים עשו זאת ללא ויכוח. כל החמישה שוחררו באותו ערב. אחרי המעצר הרוחות נרגעו והמתנחלים נסעו משם. כנראה שהם השיגו את מבוקשם – תקיפה ומעצר של פלסטינים.
הקש ששבר
תושבי מאחז ״גיבורי דוד״ הדגימו את גבורתם גם בשכונה אחרת בה ביקרתי למחרת, בשכונת אבו באסם בפאתי דומא, בה מתגוררת קהילה של 14 משפחות המכונה שקארה. המתנחלים פרצו ללול תרנגולות וגנבו ציוד אלקטרוני יקר ערך, הכו מספר פלסטינים, גנבו טלפון, ריססו פעילה בגז פלפל וניקבו לה את ארבעת צמיגי הרכב.
גם שם הצבא לקח את הצד של התוקפים. תחילה הקשיבו לגרסה המעוותת של המתנחלים, לפיה הפלסטינים תקפו אותם ונאלצו לפעול בהגנה עצמית. למרות שעדויות הפלסטינים והמתנדבים הישראלים גובו בסרטונים והוכחות לתקיפות מצד המתנחלים, הצבא סירב לעצור או לעכב אותם, והחיילים נכנסו לכפר בלוויית המתנחל מהמאחז שהתבקש לצאת בכל לשון של בקשה.
״לאחד החיילים נפלט: ׳אנחנו כאן כדי להגן על יהודים מערבים׳, ולא כפי שאנחנו חשבנו, לשמור על הסדר והחוק ולמנוע אלימות ופגיעות״
בעוד אני מנסה שוב להסביר לחיילים מה המשמעות של נוכחות המתנחל בתוך הכפר הפלסטיני, לאחד החיילים נפלט: ״אנחנו כאן כדי להגן על יהודים מערבים״, ולא כפי שאנחנו חשבנו, לשמור על הסדר והחוק ולמנוע אלימות ופגיעות.
באותו הערב, הילדים והנשים עזבו זמנית את השכונה. אחד הפלסטינים התוודה בפני שהתקיפה היום היא הקש ששבר את גב הגמל, הם מפוחדים ומיואשים מדי. בשיחה הזו שנינו דמענו. הבטחתי לו שאנחנו לא עוזבים, שתמיד יהיו כאן פעילים. שהמשפחות יוכלו לחזור ושיהיה בסדר.
״חלאס הבית של ראאד״
יומיים לאחר מכן, ב-3 במרץ, הוצא על השטח צו שטח צבאי סגור, לפיו רק לתושבי המקום מותר להיכנס לכל הקהילות הבדואיות של הכפר דומא. בהתחלה היה בלבול ושמחה, כי חשבנו שמשמעות הדבר היא שגם למתנחלים אסור להיות שם ושאולי יפנו את המאחז. ראאד לא הסתכן, וללא גיבוי של פעילים הוא החליט שמוטב לישון הלילה בכפר ולא בביתו, אותו ״גיבורי דוד״ אוהבים לתקוף. בתשע וחצי בלילה קיבלתי את ההודעה: "חלאס הבית של ראאד".
ארבעה סרטונים, כל אחד מזווית אחרת, מתעדים את הבית ההרוס. מתנחלי מאחז ״גיבורי דוד״ ניצלו את ההזדמנות של היעדר מתנדבים ישראלים בשטח בשביל לפרק את הבית. הפחונים נקרעו, הדלתות הוצאו ממקומן, הספות והמדפים נהפכו על הרצפה, הלוח הסולארי נופץ וכך גם כל החלונות.
״חזרתי הביתה שבורה, מנסה להבין מה עלי לעשות עכשיו. אני מאמינה שברור למי שקורא את זה למה להצטרף לאותו צבא שמשתתף בפעולות כאלו זו לא אפשרות עבורי״
ב-5 במרץ פונתה סופית גם קהילת שקארה מאבו בסאם. הסיפורים סביב הפינוי מבוססים על חוויות שמעצבות את עתיד האזור. משפחות שהכרתי כל כך מקרוב התפנו מבתיהן, עזבו את מקומן, ואיני יודעת לאן הלכו. ואני, חזרתי הביתה שבורה, מנסה להבין מה עלי לעשות עכשיו. אני מאמינה שברור למי שקורא את זה למה להצטרף לאותו צבא שמשתתף בפעולות כאלו זו לא אפשרות עבורי.
הכותבת, יעל רוזמרין פעילה ברשת ״מסרבות״ ומתנדבת בגדה המערבית כפעילת נוכחות מגינה
כל הכבוד לך. הטרור היהודי נעשה בשם כולנו.
כמה רעל עוד תזרעו במדינה הנפלאה שלנו . מי אתם חושבים שמאמין לכם חוץ מרלבים
אם לבדואים מותר אז גם להם מותר. חבל שאת הזמן שהחוק מורה עלייך להשקיע בצבא את משקיעה בפושעים