תארו לכם שלג. שלג שחור יורד מהשמיים.

בשנות ה-80 למדתי בטכני של חיל האוויר שממוקם ממש מול בז"ן (בתי זיקוק לנפט חיפה), מרחק אווירי של כ-500 מטרים. בתקופה שנהגתי ללון במעונות בית הספר, מעבר לסירחון התמידי (אליו כמעט התרגלנו), היו בקרים שהתעוררנו ל"שלג שחור" – נטיפי פיח שחור שנשרו מן האוויר. הם נשרו וחדרו אל תוך גופנו – והעולם שתק, כי תכלס – מה ידענו אז על מפעלים פטרוכימיים מזהמים, איכות סביבה ובריאות. ככה גדלתי וכך גדלו רוב תושבי האזור – אל תוך זה.

עוד באותו נושא:

• רק מחיפה תפתח המלחמה במשטר ההפרטה/ פרופ' דנ גוטוויין
• קצת סחרחורת, מה כבר קרה? העיקר שבז"ן הודיעו שאין סכנה
• הארוע תחת שליטה, ניפגש באונקולוגית

גם אם שאלנו לפעמים שאלות – אמרו לנו ראשי העיר דאז ש"זה כלום", "זה שום דבר" ו"זה לא מסוכן". ואנחנו האמנו. כי איזה ראש עיר ישקר? זה הרי לא הגיוני שראש עיר או שר או ראש ממשלה ישקרו או ימעלו באמוננו.

אבל אנחנו היינו תמימים ונחמדים.

נתחיל מהסוף: "הדובדבן" האחרון

בתחילת השבוע התעוררנו ל"בשורה" הקשה, ששריפה פרצה באחד ממאות מכלי הדלק במתחם בז"ן. להבה, עשן שחור ומחנק אפפו את אזור חיפה והקריות במשך שעות, משפחות חרדות הוציאו את ילדיהן מבתי הספר והגנים וברחו אל מחוץ לאזור. חרף ההבטחות שה"תקלה" תטופל בתוך שעה, חלפו כשמונה שעות עד להשתלטות צוות הכיבוי על השריפה.

מסתבר עוד, כי המכל, היכול להכיל 12,000 טון של דלק, הכיל דה-פקטו (כך לפי המקורות), רק כעשירית מנפחו. כך שבפועל, עמלו לוחמי האש על כמות קטנה יחסית של דלק וזאת במשך כשמונה שעות! רק המחשבה מה היה קורה לו היה מדובר במכל מלא, מדירה שינה מעינינו. יתרה מכך,  המכל הצמוד למכל הבוער היה מלא, וכל זה קרה מרחק מטרים ספורים מחוות הגז הגדולה ביותר בארץ וסביר להניח כי אילו מזג האוויר היה דומה למזג האוויר לפני כשלושה שבועות במהלך השריפה הגדולה בחיפה – היינו נקלעים לאסון רב נפגעים בקנה מידה עולמי.

דלקה במשך כשמונה שעות, השריפה בבז"ן השבוע. צילום: דוברות כבאות והצלה מחוז חוף

הבית שלי

מפרץ חיפה – המקום היפה ביותר בארץ (בעיניי). חיפה – העיר השלישית בגודלה בארץ ומטרופולין הצפון – ועדיין מתנהלת כפריפריה. ברדיוס של כ-12 ק"מ חיים יחדיו 26 מפעלים תעשייתיים עתירי זיהום וסביבם מאות אלפי תושבות ותושבים (להלן – עוטף בז"ן).

ובין המפעלים – גולת הכותרת – קבוצת בז"ן הכוללת את המפעלים הפטרוכימיים המזהמים ביותר בישראל (כרמל אולפינים, בתי הזיקוק לנפט בע"מ ו"שמנים בסיסיים חיפה") – כך לפי המשרד להגנת הסביבה.

את בתי הזיקוק הקימו הבריטים בשנת 1938 על גדות נחל הקישון מסיבות אסטרטגיות. כשנה לאחר הקמת המדינה ועד שנת 2007 עברו בתי הזיקוק לרשות המדינה ובתחילת 2007 הופרטו ונמכרו לקבוצת עופר–פדרמן (להלן – הטייקונים).

לימים הסתבר שבז"ן, על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה לשנת 2014, הוא המפעל המזהם ביותר בישראל.

המפעל המזהם ביותר בישראל. בז"ן בשנות ה-50 המוקדמות

המאבק

2011 – אני מצטרפת למחאה החברתית הגדולה. תחושת הצדק בערה בי תמיד והיא התפרצה יחד עם דפני ליף. בן הזוג מקבל הוראה לקנות לי מגפון בחו"ל (כי בארץ אין), ואני מקבלת את המכשיר הכי גדול ועצמתי.

וזהו. מאותו הרגע אני לא מפסיקה להילחם על החיים, על הבריאות, על הביטחון – על הצדק.

זה התחיל בהחתמת מעל 2,000 התנגדויות להרחבת בז"ן יחד עם חבריי וחברותיי ממגמה ירוקה, והמשיך בהפגנות, במכתבים, בדיונים בכנסת, בכנסים, בבתי משפט ובכל דרך אפשרית וחוקית לשינוי הגזירה.

רק לאחרונה נחלנו הצלחה – לאחר מאבק ממושך וסיזיפי – הוחלט על דיון נוסף בהחלטה להגדיל את בז"ן.

לא בז"ן שלי לחטוף סרטן. אליס גולדמן מפגינה

חיפה "אלופה" בשיעור החולי והתמותה מסרטן גם בקרב ילדים

ככל שהתעקשנו, כך נחשפו יותר ויותר נתונים על המצב החמור השורר בבית האהוב שלי:

ב-2015 משרד הבריאות מודיע: 50% ממקרי הסרטן בילדים בחיפה – מזיהום. ממכתב ששלח ראש שירותי בריאות הציבור עולה תמונה קשה לפיה 16% ממקרי הסרטן אירעו כתוצאה מחשיפה לזיהום באזור. מהנתונים עולה עוד כי הסיכוי לחלות בסרטן במפרץ חיפה גבוה ב-16% בהשוואה לשאר הארץ והסיכוי לחלות בסרטן הריאות – הקשור סיבתית לזיהום – גבוה ב- 29%.

משרד הבריאות מעריך כי כמחצית מהילדים בנפת חיפה שלקו בסרטן בשנים 1997-2008 חלו בשל חשיפה לזיהום אוויר. מתוך 60 מקרי סרטן אצל ילדים עד גיל 14 באזור חיפה, מעריכים במשרד הבריאות כי כמחצית מהם נובעים מחשיפה לזיהום אוויר.

כאילו לא די בריכוז העצום של המפעלים התעשייתיים במפרץ חיפה, אנו נאלצים לחיות עם פצצה מתקתקת נוספת בדמות מכל האמוניה הגדול ביותר בארץ (12,000 טון), שעליו אמר נסאללה, כבר בתחילת השנה, כי "ללבנון יש מעין פצצה גרעינית וכל טיל שייפול על המכל הזה יביא לפגיעה הדומה לזו של פצצה גרעינית".

אז למה את נשארת לגור שם?

זו שאלה שעולה די הרבה גם בשיחות עם עיתונאים וגם בשיחות עם "סתם" אנשים, אבל אותי הכי מעצבן לשמוע את השאלה המתנשאת הזאת מאנשים שלא עושים דבר למען מאבק כלשהו. "מאמני הכורסה" שמעולם לא ראו קצה של מגפון ליד האף שלהם, כאלה שאפילו לא טרחו ללכת ולהצביע – אבל טענות יש להם.

יודעים מה, אני מודה, שכמעט בכל פעם (וזה דיי מנוגד לטמפרמנט שלי), אני חשה צורך להצטדק:

"כי הוריי המבוגרים גרים פה", "כי אני חשה מחויבות" . אבל האמת היא, וזו התשובה הכי כנה – כי כזאת אני! כי אני אוהבת את הבית שלי אהבה גדולה. כי אלחם על הבית שלי עד שאנצח, כי בעיניי – הייאוש – הוא האויב הגדול ביותר בימינו.

הכותבת היא תושבת נשר, ממובילות המאבק הסביבתי בחיפה ויו"ר תחום סביבה – תנועת אומ"ץ חיפה