"התחלתי לכתוב על אונס של נשים בקונגו כשעשיתי את התואר שלי. לצורך המחקר לא יכולתי לעבוד בלי כמה אלמנטים, ובין היתר הייתי צריכה לרדת למחתרת ולפגוש נשים, לאסוף עדויות, בבתי חולים, בכפרים שבהם נשים נאנסו. באותו זמן היה רדיו באוניברסיטה, שבו סטודנטים היו חופשיים לדבר, ודיברתי על הסיפורים האלה. לא הייתי היחידה, הבאנו המון עדויות.
"כשאספנו את כל זה ודיברנו על זה ברדיו, מישהו בממשלה כנראה הרגיש שזה תוקף אותו. הם מעדיפים שאנשים לא ידברו על הנושא. הבחור שעבדתי איתו ברדיו, לילה אחד הרגו אותו. פשוט חיסלו אותו. למחרת ישנתי בקמפוס ולא היה חשמל, הטלפון שלי לא היה טעון, ובעיר שלי אחרי שש מסוכן ללכת, אסור לצאת מהבית כי את לא יודעת מה יקרה לך בחוץ. ישנתי בקמפוס וכשהתעוררתי ללכת הביתה אמרו לי ששוטרים באו בשבע או שבע וחצי לבית של דודה שלי, שבו גרתי, ואנסו אחת מהדודניות שלי. היא קטנה ממני בשנתיים".
ז'ולי וואביווה היתה אז בת 23. שבועות מעטים אחרי האירוע הזה הגיעו אל הבית שוב שוטרים או חיילים, היא לא בטוחה למרות שהפעם היתה שם, הקיפו אותו וניסו לפרוץ את הדלת. בני המשפחה התנגדו, הדלת נותרה נעולה, והם עשו מבפנים רעש מחריש אוזניים בעזרת כל כלי שמצאו במטבח, עד ששכנים נזעקו לעזור להם. "בפעם השנייה הם לא נכנסו", היא אומרת, "אבל אז הבנתי שחיי באמת בסכנה".
"מאז שהגעתי לישראל לא דיברתי על זה" | צילום: עינת פישביין
היא בוכה מתחילת השיחה, מרגע שהיא מספרת על מותה של אמה, כשהיא היתה בת תשע וחצי, מצרור שרוסס באופן אקראי לגמרי לעבר רכב בו נסעה, בימיה הראשונה של מלחמת קונגו הראשונה. המלחמה הזו, שהתחילה ב-1996, מעולם לא נגמרה אלא הפכה אחרי הפוגה קצרה למלחמת קונגו השניה – המלחמה הגדולה של אפריקה – וגבתה את חייהם של יותר מחמישה מיליון בני אדם.
"מאז שהגעתי לישראל והייתי צריכה לספר את הסיפור שלי בלשכת האוכלוסין בלוד לא דיברתי על כל זה", היא אומרת, "גם בעלי ואני לא מדברים על מה שהיה שם. הוא יודע ואני יודעת, אבל אנחנו לא מדברים".
זה היה לעזוב או למות
הערב בשעה 7:45 ז'ולי וואביווה תעמוד בפעם הראשונה לפני קהל ותספר על המקום ממנו באה, באירוע שמטרתו לעצור את הסרת החסינות מאזרחי קונגו בישראל ולמנוע את החזרתם לארצם, כפי שמאיימת רשות ההגירה והאוכלוסין לעשות כבר בינואר הקרוב. היא התחילה לכתוב טקסט ראשוני, אבל לא העלתה על הנייר את מה שעבר עליה. "אני לא צריכה לכתוב את הסיפור שלי כדי לספר אותו", היא אומרת, "אני רק לא יודעת איך אעשה את זה. לא יודעת איך אדבר שם מחר".
זמן קצר אחרי ההתקפה השניה על בית דודתה, אצלה גדלה לאחר מות האם ונטישת האב, היא ברחה מבלי להביט לאחור: "לא היתה לי ברירה. זה היה לעזוב או למות". היא מצאה משלחת של נוצרים מרחבי העולם שהגיעה לועידה בירושלים, השיגה ויזה והצטרפה אליה. בישראל פגשה את החבר שלה מהאוניברסיטה, שברח והגיע דרך מצריים שנתיים לפניה. הם התחתנו והיום הם מגדלים בדירה במרכז חולון את שני ילדיהם, בני שמונה וחמש. היא עובדת בקבלה במלון דן ת"א, בעלה ברום סרביס במלון אחר בעיר.
"לא היתה לי ברירה. זה היה לעזוב או למות" | צילום: עינת פישביין
בימים הראשונים בישראל קיבלה ויזה לחודשיים, ולאחר אותו ביקור בלוד, הפעם היחידה שהצליחה להעלות את סיפור חייה על דל שפתיה, קיבלה ויזה לששה חודשים, שהתחדשה מאז בלי כל בעיה תחת מטריית ההגנה הניתנת לקונגולזים בישראל. בישראל חיים על פי הערכות 400-600 אזרחי קונגו, ובקשות המקלט הפרטניות של חלק גדול מהם מעולם לא נבדקו משום שחסו תחת מטריית הגנה קולקטיבית.
אחרי שנים של הגנה על הקהילה הקטנה, התפרסמה בתחילת אוקטובר השנה הודעה באתר רשות ההגירה והאוכלוסין: "הרינו להודיע בזאת כי בהתאם לבדיקה שנערכה עם משרד החוץ ממנה עלה שככלל אין מניעה להרחיק את נתיני הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (להלן: "קונגו") בחזרה למולדתם, הנחה שר הפנים כי מדיניות ההגנה הזמנית הכללית שהייתה נהוגה עד כה כלפי נתיני הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו אינה נדרשת עוד ומשכך הורה לבטלה".
בהמשך מורה שר הפנים, אריה דרעי, לנתיני קונגו השוהים בישראל לצאת מהארץ תוך 90 יום, לאחר מכן רשיונות השהייה שלהם לא יחודשו והם יהיו מועמדים לגירוש. ההודעה מציעה להם לפנות למשרדי היחידה לסיוע ליציאה מרצון, שעובדיה "יסייעו להם לשוב למדינתם".
בנציבות האו"ם לפליטים הבהירו בראיון לעיתון "הארץ" כי הנציבות מתנגדת להסרת ההגנה, כי אינם יודעים על שינוי בנסיבות הקיימות בקונגו, ולא על מדינות אחרות שהחליטו להסיר את ההגנה על אזרחיה. המוקד לפליטים ומהגרים, שמלווה את הקהילה בשנותיה הרבות בישראל ומארגן את הערב, דורש ממשרד הפנים לבדוק את הבקשות הפרטניות של תושבי קונגו. ממשרד הפנים השיבו לכתבת לי ירון כי הבקשות נבדקות באופן פרטני ומקצועי.
"אני לא חוזרת עם הילדים שלי, עם ביתי בת החמש, לקונגו", המבט בעיניים של וואביווה הוא מבט של אימה טהורה, "הם יכולים לבוא אליך הביתה גם אם יש לך ילדה, לא אכפת להם כלום, הם אונסים ילדות קטנות, גם תינוקות, זה לא אכפת להם.
"אני שואלת את עצמי למה הממשלה החליטה לשנות את המצב של תושבי קונגו כאן – כי שם כלום לא השתנה, מיום ליום הדברים נהיים גרועים יותר. מפייסבוק אנחנו יודעים הכל, יש לנו משפחות שם, אנשים מספרים. התמונות שאני רואה כל בוקר הן תמונות שאי אפשר להאמין שעולות בפיד".
ראיינתי ילדות מגיל שש
"ראיינתי יותר מאלף נשים, רובן במקום המקלט של ד"ר דניס מוקוואגה (ד"ר לגניקולוגיה, זוכה פרס נובל לשלום 2018, שטיפל בעשרות אלפי נשים נפגעות אלימות מינית – ע"פ), זה לקח חמישה או ששה חודשים, אבל לא יכולתי לגמור לכתוב את הספר, כי לא היה מי שיערוך אותו. הפחד היה עצום. כל שלוש השנים שלי באוניברסיטה – פוף. נעלמו. לא קיבלתי ניירות, לא כלום. הרשימות שלי לספר לא כאן, אבל אני יכולה לכתוב אותו מהראש עכשיו, כשאנחנו מדברות. אלה סיפורים שכשאת שומעת, את לא יכולה לשכוח. ראיינתי ילדות מגיל שש. ראיתי תינוקות בת שמונה חודשים בקומה אחרי מה שעשו לה. אין סיכוי לשכוח".
וואביווה נולדה וחיה בעיר בוקאבו במזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, האיזור שממנו נפתחה המלחמה לאחר שפליטי רצח העם ברואנדה התחילו להיכנס אליו ולהקים בו צבא משלהם, ושבו רמת האלימות היא הגבוהה ביותר, במדינה שגם ככה האלימות בה היא בלתי נתפסת.
"גרתי שם כל חיי", היא אומרת, "מעולם לא נסעתי למקום אחר ולא רציתי לנסוע. כל החיים שלי היו שם, כל העתיד שלי". בשנתה האחרונה בתיכון התחילה ללמוד סוציולוגיה, המשיכה באוניברסיטה המקומית, והתחילה לחקור את הנושא של אונס נשים, שהפך לכלי נשק מרכזי במלחמת קונגו השנייה.
העיר בוקאבו ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו | צילום: ויקימדיה
למה בכלל נכנסת למקום כל כך מסוכן?
"הייתי צריכה לעשות סטאז' באחד מארגוני הסיוע, והעמותה הזו טיפלה בילדים שהיו בצבא. בקונגו לוקחים ילדים בני 9, 10, 12 לצבא, ילדים שאין להם מודעות מה הם עושים, ולכן הם עושים כל מה שאומרים להם. הארגון הזה טיפל בילדים שיצאו משם וניסה לשלב אותם בחברה. עבדתי איתם שלוש שנים, שמעתי איך הם דיברו על אונס כאילו זה נורמלי לגמרי עבורם. כשניסינו לדבר עם הילדים, להבין איך הם היו יכולים להרוג אנשים, ילד קטן אחד, אולי בן 14 או 13, סיפר לי שהוא רק רצה לנקום את מה שקרה למשפחתו: הרגו את אחיו, אנסו את אמא שלו ואת אחותו הקטנה, ואת אחותו הגדולה המורדים לקחו איתם ליער.
"זה ככה. הם יכולים לבוא ולקחת, לא משנה אם את בהריון, כלום לא משנה. אז הוא הצטרף לצבא ואז עשה את אותו דבר. הם ילדים, הם עושים כל מה שתגיד להם ואם מישהו לא מציית – הם יהרגו אותו. להרוג זה נורמלי עבורם. הם יכולים לגמור לאנוס אישה ולהכניס רובה טעון לוגינה שלה. או מקל במבוק, או מלח, או פשוט לחתוך אותה. זה אלים כל כך. איך יכולתי להישאר בשקט ולא לדבר על זה? לא ראיתי שום מטרה אחרת עבורי באותו זמן. אני אישה, אני לא יכולה לשתוק כשדבר כזה קורה".
מה עם בת הדודה שלך?
"היא נשלחה לעיר אחרת. אחרי שאונסים אותך יום אחרי כולם מסתכלים עליך, הבושה היא גדולה. אבל המקום שעברנו אליו היה הכי גרוע, ועברנו שוב, והיא חזרה לעיר. היא גמרה בית ספר עכשיו. לפעמים אני חושבת שזה בגללי קרה לה (הבכי שלה מתגבר). אני בטוחה שזה בגלל מה שעשיתי שהם באו לבית ביום ההוא. היא לא יכולה להתחתן אחרי מה שקרה".
ואת בטוחה שהכל עדיין ממשיך כפי שהיה כשעזבת?
"ברור. בכל יום. עכשיו כשאנחנו מדברות. הרופא הזה, שזכה בנובל, היה לו מקרה היום או אתמול. כשאמא שלי מתה היא היתה בת 32. בגיל שלי עכשיו. כל כך צעירה. אחרי זה, איך אני אוכל לא לדבר על הנשים? איך אפשר לשתוק?"
יש לך תמונה שלה?
"אתה לא לוקח איתך תמונות כשאתה נמלט על חייך".
את חושבת הרבה על קונגו, או שזה קצת מתרחק בתוך חיי היומיום כאן?
"חלק מהזמן אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה, אבל אני חושבת כל הזמן. כשאת נכנסת לפייסבוק ורואה את התמונות האיומות האלה, יש זוועות שאת לא יכולה לראות על הקיר שלך. אני לא רוצה לחשוב עליה, אבל אני גם מתגעגעת. מצד אחד אני חייבת שהילדים ידעו מאיפה באו – אבל לספר להם מה באמת קרה?
"עכשיו כשלקחו את ההגנה הפחד חזר. לא יכולתי להציל את חיי, אז את ילדי הקטנים אקח לשם?"
עיר האושר | אירוע הקרנה ושיחה
