בדרך מאפריקה לאנגליה עוצרים לישון אצל הישראלים בבריסל

אפי ואמיר, זוג ישראלים שמתגוררים בבריסל, הצטרפו לקבוצה מקומית בת אלפי חברים שמארחים פליטים ומהגרים בביתם

עוד בוקר שבו אני מתעוררת ביקיצה טבעית בסביבות חמש וחצי כדי לגלות שלחיי לחות מדמעות. אני שוכבת במיטה ונותנת לעצמי עשרים דקות להירגע, בתקווה לחזור לישון. נרדמתי רק לפני ארבע וחצי שעות. בחוץ האירופי עדיין חושך מוחלט. אני שקטה-שקטה, לא רוצה להעיר אף אחד. מסתכלת לתוכי ומנסה להפריד בין האושר לכאב.

בכל בוקר כזה – כמעט כל בוקר בשבועות האחרונים – אני קמה עם תמונה בראש, סצנה קטנה מיום אתמול. הבוקר, למשל, קמתי עם החיבוק של אנדרג׳, חיבוק שלא ציפיתי לו, שבא עליי לגמרי בהפתעה וקרע אותי מבפנים. חמש עשרה שניות של היאחזות נואשת הספיקו כדי לבקע את הקליפה המועטה, שנשחקה עד דק ונסדקה כבר באלפי סדקים וחריצים, ושאני מגדלת על עצמי בעמל, כמו גלד, בכל יום מחדש.

בעוד אני מצמידה את הפנים שלי לשלו, אמרתי לעצמי, היר ווי גו אגיין. נזכרתי בחיבוק אחר, זה של סולימן. באחד מסופי השבוע הראשונים שלו אצלנו. חזרתי מהבריכה בבוקר ותליתי את המגבות לייבוש. עוד היה מוקדם אבל סולימן כבר התעורר ויצא מהחדר שבהמשך התחלנו לכנות ״שלו״, ישר אליי, בצעד ישנוני, עיניים חצי עצומות וידיים פרושות לצדדים. חשבתי לעצמי, כמו גור חתולים שנזרק לרחוב ומזהה מקור חום להתחכך בו. זה לא היה החיבוק הראשון שלנו, אחת התכונות המקסימות של סולימן זה שהוא לא מסתיר רגשות. אבל זה כנראה היה החיבוק המכריע, עבור שני הצדדים.

פארק מקסימיליאן בבריסל
מחנה הפליטים בפארק מקסימיליאן, בריסל

מספטמבר האחרון, כשבריסל התחילה להראות סימנים של סתיו והלילות הפכו קרירים ולחים, קבוצה קטנה של תושבי העיר התגבשה בפייסבוק ובעולם האמיתי במטרה להלין מבקשי מקלט בבתים פרטיים. הפלטפורמה האזרחית למען הפליטים הוקמה בספטמבר 2014 בעקבות גל הפליטים מסוריה, עיראק ואפגניסטן וקוצר ידה (המכוון פוליטית) של הממשלה הבלגית בכל הנוגע למהירות וליעילות הטיפול בהם. הפלטפורמה נוצרה מתוך מצב חירום שנוצר בפארק מקסמיליאן, פארק קטן השוכן בסמוך למשרד ההגירה, שם התפתח מחנה פליטים ארעי שהכיל כאלף אנשים נשים וטף.

 פגישה במחנה פליטים מאולתר בבריסל: אהלן וסהלן, אויב

 אני עומד על חוף יווני ורואה את הסירות האלה מתקרבות אליי

הפלטפורמה היא התארגנות של אזרחים וגופים לא ממשלתיים שסיפקה לפליטים אלה ועדיין מספקת לבאים אחריהם שירותי ייעוץ, תמיכה, חינוך, רפואה ועוד. בקיץ 2017 התחדשה התנועה בפארק מקסמיליאן (שאף פעם לא פסקה בו לגמרי). פליטים, בעיקר סודנים ואריתראים, רובם בדרכם לאנגליה, הפכו אותו למחנה מעבר. עם בוא הסתיו נוצר סניף ה״שיכון״ של הפלטפורמה האזרחית במטרה למצוא פתרונות לפליטים אלה, להם המדינה לא נותנת כל מענה, מכיון שאינם נמצאים בהליך של בקשת מקלט.

פרויקט אירוח הפליטים הוא הצלחה לא רק כי הוא נותן קורת גג והגנה מהקור למאות אנשים כל יום, אלא גם כי המגע היומיומי עם סביבה נורמטיבית ודואגת מקטין בעשרות מונים את בעיות הבריאות והפשיעה שמתפתחות במצבי קיצון מסוג זה. אין בכוונת הפלטפורמה האזרחית להחליף את הממשלה במילוי חובותיה אלא לתת מענה למצבי חירום תוך יצירת דיון ומאבק לשינוי מדיניות ההגירה הנוכחית בבלגיה ובאירופה. הפליטים שבהם מדובר הם אריתראים וסודנים ברובם, שמסיבות שונות – כשהראשונה שבהן היא ביורוקרטית – לא מגישים בקשת מקלט  באירופה ולכן המדינה לא דואגת להם בשום צורה.

מנסים לחצות, בכל דרך אפשרית

הם מנסים לחצות את התעלה לאנגליה, ובלגיה, בזכות מיקומה, היא בסיס האם שלהם. שם עוצרות המשאיות המובילות סחורות בדרכן לארץ הנכספת והפליטים מתגנבים לתוכן בלילות, ללא ידיעת הנהגים, בתקווה שבמעבר הגבול ידלגו השוטרים על המשאית שבה בחרו או שהבדיקה תהיה מרושלת. ברוב המקרים הם נתפסים, מוכנסים למעצר קצר או נשלחים מיד לדרכם, לפעמים בליווי מילות עידוד ״אולי בפעם הבאה!״ והם חוזרים לבריסל להעביר בה את היום ואולי גם לנוח בה לילה אחד.

בבריסל הם מצטיידים, מתעדכנים, מוצאים חברים אבודים, ואוספים כוחות עד ניסיון המעבר הבא. כל זה התרחש בחודשי הקיץ בפארק מקסמיליאן, פארק קטן ליד תחנת הרכבת הצפונית ולא רחוק ממרכז העיר. אבל מאז שהקבוצה התחילה את פעולת השיכון האזרחי הפארק ריק בלילות והפליטים, כ-450 בלילה, מוצאים מחסה זמני אצל מי מבין כמעט 35 אלף חברי הקבוצה. בשבועות האחרונים, עם החרפת המדיניות כלפיהם, ההגנה היא לא רק מפני הקור אלא גם מפני מעצרים שרירותיים, התעמרויות וגירושים.

באוקטובר התחלנו לעקוב אחרי ההתארגנות הזאת. שבועיים אחר-כך אירחנו, אמיר ואני, לראשונה. בחור אחד, לילה אחד. הבחור השני, שהגיע אלינו כמה ימים אחר כך, היה זווידה, בן 23 מכפר קטן באריתריאה. הוא קרא לי איפו ולשנינו יחד ״מיי פמילי״. זווידה היה סקרן בצורה קיצונית ובכל הזדמנות התיישב לידי לראות מה אני עושה ולשאול שאלות באנגלית שלרוב רק הוא הבין. ובכל זאת, אחרי יומיים הוא התעקש לנהל שיחות מעמיקות, רצה לדעת מה זה אומר שאני יהודיה שאינה דתייה ובמה אני מאמינה. דיברנו על חופש ועל הזכות של כל אדם להחליט בעצמו על ערכיו.

זווידה הסתכל עליי במבט מואר, I want to be like you. באותו ערב הוא עזב אותנו. השאיר אצלנו את התיק עם כל חפציו ואמר – איי גו טו צ׳אנס. איף צ׳אנס – אני לא צריך את התיק הזה יותר. איף נו צ׳אנס – אני חוזר לכאן. למחרת בבוקר הוא היה כבר בלונדון. אני לא יודעת אם הוא השתנה או לא. אנחנו השתנינו, לתמיד. אולי לא מיד, אבל באופן בלתי הפיך.

אני מנסה לזכור את כולם, מדי פעם אני עוברת על הרשימה בראש כדי לא לשכוח, את זווידה, את עיסאם, מהדי, פטריק, אלכס, קאדר, אסיר, מובראק, מוחמד-מוסא, עלי, אחמד, יוסוף, יאנג-מן... אבל עם הזמן הרשימה מתארכת ומדי פעם יש שמות שנשכחים.

בהתחלה הם היו מגיעים אלינו אקראית. הייתי מודיעה שאני יכולה לארח הלילה ואחד מהאנשים הקבוצה (שבגדול מתחלקת למשכנים ולמסיעים) היה מביא לנו את המשלוח עד הדלת. אבל מהר מאוד חלק מהאורחים התחילו לחזור. מתקשרים לפנות ערב ושואלים אם יכולים להגיע, או - אם נגמר הקרדיט בטלפון, או אם הסוללה ריקה, או אם הטלפון אבד במעצר או בקפיצה ממשאית - פשוט מצלצלים בדלת, כמו שעשה עבדלקאדר בן 24 מאריתריאה, הראשון שנקשרנו אליו.

הוא היה אצלנו ארבעה סופי שבוע ארוכים וכמה לילות באמצע השבוע, בדרך כלל לבד. כל כך סקרן ופתוח, ואף פעם לא מבקש דבר. הלכנו איתו לסרטים (דוקומנטריים למתקדמים), הוא אהב את האוכל שלנו (היפסטרי עם וריאציות מזרח תיכוניות) וניהלנו שיחות ארוכות. על מה שעבר עליו (אימה), על החיים באריתריאה (זוועה), על המשפחה (שיתכן שלא יראה שוב לעולם), על מה הוא היה רוצה ללמוד אם אפשר היה (מדעי החברה), על מה שהוא למד (חרטות) ועל איך הדברים מתנהלים באירופה, בית הספר היומיומי שלו, לטוב ולרע.

בימי שני אחר הצהרים אפשר היה לראות איך הוא מתכנס אל תוך עצמו והראש שלו מתכוונן למקום אחר. מסדר יפה יפה את המיטה, עובר על הציוד המועט, אוכל קצת, ולא זז הרבה. מחכה לשעת היציאה שפותחת עוד שבוע של ניסיונות סרק, לילות בלי שינה, ימים של רעב וקור, ואולי-אולי גם של המזל המיוחל.

מה קורה אחי? אני מדבר איתך מאילת

שבוע אחד הוא נעלם לנו. שום תנועה בפייסבוק, הטלפון כבוי, וגם סוף השבוע עבר בלי סימן. במהלך אותו השבוע לקחנו שלושה אורחים אחרים, סודנים. הערבית של אמיר פותחת לבבות וכך הכרנו את סולימן, שביום שישי חזר אלינו ויצא שוב למחרת, להתגנב לתוך תא-המטען של אוטובוס תיירים אנגלים. גם ממנו לא היה זכר כל השבוע.

ביום חמישי, אחרי שבועיים, קיבלנו הודעה ממספר לא מוכר: אפי, אמיר, כאן עבדלקאדר, לא עניתי כי הייתי בכלא. אני בדרך לבריסל. למחרת, הודעה דומה מסולימן: יצאתי ממעצר, אני בא. עבדלקאדר הגיע בשישי בערב ואיתו חבר, פיש. כמה שעות אח״כ הופיע סולימן. שמחת האיחוד-מחדש הייתה גדולה. מסתבר שאת שניהם כמעט איבדנו לתמיד, עבדלקאדר התגנב למשאית קירור שהתגלתה כמשאית של הקפאה עמוקה וניצל בזכות קור הרוח והתושיה שלו וגם לא מעט מזל. סולימן העביר מעל לארבעים ושמונה שעות ברווח קטנטן בין מזוודות הנוסעים, בלי אוכל ושתיה ונתפס בגבול בעוד שהבחור שהתגנב יחד איתו לא התגלה והגיע לאנגליה. לקראת חצות, קיבלנו עוד טלפון, ממובארק. בחור ביישן מדרפור שישן אצלנו באחד מימות השבוע. הוא בדרך לבריסל אחרי הניסיון האחרון של השבוע. יאללה, בוא, יש מקום לכולם. למחרת בבוקר הוא הגיש לאמיר את הטלפון: קח, דבר עם אח שלי. מהצד השני עברית: מה קורה, אחי? מדבר איתך מאילת.

משישי בערב עד שני אחהר הצהרים עם ארבעתם בבית. שני סודנים, שני אריתראים, שני ישראלים. יושבים בבריסל, בשכונה תורכית, אוכלים אוכל פלשתיני, שותים אלכוהול ארמני ומדברים על כל דבר שבעולם. בחוץ השלג הראשון ובפנים מזמן לא היה כל-כך חם. ביום שני בבוקר אני מכינה להם מיץ פירות וירקות בסחיטה קרה, עם זה תעברו את התעלה גם בשחייה. הלב מכווץ אבל אנחנו לא מפסיקים לצחוק. גייז, אני מצפה לגלויה של המלכה עד סוף השבוע, מכל אחד מכם! ואכן ביום שלישי בלילה הגיעה הודעה מעבדלקאדר: גוד ניוז פרום דה בי.בי.סי! אני ופיש בלונדון. תערובת של שמחה וגעגוע תקפה בין רגע ועד היום, חודשיים אחר-כך, לא פגה.

החלום: להגיע לבריטניה
החלום: להגיע לבריטניה

ביום שישי שלאחר מכן, סולימן, שמזלו לא האיר לו פנים למרות התמריצים המזינים שלי, חזר אלינו עם חבר ותיק שלו, מוחמד. זה היה בעיצומו של חנוכה ולמחרת הזמנו חברים להדלקת נרות. את השבת בילינו ארבעתנו בגרור מסיבי של תפוחי אדמה ושאר ירקות, התקנת חנוכיות וסידור הבית לקליטת האורחים שהתרבו משעה שעה. העברנו ערב מופלא, כשסולימן ומוחמד ממונים על המוסיקה ומסתובבים בינינו, כבתוך שלהם, עם כוס יין מחוברת ליד וחיוך מאוזן לאוזן. שרנו מעוז צור (סולו עם תמיכת זמזומים מהקהל), סובבנו סביבונים, ואכלנו לביבות מכל הסוגים האפשריים. מאז, אין בעולם עוד סודנים שכל-כך אוהבים את חנוכה, חג מופלא שכזה. כבר קבענו לחגוג שוב יחד בשנה הבאה.

השבועות הבאים היו סוערים לא פחות. סולימן דיבר איתנו על הספקות שלו לגבי הרעיון להגיע לאנגליה ואנחנו הצענו  לו להישאר אצלנו עד שהוא יוכל להגיש שוב בקשה כאן בבלגיה. לפני ארבעה שבועות הוא עבר לגור איתנו. הודענו לרשויות ההגירה על כתובתו החדשה, כפי שדורש החוק, כדי למנוע מצב שהוא יוכרז כבורח ואז האפשרות שלו להגיש בקשת מקלט תידחה בשנה נוספת. לעומת זאת המידע הזה מאפשר להם למצוא אותו ולעצור אותו כדי לשלוח אותו לאיטליה, מעין מלכוד 22 שכזה שהוא ואנחנו צריכים לחיות איתו יום יום. במקביל לכל הצעדים המונעים – פגישות עם עורכי דין להתייעצות, בדיקות רופאים כדי להעיד על העינויים שעבר בסודן ועוד – אנחנו מנסים לאפשר לו חיים נורמליים עד כמה שניתן. הוא לומד צרפתית, מתנדב, עושה בייביסיטינג אצל חברים, חולק איתנו את מטלות הבית ועוזר לחברים שלו בכל דרך שהוא יכול.

אתמול הוא חזר הביתה עם עוד שלושה בחורים. זה כבר הפך מנהג למלא בסוף השבוע את הבית. הגיעו סייד מסומליה ושני סודנים שאנחנו כבר מכירים - עיזו, בחור מכמיר-לב שמשחק אותה קשוח, רק בן שמונה עשרה ומגיל חמש עשרה בדרכים, ואנדרג׳, ששמו האמיתי הוא בדראדין. אבל כולם קוראים לו אנדרג׳, כי כשהמשטרה עוצרת אותו הוא טוען שהוא קטין – אנדר אייג׳ - אפילו שהוא כבר בן 23.

אחרי ארוחת ערב מאוחרת ושוט שנאפס שהרמנו לחייהם הם עולים לישון. Bonne nuit, sleep well, les amis! ואנדרג׳ עושה צעד קדימה ומחבק אותי. זה לא ה-יד-מסביב-כתף-פלוס-טפיחה החברי, זה משהו אחר, אינטנסיבי ורך כאחד, שאני לא יודעת לתת לו מילים אבל אני גם לא צריכה אותן כדי להבין.

אני מסיימת את הטקסט הזה שבוע אחרי שהתחלתי אותו. השבוע שחלף יכול למלא עוד כמה עמודים. החיים עם סולימן הם כמו חיים עם עצב חשוף וכל יום הוא שיעור בשבילנו ובשבילו. בסוף השבוע הזה, חזרו אלינו אנדרג׳ ועיזו ואיתם באו גם עבאס ואיסמעיל. מתוקים אחד-אחד. כמו חיילים אחרי שבוע בשטח, הם בעיקר בעניין של לישון. סולימן התעקש לפנק אותם בבשר. הלך לקנות בשבת בבקר ובישל להם זכרונות מהבית.

עכשיו יום ראשון בבוקר, וסולימן, שסובל באופן לא מפתיע מבעיות שינה, נרדם סופסוף לידי מכורבל על הספה. אני לא יכולה שלא לחשוב על האפשרות המחרידה שיום אחד יבואו לעצור אותו. יד אחת שלי מלטפת לו את הראש, ביד שניה אני מקלידה. אין לי יד לנגב את הדמעות.

אפי ויס, אמנית, גרה בבריסל יחד עם בן זוגה לחיים ולאמנות, אמיר בורנשטיין

תגובות

|

Send this to a friend