החודש תעבור שנה מאז שגל ההגירה האדיר מסוריה אל חופי יוון הפך לשיטפון אמיתי. מתחילת 2015 עד ספטמבר 2015 הגיעו בין 5,000 איש בחודש (ינואר) ל-163,000 פליטים בחודש אחד (ספטמבר) והמספר עוד עלה ל-200,000 באוקטובר. הם יצאו לדרך באלפי סירות גומי קטנות, עשרות אנשים יושבים אחד על השני במשך שעות ארוכות ומקווים להגיע לחוף.
אחי, שחר זהבי, מייסד ארגון "ישראייד" אמר לי שהוא מחפש כמה שיותר מתנדבים שיגיעו לעזור במהירות האפשרית. באותו ספטמבר לא יכולתי לעזוב הכל ולהגיע. אבל כשראיתי שזרם הפליטים לא פוסק, התייעצתי עם טלי אשתי והחלטנו לקחת חופש יחד ולטוס לעזור לבני אדם שלא נשאר להם כלום בחיים, בקושי החיים עצמם.
- את מכירה רופאים? תגידי להם שיבואו לכאן/ איילת בנאי, לסבוס
- פליטים באירופה: זו צריכה להיות סירת הגומי האחרונה
- שלושה ימים במחנה פליטים מאולתר בבודפשט: "הגענו לכאן בלי כלום. אין לי מושג איך נמשיך"
לא ידענו למה לצפות. ראינו חדשות, קראנו כתבות, הסתכלנו בתמונות, טלי ליקטה מידע והתכוננה לעבודה יומיומית מול הטראומה של אנשים שחוו את החוויות הקשות ביותר, נפצעו במלחמה בסוריה, איבדו בן משפחה אחד או יותר במלחמה או במסע לאירופה. אני ריעננתי את ההסמכה שלי כמע"ר (מגיש עזרה ראשונה) של מד"א. לא תיארתי לעצמי כמה מהר אצטרך להשתמש בה.
הדרך ללסבוס: הפעם האחרונה שעשינו תכניות
בשש השנים האחרונות אני עורך בתכניות טלוויזיה שעוסקות בחדשות ואקטואליה, נחשף ברמה היומיומית לתמונות קשות ולמראות קשים, גם ישירות בוואטסאפ ואפילו אם לא ביקשתי. לכן היה מוזר לצאת לאזור האסון בטיסה מסחרית רגילה ליוון, כשבמטוס לאתונה יושב במושב לפניי רון חולדאי. בטרמינל הצדדי של טיסות הפנים, בקונקשן ללסבוס, כבר לא ראינו אותו, הוא כנראה הלך להתנדב במקום אחר. אבל שם האווירה התחילה להתקרב למה שדמיינתי. אוטובוס הביא אותנו למטוס קטן מדי, עם פרופלורים במקום מנוע סילון, שהתמלא תוך דקות במתנדבים מרחבי העולם, ביניהם אנשי הצלב האדום בסרבלים אדומים עם תיקים מלאים ציוד, ועיתונאים שהגיעו מרחבי העולם לתעד.
אחרי חצי שעה נחתנו במה שנקרא שדה תעופה אבל למעשה לא גדול מהתחנה המרכזית בנתניה. תוך חמש דקות כבר היינו על הכביש ושם פגשנו את מנאל, בת 30 מנצרת, מנהלת השטח מטעם הארגון. מיד הפגזנו אותה בשאלות על המקום ובקשות להפעלה, אבל היא הסבירה שאפשר להירגע, בצהריים בדרך כלל נחים כאן. כמו רוב הפעילות הבלתי חוקית שבני אדם מקיימים, גם הסירות מגיעות בדרך כלל בלילה.
עלינו לחדר ששכרנו, משקיף למרינה קטנה עם מעבורת ענק שעוגנת לצד רציף ריק מאנשים. מזג האוויר היה קריר ומעט גשום וחששנו שבאנו לחינם. במזג אוויר כזה ברור שאף סירה עם פליטים לא תגיע. זה מסוכן מדי. לפי התחזית, מזג האוויר לא אמור להשתנות כל השבוע, ואת זה ידענו יומיים לפני שהגענו אבל הטיסה כבר הוזמנה ולקחנו חופשה מהעבודה. אמרנו שגם אם לא יגיעו סירות, נעבוד עם אלפי הפליטים ששוהים במחנות ברחבי האי.
העיר מיטליני שלווה, לא מסגירה שום סימן למה שקורה באי בחודשים האחרונים. התחלנו לחשוש שמשבר הפליטים הגדול ביותר שהיה באירופה מאז מלחמת העולם השנייה נגמר בדיוק יום לפני שנחתנו כאן. לא ידענו אפילו אם זה דבר טוב, שפליטים לא מגיעים. מצד אחד, איש לא מסכן את חייו בים ולא נפגע, ואולי המצב בבית בדרך להשתנות לטובתם. מצד שני, ידענו שהם במצוקה ומנסים לברוח ממחנות הפליטים בטורקיה. חופים ריקים אינם מבשרים טובות מבחינת אלה שנשארו מאחור.
לקראת הערב התקשר אלינו מאלק אבו גרארה, בן 22 מרהט, אח בבית חולים בארץ. לפני חצי שנה שמע על משבר הפליטים, החליט לבוא לעזור במסגרת הארגון ונשאר כאן. קבענו ארוחת ערב איתו ועם שאר הצוות. זו היתה הפעם האחרונה שעשינו תכניות. כשירדנו לרחוב דהר לעברנו ג'יפ כתום עם שלט "DOCTOR" מאולתר, ונעצר בין המרינה למלון. מאלק יצא מהרכב והתנצל: "אנחנו לא יכולים ללכת לאכול עכשיו". נציג האו"ם באי, צעיר עם שיער ארוך ואופנוע כבד, הודיע לו שבעקבות ההסכם הטורקי-אירופי שבמסגרתו כל פליט שיגיע יגורש חזרה לטורקיה, החליטו לרוקן את האי מפליטים עוד הלילה. ככה ידעו באיחוד להפריד בין מי שהגיע עד חתימת ההסכם, לבין מי שיגיע אחריו – ויגורש.
במרינה: מגרשים את כל הפליטים מהאי
200 מטר ו-30 שניות מאוחר יותר חנינו בתוך המרינה, בקור מקפיא, לצד המעבורת הענקית שראינו מחלון חדר המלון. מאלק הסביר לנו שהמעבורת הזו יוצאת כל יום לאתונה, להפלגה של 12 שעות, ויכולה להכיל עד 2,500 איש. אם רוצים, אפשר להעלות עליה כמעט את כל הפליטים הסורים שנמצאים כרגע באי.
תוך דקות החלו להגיע בזה אחר זה אוטובוסים שמהם ירדו מאות משפחות סוריות והתחילו להצטופף על הרציף בשטח המיועד למי שבידיו כרטיס למעבורת. מאות נשים עם חיג'אב אוחזות בידיהן ילדים ומאות גברים צעירים אוחזים בתיקים גדולים ושמיכות. עשרות עובדי סיוע דוברי שפות אירופאיות שונות מחלקים להם כוסות עם מרק, סנדוויצ'ים ובקבוקי מים. חלקם מחבקים ונפרדים מילדים ומשפחות ששמרו איתן על קשר במחנה מאז שעזרו להוציא אותם מהמים, רגע לפני שהם שולחים אותם חזרה לאותם המים, הפעם במעבורת לכיוון אתונה.
את מאלק איבדנו אחרי חצי דקה. הכאוס שלט ואנחנו חיכינו בין מאות הפליטים שחלקם מסתובבים אבודים, חלקם יושבים על הרצפה אוחזים בשמיכות האפורות תואמות שקיבלו כתרומה מאחד המלונות באי, אחרים מנסים להעמיס על עצמם כמה שיותר בגדים שארגוני הסיוע ההומניטריים השונים מחלקים להם.
עמדנו שם שעות, צופים במתנדבים מחלקים בגדים ומים, מביטים באנשים שאין להם בית לחזור אליו ואין להם לאן ללכת. בלתי אפשרי היה להבין מי מנהל את המהלך הזה, גם קציני הצבא והצוות המשטרתי המצומצם לא הצליחו להסביר לאנשים לאן ללכת או איפה לחכות. ניכר היה לעין שהרשויות באי, וכנראה באירופה בכלל, אינן יודעות להתמודד עם מה שקורה כאן בחודשים האחרונים. ומבחינת ארגוני הסיוע השונים, כולם באו לראות את המחזה הנדיר של גירוש כל הפליטים מהאי.
אחד ממחנות הפליטים על האי. צילומים: ניר זהבי
את הצוות שלנו זיהינו לפי חולצות הארגון. סאמר ורביע, רופאים מנצרת ופורדיס, מיימונה, עובדת סוציאלית מטירה ואנטון, שבדי בן 26, אח במקצועו, שבא להתנדב במסגרת ארגון אירופאי. הארגונים הללו נעזרו בצוות הישראלי, היחיד הדובר ערבית, שמסוגל לתקשר עם הפליטים מבלי לחפש ביניהם דוברי אנגלית. אנטון, שכך הכיר את הצוות הישראלי, בחר לאחר תקופה קצרה לעבור לעבוד איתנו.
ואז הגיע האות. הפליטים התחילו לעלות למעבורת. מאלק צץ מאיפשהו וסיפר שמתחילות שמועות שהרשויות משקרות והמעבורת הזו בכלל לא מפליגה לאתונה. אומרים שהאיחוד החליט להעביר אותם למחנה פליטים באי אחר, אבל לא מספרים להם, מחשש שתתחיל מהומה. הם עומדים שם בתור למעבורת שאמורה לקחת אותם להמשיך במסע לכיוון גרמניה, ואנחנו יודעים שגם כאן, באירופה שאליה עשו מסע ארוך ברגל ובים, משקרים להם ומעבירים אותם מצד לצד.
שלוש שעות אחרי שהגענו מישהו החליט שהמעבורת לא תצא היום. מאות הפליטים שכבר עלו עליה נשארו לישון על השטיח הצבעוני והמכוער מקיר לקיר שמכסה את קומותיה, כדי לא לאבד את הכסף ששילמו על הכרטיס. אלו שלא הספיקו לעלות, חזרו לאוטובוסים שפינו אותם אל מחנה הפליטים הקרוב.
המבריח בורח על אופנוע ים
המרינה החלה להתרוקן, עלינו על הג'יפ ונסענו בכל זאת למסעדה ערבית בתוך העיר. תיאבון כבר לא היה לאיש, אבל היינו חייבים לדבר ולהבין מה חווינו עכשיו ומה יהיה בהמשך. לחברים החדשים היה מצב רוח טוב יחסית, כי אף אחד לא נזקק הערב לטיפול רפואי. מאלק אמר שנצפה לסיפורים קשים, אבל הבהיר לנו שכדי לשרוד חייבים לדעת לצחוק. על הכל. שאלנו מה להגיד אם שואלים מאיפה אנחנו, לא שקל להסתיר: על החולצות של מתנדבי הארגון כתוב "IsraAid" ויש עליהן מגן דוד. הוא אמר שהפליטים כל כך שמחים ומוקירי תודה על העזרה שזה ממש לא מעניין אותם. ובכל מקרה אין ממה להתבייש, כולם באי מכירים אותנו ואנחנו לא הולכים לדבר עם אף אחד על פוליטיקה. באנו להגיש עזרה רפואית ונפשית למי שצריך אותה.
הם סיפרו לנו שבדרך כלל באמצע הדרך בורח המבריח הטורקי על אופנוע ים עם חבר שבא לאסוף אותו. הוא הרי לא רוצה להיעצר ביוון, אז הוא פשוט משאיר את הפליטים הסורים בחושך, בלב ים, שינסו להגיע בעצמם לצד השני. מכיוון שהם לא יודעים לנווט, הפליטים בדרך כלל לא יודעים לאיזה חוף יגיעו ומה יעשו כשיגיעו אליו.
בתוך מחנה הפליטים "מוריה"
החוף של מיטליני חולק בין ארגוני הסיוע השונים, שנפגשים מדי שבוע לתאם את עבודתם. במרכזו יש מדורה שבוערת תמיד, ולידה יושבים מתנדבים כל היום וכל הלילה ומתצפתים על הים עם משקפות, כדי לנסות לזהות סירות שמגיעות. הצוות הרפואי שלנו עובד במשמרות. משמרת לילה ישנה על החוף או בג'יפ אם הקור בלתי נסבל, ובחמש בבוקר מחליפה אותה משמרת הבוקר. סאמר ומאלק לקחו אותנו חזרה למלון וקבענו שיאספו אותי בחמש בבוקר, לסיבוב הראשון על החוף.
על החוף: 30 דקות של ניסיונות החייאה
ב-4:30 בבוקר מאלק התקשר שארד מהר למטה. בקבוצת הוואטסאפ המשותפת לארגונים מישהו סימס שנחתה סירה וצריכים רופא בדחיפות. סאמר נהג במהירות מפחידה, מאלק החזיק את הנייד וחיפש את המיקום ששלחו לו. עשינו דרך של לפחות רבע שעה בפחות משבע דקות, עד שזיהינו את נקודת הנחיתה של הסירה. פרוז'קטורים ניידים קטנים ואורות של מכוניות מאירים ככל האפשר את החוף, רצועת חול ברוחב של כמה מטרים ליד הכביש ראשי, באמצע שום מקום.
הסירה הייתה חצי מפונצ'רת, חציה על החוף וחציה במים. אחר כך אמרו לי שזאת הייתה אחת הסירות הכי קשות שנחתו כאן בשבועות האחרונים. המחזה היה בלתי נתפש: איך יכול להיות שכל האנשים שמפוזרים על החוף היו על הסירה הקטנה הזאת? 75 בני אדם שטו במשך שש שעות על סירה שמתאימה בגודלה ללא יותר מ-15 בני אדם בוגרים.
סירת הגומי המפונצ'רת
אנשים בוכים וצועקים, נשים שוכבות על שמיכות אפורות שמתנדבים גרמנים פרסו להן על החוף, לידן הילדים, מבולבלים, חלק בוכים וחלק פשוט יושבים בהלם. המתנדבים האירופאים אומרים לנו שיש שני אנשים שזקוקים לטיפול רפואי דחוף, אחד ליד המים ואחד עוד אחד כמה מטרים לכיוון הכביש. תוך עשרים שניות הצטרפתי להחייאה ליד הכביש על גבר שנראה כבן 40. בינינו לבין אישתו וילדיו עמדו שני מתנדבים והחזיקו מחיצה מאולתרת מאותה שמיכה אפורה מוכרת, כדי שהאישה שלא תראה מה קורה לבעלה.
תוך כדי עיסויים חיברנו לגבר ששכב על הרצפה את הדפיברילטור שהגיע עם הצוות מישראל. רכנתי איתם על הברכים, עוזר עם האמבו שמנשים את הגבר ומתרגם את הדפיליברטור דובר העברית לאנגלית – כדי שאם יזהה הפרעה בקצב הלב ויזהיר שהוא עומד לתת שוק חשמלי, לא נתחשמל כולנו.
אני לא יודע כמה זמן נמשך האירוע הזה, בטח משהו כמו 30-40 דקות. השמש התחילה לעלות תוך כדי ההחייאה כשסוף סוף הגיע האמבולנס, כנראה היחיד שיש באזור. הפארמדיקים היוונים שאלו כמה שאלות את היווני שניהל את ההחייאה, שמו את הגבר על האלונקה וכיסו אותו. לא הצלחנו. גם לא עם האדם השני שכבר מהרגע שראינו אותו היה ברור שאי אפשר להצילו. שני הרוגים על אותה סירה, שניהם טבעו בתוכה בגלל כמות האנשים המטורפת שהעמיסו עליה המבריחים הטורקים.
בית קברות בחורשה: הוא הבין כל מילה של האישה מעבר לשמיכה
קצת אחרי שהאמבולנס עזב, הגיעו שני אוטובוסים שהאו"ם הזמין. שאר הפליטים שהיו בסירה עלו עליהם ונסעו למחנה הפליטים. נשארנו סאמר ואני, ומעט מהמתנדבים האירופאים מהארגונים האחרים. פתאום היה שקט מאוד בחוף. רעש של מים כמעט בלי גלים.
המתנדבים החלו לקפל את הפרוז'קטורים והציוד ואנחנו עמדנו בשקט והסתכלנו על הסירה המפונצ'רת, שאריות של בגדים ונעליים רטובים של הפליטים זרוקים לידה, מישהו מעמיס לאוטו את הדיקטים השבורים והרטובים שהחזיקו את רצפת הסירה, ערימה של אפודות הצלה כתומות עם לוגו "ימאהה" מזוייף שהפכו לסמל ההגירה הזו, מלאות בסך הכל בספוג שכבר הטביע בעבר פליטים שהאמינו שיוכלו לצוף איתן. לכלוך של עטיפות חטיפים, שמיכות, בקבוקי מים ושאריות פלסטיקים של ציוד רפואי שלא הצליח להציל את אלו שהיו זקוקים לו.
אפודות הצלה כתומות עם לוגו "ימאהה" מזוייף
סאמר שאל אותי אם אני בסדר, אבל עוד לא התחלתי אפילו להבין. הוא נחתך בידו כשטיפל במישהי עם חשד לרגל שבורה וכדי להסיט את המחשבות ניסה להתעסק בחבישה של עצמו. תוך כדי הוא אמר שהוא מרגיש שלא עשה מספיק כדי להציל אותם. ברור היה שזה ממש לא נכון, אמרתי לו שלמרות שההסמכה שלי היא בסך הכל של מע"ר, הייתי שם וראיתי איך נלחם.
ואז הבנתי, הבעיה העיקרית שלו היתה השפה. היינו בפיגוע, ואני פעלתי על אוטומט, מנסה להפעיל בחזרה את המכונה הזאת, גוף האדם. אבל סאמר לא רק ידע שהוא צריך לעבוד תחת לחץ של זמן, הוא גם הבין כל מילה שצעקה האישה מעבר לשמיכה. הוא שמע את הילדים בוכים והבין מה הם אומרים. אני, למזלי, לא.
ללוויה שהתקיימה יומיים אחר כך הגיעו אנשים בודדים. היא התקיימה בחורשה שנבחרה על ידי רשויות האי לשמש בית קברות לפליטים, במרחק נסיעה קצרה מהחוף בין עצים ירוקים על אי יווני בים התיכון. המשתתפים היו הנשים והילדים של ההרוגים ואיתם מאלק ומיימונה, שבאו לראות בפעם האחרונה את השניים שלא הצלחנו להציל. סאמר כבר היה בפטרול על החוף.
עדיין על החוף: שלוש נקודות קטנות באופק
רצינו לחזור לעיר, אבל מאלק שוב נעלם. מתנדב אחד אמר שהוא נסע עם האמבלונס לבית החולים, כי הוא לא רצה להאמין שלא הצלחנו. הוא אמנם עזר לאלפי אנשים בחודשים האחרונים, אבל גם נושא על כתפיו את כל הגופות שאסף בחודשים האחרונים מחופי לסבוס.
תוך כדי שסידרנו את הציוד הרפואי שהיה מפוזר ליד נקודת ההחייאה, מאלק חזר פתאום ואמר שצריך לאסוף מהר את הציוד כי יש עוד סירה בדרך. השמש כבר עלתה ויש סיכוי שמשמר החופים יעצור אותה ויאסוף את הפליטים הסורים בים, אבל חייבים לנסוע לכיוונם למקרה שיצטרכו עזרה. נסענו צפונה בערך חמש דקות. צלמי עיתונות ומתנדבים עם ווסטים צבעוניים וזוהרים כבר עמדו שם, מסתכלים אל הים ומחכים לסירה שתגיע.
ממתינים לסירות על החוף
שלוש נקודות קטנות באופק התקדמו לכיווננו לאט לאט. התחלתי להכין את עצמי נפשית למה שהולך לקרות שוב, וידאתי שנשארו בתיק כפפות חד פעמיות ושכל הציוד במקומו. גם הפעם הגיעה סירה דחוסה באנשים יושבים אחד על השני, מלווה בשתי סירות קטנות יותר של מתנדבים שבדים. למתנדבים בסירות אסור להעלות את הפליטים לסירות שלהם, אלא אם כן הסירה מתפרקת, כי הדבר עשוי להיחשב כעזרה בהברחת בני אדם לאירופה.
משהו כמו 40 אנשים, צעירים ברובם, צוהלים ומנופפים בידיים, שמחים שהצליחו להגיע לצד השני. כל הלילה שטו לכאן בחושך וכנראה עדיין לא יודעים עדיין על הסירה שהגיעה שעה לפניהם. כמה מטרים לפני החוף אחד מהם קפץ למים הקפואים מרוב שמחה והמתנדבים היוונים רצו לתוך הים להוציא אותו, שלא יקבל שוק מהקור.
הסירה הזו הייתה ההיפך הגמור ממה שארע כאן לפני עשרים דקות בקושי. ירדו ממנה נשים מאושרות, ילדים חייכנים, גברים צעירים שיודעים כמה מילים באנגלית, כולם מתרגשים מאוד ומחבקים את כל מי שעומד מולם. אחרי כמה דקות רובם שוכבים על הרצפה ונחים, חלקם כבר מתראיינים לרשתות טלוויזיה ברחבי העולם, לא מאמינים שעברו את הלילה הזה בשלום. אנחנו עוזרים להם להחליף בגדים ולהתחמם. השמיכה שהסתירה את ההרוג ממשפחתו רק לפני שעה, מחממת את אחד מהם שמסתכל עכשיו על הרי טורקיה מהצד השני. הצעירים מוציאים את הסמארטפונים ועושים סלפי ניצחון אחרון עם הסירה שעליה שילמו 2,000 דולר לראש.
בקפה עם מאלק: הצוות הרפואי הכי טוב באי
כולם בריאים ושלמים, ואנחנו הולכים לקפה. עוד מעט תשע בבוקר, ואני מרגיש שכבר ערב. לוקח כמה ימים להתרגל למעבר החד בין הרגע שבו מגיעה סירה והלחץ עולה, לשקט ששורר שעה אחר כך ונשאר לאורך רוב היום. השמש כבר הייתה במרכז השמיים. כנראה שלא יגיעו היום עוד סירות. החלטנו שאחר הצהריים נלך לסופר, נקנה מצרכים ונכין סנדוויצ'ים שנחלק לפליטים בנמל, שסיימו בינתיים את תהליך ההרשמה הבירוקרטי כפליטים ועכשיו יכולים לקנות כרטיס למעבורת ולהמשיך את מסעם לכיוון גרמניה.
שאלנו את מאלק איך הוא מסוגל לעבור את הבקרים האלה יום אחרי יום. הוא אמר שבשביל זה הוא חי. כשהגיע לאי בספטמבר שעבר גם הוא לא ידע למה לצפות, אבל לא היה לו הרבה זמן לחשוב. באותם ימים הגיעו עשרות ואפילו מאות סירות ביום, הוא ראה במו עיניו סירות טובעות מול החוף, עזר לטפל בנפגעים ולאסוף את הגופות של הפליטים שטבעו. הוא יילד תינוקת בריאה על החוף והציל את חייהם של עשרות בני אדם. הוא כבר מכיר את כל האי כאילו גדל כאן. אם היה יכול, הוא אומר, היה עובר לגור באי.
המעבורת לאתונה
הוא לא מסתיר את העובדה שהוא מקבל בלסבוס הערכה שלא קיבל בישראל. בבית החולים שעבד בו, הוא מספר, קרה שמטופלים ביקשו להחליף אותו כשהגיע, כי הוא ערבי. הוא אומר שבשנים האחרונות יותר מדי אנשים איבדו את הבושה ביחס שלהם לרופאים ואחים ערבים. כאן, בכל בעיה הכי קטנה מתקשרים מיידית אליו, לסאמר ולרביע, לא רק כי הם דוברים את השפה – כי כולם יודעים שהם הצוות הרפואי הכי טוב באי.
בזמן חלוקת הסנדוויצ'ים אני מכיר את מוחמד בן השנה ואחותו ריהאם, בת 12. ריהאם סיפרה במעט האנגלית שידעה שהם באו מחומס, שביתם הופצץ ולאחר מכן החליט אביה שהם חייבים לברוח לאירופה. הם הגיעו בסירה עלובה לפני מספר ימים. ריהאם שיחקה עם טלי ושתיהן ניפחו בועות סבון על העוברים ושבים שסחבו איתם תיקים גדולים. ביום רגיל לא הייתי מנחש שהילדה הזו עברה בחודש האחרון הפצצות ומסע אימה בים.
רק כשקראו לכולם לעלות למעבורת, ואנחנו הרמנו את התיקים הכבדים של המשפחה, מלאים בבגדים ואוכל שקיבלו ועזרנו להם לסחוב אותם אל תוך המעבורת, ראיתי פתאום שלפני הגשר הקטן לאוניה המשפחה עצרה. ריהאם לא רוצה לעלות. היא התחילה לבכות, הצביעה על הים ומלמלה בערבית. אחר כך הסבירו לי שהיא פחדה לחזור לים.
בית ינאי: מעפילים
כשסירת הדינגי הבאה נחתה, יומיים אחר כך, כבר הרגשתי שאני חלק מהאי, ולא רק בגלל שהזקן השחור שלי גרם למתנדבים האירופאים החדשים לחשוב שאני פליט, להציע לי מרק ולבקש שאעלה מהר לאוטובוס של האו"ם, אחרת אצטרך לצעוד ברגל עד מחנה הפליטים.
הסירה הזו נסחפה למיקום שמבחינה גאוגרפית היה בעייתי מאוד, עם עלייה תלולה וסלעית שצריך לעלות ברגל וללא גישה קרובה לאוטובוס. תוך כדי שנתתי יד לאדם מבוגר, רק קצת יותר צעיר מאבא שלי, דוקטור לרפואת שיניים דובר אנגלית מצויינת מחאלב ומשכתי אותו למעלה, חשבתי כמה מוזר זה שאנחנו הפנים הראשונות שהם רואים אחרי הסיוט שעברו בחודשים האחרונים. זה היה רגע לפני שהוא נשכב על ספסל של כנסייה קטנה וישנה והתלונן שהתחילו לו פתאום כאבים חזקים במותניים. אחרי תשאול קצר ומנוחה גילינו שבסך הכל נתפסו לו שרירים עקב שהייה בתנוחה לא נכונה בשילוב מים קפואים במשך מספר שעות. עזרנו לו לקום ולצעוד במעלה השביל לכיוון האוטובוס של האו"ם ולפני שנפרדנו בירכתי אותו על המסע המוצלח.
עוזרים לפליטים לרדת מהסירה
גדלתי בעמק חפר, רוב חיי ביליתי בחוף בית ינאי ולא מעט פעמים הסתכלתי על העמודים השבורים של המזח שמזמן מהווה סתם מטרד לגולשי גלים ולא יכולתי לדמיין שאשכרה הגיעו לכאן פעם ספינות מעפילים, וירדו מהן אנשים שעזבו את כל חייהם ולא ידעו לאן הם מגיעים, רק שכנראה אין להם לאן לחזור. ועכשיו, לא מספיק שנים אחרי, לא מספיק רחוק משם, אני עומד בעצמי על חוף יווני ורואה את הסירות האלה מתקרבות אלי.