שמעתם על… וגם על… ומה עם… איך לא שמעתם? הרי מדובר באירועים חדשותיים מהמדרגה הראשונה, פותחי מהדורות, אז איך לא שמעתם? לא שמעתם כי המשטרה/השב"כ/גוף ממסדי אחר מיהר לבקש מבתי המשפט להוציא צו איסור פרסום על הפיגוע/חקירה/פרשה. בתי המשפט בדרך כלל משמשים כחותמת גומי במקרים כאלה, בוודאי אם יש איזה הקשר ביטחוני. נציג המערכת מגיע עם "חומר חסוי", בדרך כלל במעמד צד אחד, והשופט, פעמים רבות שופט בערכאה נמוכה, מכבה את האור למדינה שלמה.
רגע, אז איך לא שמעתם על צו איסור הפרסום? משום שלצו איסור הפרסום, האח הגדול של התקשורת, יש אח קטן: צו איסור פרסום על צו איסור הפרסום. כמו חתול תעלול שמוציא מהכובע עוד חתול שמוציא עוד חתול עד שמגיעים לחתול שכבר אי אפשר לראות: כך גם מוסד צווי איסור הפרסום בנוי בצורת לולאה, שהמטרה שלה היא להשאיר את הציבור רק עם החור שבאמצע. כלומר עם כלום.
פעם היתה לנו הצנזורה הצבאית. כלומר, עדיין יש, אבל היא כבר לא הרודן שהיתה פעם. מערכת המשפט – אותה אחת שכיום ממהרת לנפק צווי איסור פרסום שערורייתיים – ריסנה את הצנזורה ואילצה אותה לפעול עם הגבלה קטנה. אם פעם הצנזור היה יכול פשוט לצנזר כאוות נפשו וזהו, הרי שמאז בג"ץ שניצר המפורסם הוא צריך לנמק לבית המשפט (במקרה של עתירה) שישנה "ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה".
נכון, מדובר ברסן גמיש ונוח למדי, והצנזורה עדיין מצנזרת לחלוטין או באופן חלקי אלפי ידיעות מדי שנה, אבל למערכות הממסדיות השונות זה לא מספיק. הן לא רוצות להתדיין עם כלי התקשורת, לנמק את עצמן בפני עיתונאים או להתחיל להתפשר על צינזור חלקי. הן רוצות דממת אלחוט מוחלטת, ומייד. עם הזמן למדו במערכות הללו להשתמש לא רק בצנזורה אלא גם, ואולי בעיקר, במוסד צווי איסור הפרסום לצד המספריים של הצנזור (או יותר נכון, הצנזורית), כבר שנים שצווי איסור הפרסום מתפקדים כוילון עבה ויעיל שאפשר פשוט לתלות על החלון במקום לעבוד קשה בגזירה והדבקה.
נכון, פעמים רבות יש הצדקה מלאה לאסור על פרסום של התרחשות כלשהי, ביטחונית או לא. לפעמים המשטרה צריכה שקט תעשייתי בשביל לפצח חשוד עקשן או רשת של שחיתות ועבריינות. לפעמים השב"כ צריך דממה בשביל למנוע אירוע טרור. אבל פעמים רבות מדי קשה עד בלתי אפשרי לראות את ההצדקה מאחורי ההדממה שמוסדות הממשל השונים מטילים עלינו, בעזרתם האדיבה של בתי המשפט.
אז למה מטילים צו? בשביל למנוע מבוכה, בעיקר. כשמתרחש אירוע קשה, הדרך הנוחה ביותר להתחמק משאלות קשות ותקשורת ביקורתית היא להטיל האפלה מלאה. בדרך זו מונעים לא רק את הצורך להשיב – מונעים גם את עצם הצגת השאלה. כי הרי יש צו איסור פרסום, וצו איסור פרסום על צו איסור הפרסום, אז שבו בשקט ותנו לכוחותינו לעבוד בשקט – או לטייח בשקט. ניסיונות נשנים להכניס אלמנט ביקורתי למערכת, כמו למשל לחייב את הוצאת הצווים במעמד נציג התקשורת, לא הניבו פרי. וכשהיא מיושמת ללא פיקוח או בקרה חיצוניים, הפרקטיקה ההכרחית של איסור פרסום מתלכלכת בחשדות לשימוש לרעה – או סתם טיפשות ופזיזות.
ולמה סיפרנו לכם את כל זה דווקא היום? אה, סתם. לא משהו שאתם חייבים לדעת.
שוקי טאוסיג הוא העורך הראשי של "העין השביעית"
