צו איסור הפרסום שהוציא השופט עדי סומך מבית משפט השלום בתל אביב ב-5 בספטמבר 2016 ניתן בשעה 14:57. רב סמל שחר שפלר ממרחב ירקון של המשטרה ניגש לכבוד השופט וביקש ממנו לאסור פרסום כל פרט מפרטי החקירה של אירוע שעדיין לא הסתיים באותם הרגעים (וגם לא ברגעים בהם נכתב הטקסט הזה) – התמוטטות החניון ברמת החייל.
צווי איסור פרסום הם דרכן של רשויות הביטחון למנוע מהתקשורת לדווח אודות משהו. יש מקרים בהם צו איסור פרסום יוצא באופן אוטומטי – כשמדובר בפגיעה בקטינים או בפשע מיני, למשל. אז מטרת הצו היא למנוע את זיהוי הקורבנות. הדבר מעוגן בחוק ואיש אינו מערער על ההיגיון שבכך.
במקרים אחרים, צו איסור הפרסום נובע משיקולים ביטחוניים– השב"כ והמשטרה מבקשים צווים כאלה, למשל, כשהם חוקרים אירוע טרור, וחוששים שלא יספיקו להגיע לשאר חברי החוליה. התקשורת הישראלית, שגם כך כפופה לכללי הצנזורה הצבאית, אינה מערערת על צווים כאלה לרוב.
ישנם מקרים בהם המשטרה מוציאה צווי איסור פרסום כדי לא לפגוע בחקירה שלה. למשל כשמדובר בחקירות של משפחות פשע המנסות לחסל אלה את אלה, היא מונעת את פרסום המידע כדי שלא יידעו מי המקורות ומי החשודים.
גם אם אנחנו כעיתונאיות מסתייגות מזה, אילפו אותנו לקבל את זה שצווי איסור פרסום הם חלק מהחיים. דמוקרטיה וחופש הביטוי זה נחמד – אבל בישראל ידעו מאז ומעולם לשים להם סייגים.
חזרה לצו שהוצא בשעה 14:57 ב-5 בספטמבר 2016. חניון התמוטט ברמת החייל בתל אביב, על ראשיהם של פועליו. קשה להאמין שפשע מיני הביא לקריסתו, אין חשד לכך שמדובר בפיגוע חבלני, ונראה שגם לא מדובר בניסיון חיסול שקשור במשפחות הפשע.
מה הסיבה להוצאת הצו, אם כך? קשה לתאר את זה בשם אחר פרט לצא"פ כסת"ח. על מי או על מה רוצה המשטרה להגן? הרי כל מי שצפויים להיחקר בפרשה הזאת, שמעו מן הסתם על התמוטטות החניון. אם תכננו לתאם גירסאות, יכלו לעשות זאת כשעננת האבק עלתה מאתר הבניה. ומה הראתה המשטרה לשופט ששיכנע אותו שהציבור לא צריך לדעת מה הביא למותם של לפחות שלושה בני אדם ולפציעתם של עשרות? מה סודי כל כך בחקירה הזאת שיש להסתיר אותה מהציבור בכל מחיר, עד כדי כך שבית משפט בישראל קובע זאת?
ההיסטוריה העגומה של משטרת ישראל מגלה שככל הנראה לא הרבה. זאת פשוט דרכה להסיר מעל גבה עיתונאים חטטנים שדורשים תשובות בשם הציבור בזמן שהיא עובדת כמו שהיא אוהבת: לאט, מסורבל ולא יעיל.
