לפני שבועות אחדים הצגתי עם שותפתי אפי ויס בבית הנסן בירושלים. הנושא היה קליל, הקרנו 20 סרטוני שנה טובה שהכנו בעשר השנים האחרונות ודיברנו עליהם. ובכל זאת, כמו תמיד, הוטלה לחדר פצצה קטנה מצד אחת הצופות: "אז למה אתם לא גרים בארץ?" ומיד המשיכה "בלגיה לא מתמלאת עכשיו בכל מיני… שכנים שלנו?" כמו כדי להמחיש עד כמה הבחירה שלנו לא הגיונית.
למה אתם לא גרים בארץ? שוב ושוב השאלה הזאת נשאלת על ידי כל מיני אנשים שלא מכירים אותנו. כבר הפסקנו לכעוס על החוצפה שבחדירה לפרטיות (אנחנו לא דמויות ציבוריות שצריכות לתת דין וחשבון על הבחירות האישיות שלהן), להתרגש מהדאגה הכנה, להתפעל מהטון המתריס. כבר ענינו עליה בניסוחים אין ספור, סרט שלם עשינו עליה, כבר היה נדמה לנו שהיא מתחילה לשעמם אותנו, אבל מתברר שאפשר להפוך בה ולהפוך בה.
שמנו לב שהשאלה הזאת לא נשארת יתומה, מצטרף אליה זנב קטן, כמו זה שהוסיפה הצופה מבית הנסן. זנב שמלמד על השואל הרבה יותר מהצפוי ממשפט קצר. אותה תוספת קטנה, שתפקידה להבהיר את עצם השאלה, מבדילה את השאלות זו מזו ומאפשרת לנו לענות עליה אחרת בכל פעם מחדש.
התשובה הספונטנית שלנו במקרה הזה היתה: אדרבה, סוף סוף נוכל לדבר עם שכנינו, האין זה נפלא?
***
השיחה התקיימה יומיים אחרי ראש השנה. בראש השנה עוד היינו בבריסל. ליתר דיוק, בפארק מקסמיליאן, שבו שכן במשך שלושה שבועות מחנה פליטים מאולתר שתחזקו המוני אזרחים בהתנדבות. חוק הפליטים בבלגיה קובע שמרגע הרישום לבקשת מעמד של פליט ועד לקבלת ההחלטה, המדינה חייבת לדאוג לצרכיו הבסיסיים של מבקש המקלט (דיור, מזון, רפואה). וזה מה שקורה בימים כתיקונם.
אלא שעקב גל הפליטים הנוכחי, התור לרישום גדל בעשרות מונים וההמתנה נמתחת לפעמים על פני שבוע ויותר. אלה שאינם רשומים נשארים נטולי מעמד ולמדינה אין אחריות חוקית כלפיהם (באחרונה התקיימו הפגנות באירופה בדרישה לתת מענה למצב הפקר זה).
בתוך ימים ספורים קמו בפארק תחנות לחלוקת אוכל, אוהלים, שמיכות, שקי שינה. הוקמו שירותים ציבוריים שנוקו בידי מתנדבים סביב השעון, אורגנו שיעורי שפה, קונצרטים, בית ספר לילדי הפליטים – מסגרת לשעות היום בזמן שההורים עומדים בתור הארוך במשרד ההגירה – וגם מרפאה, שבה שימשתי מתורגמן מערבית לרופאים.
וכך יצא שבאמת דיברתי עם השכנים שלנו, לא אלה שכבר חיים באירופה 30 שנה, אלא השכנים ממש – אלה שחלמנו שנים לפגוש, פעם כשעוד היה מותר לדבר על שלום בלי להיחשב לבוגד מסוכן.
אודה ולא אכחיש, ביום הראשון התלבטתי אם לומר לאנשים שאת דבריהם תרגמתי שאני ישראלי. לא חשבתי שהמידע הזה רלוונטי. באתי לפארק בתור בן אדם, ולפרטים הביוגרפיים אין משמעות במקרה הזה. היותי יהודי, ישראלי ומהגר בעצמי, אולי תרמה במידה מסוימת לצורך שלי לנסות לסייע, היא גם עוררה בי תחושת קרבה אל האנשים האלה, יותר מאשר לו היו באים מאזור אחר על פני כדור הארץ. אבל כל אלה הם עניינים שביני לביני, ומן הסתם כל אחד מהמתנדבים הגיע לפארק מסיבותיו ואין לו צורך לחלוק אותן עם שוכני הפארק הזמניים.
באופן אינסטינקטיבי הנחתי שאשאיר בצל את ישראליותי. מובן שלא מתוך חשש לעצמי. זה אולי נשמע מוזר, אבל איכשהו לא רציתי להעיק על מבקשי המקלט עם הנתון הזה, רציתי לחסוך מהם את השוק הקטן, הנוסף, מעבר לכל מה שהם כבר צריכים להתמודד אתו. העניין הוא שאם אני לא רוצה להזכיר את עובדת היותי ישראלי, הרי שאני צריך להסתיר אותה באופן אקטיבי, כלומר לשקר. הרופא שואל ואני מתרגם:
בן כמה אתה?
– 35.
מאיפה אתה?
– מצפת.
מצפת…?! איפה אתה גר?
– בסוריה, באידליב.
דור שלישי לפליטי 48' וכששואלים אותו מאיפה הוא, התשובה עדיין צפת.
– ומאיפה אתה? הוא שואל אותי.
– אל קודס.
– פלסטיני! מאיזו משפחה?
כאן העמדה הדיסקרטית שבחרתי לי מגיעה למבוי סתום.
מאיזו משפחה אני? אני ישראלי.
– אה, מערביי 48'?
– לא, אני יהודי.
אחרי רגע של שתיקה נדהמת הוא מושיט לי את היד. אתה הישראלי הראשון שאני פוגש. זו הפעם הראשונה שאני מדבר עם ישראלי.
ביום הראשון עוד הרשיתי לכמה מהם לטעות בי. גם את האדון העיראקי שהילל באוזני את ההפגזות של סדאם חוסיין על ישראל, אחרי שהניח שאני פלסטיני, לא תיקנתי. אבל למחרת כבר היה לי ברור, אני אומר להם מי אני, גם בשבילם וגם בשבילי.
כך קרה שדיברתי עם עוד פלסטינים שמשפחתם הגיעה לסוריה אחרי 48', אחד מהם בן עיר הולדתי, חיפה, שדיבר עליה כאילו שראה אותה במו עיניו.
וכך קרה שדיברתי עם עיראקי אחר, צעיר שטען כי הלהג העיראקי מבוסס על עברית, טענה שניסה להוכיח בכמה דוגמאות מופרכות בעליל. כשהבין שאני יהודי פצח ברצף של סיפורי הקהילה היהודית בעיראק, הוא הכיר את כל הדמויות הבולטות בה והמחיש את חשיבותה והשפעתה בקיומם של ביטויים עיראקיים, הנמצאים בשימוש עד היום ומבוססים על שמות יהודיים. "וגם קצב הנשיא שלכם הוא עיראקי חשוב", הוא אמר. לא רציתי להרוס לו.
כך גם שמעתי מכלי ראשון את סיפורי הפליטים, כמו זה של צלם הטלוויזיה מדמשק, שבילה 11 שעות על אבוב בלב ים עם אישה זקנה שסחב עד לחוף. סיפור אחר היה של עודיי, שיצא ממוסל שבעיראק בקבוצה, איבד אותה ביוון, תעה בהרים ארבעה ימים ללא מים ומזון ונאלץ לשתות מי ים כדי לשרוד.
עיסאם, שמכר בדרך דרכונים סוריים לפליטים אפגנים, סיפר כי הסיכויים לקבל מעמד של פליט גבוהים לאין ערוך לסורים. "סוף סוף הדרכון הסורי, שהיה המסמך הכי מיותר בעולם, שווה משהו", סיכם במרירות.
יום אחד פגשתי את איימן. הוא בא מעזה. אבל באמת, תגיד, הוא אומר לי, אם יהיו לי ניירות בלגיים, אני אוכל להיכנס לישראל? בטח, אני אומר לו. ברחת עד אירופה בשביל להיכנס לישראל? הוא מספר לי את הסיפור שלו שנשמע כמו נלקח מקומדיה.
יום אחד החמאס חפר לו מנהרה מתחת לבית. אם יש מנהרה – בהמשך תבוא הפגזה מהאוויר, הוא אומר לי, לא ככה? אז הצפתי את המנהרה. בא החמאס ולקח אותי לחקירה, בדקו לי בטלפון וראו עשרות הודעות SMS לישראל. טענו שאני עובד עם הרשות. אבל ההודעות, תקראו אותם, זה הכל חביבתי-מה חביבתי, הודעות אהבה! לא, אלה שמות קוד, הם אומרים לי. אתה סוכן של הרשות. אז לא נשארה לי ברירה. ברחתי למצרים, במנהרה אחרת, ומשם מאלכסנדריה בסירה לאירופה. ועכשיו כל מה שהוא רוצה זה לנסוע לנצרת, לפגוש את הבחורה מההודעות. הוא בעצם ברח בשביל האהבה.
מחוות-תודה שחילקו הפליטים הסורים למתנדבים בפארק מקסמיליאן. בפתק נכתב באנגלית, צרפתית ופלמית״הוכחתם שהאנושיות עדיין חיה, תודה לכם מקרב לב על הסולידריות! העם הסורי״, בריסל, ספטמבר 2015
***
לא כל האנשים שפגשתי עיכלו בקלות את עובדת היותי ישראלי. על חלקם ראיתי בבירור את הטלטלה. היה צעיר שניסה הכל כדי לבטל את רוע הגזירה: "אבל אתה מוסלמי, לא? יש יהודים שמתאסלמים" או את החלבי המבוגר ששייך את המעידות הקלות במבטא הסורי שלי לשהות הארוכה שלי באירופה וסירב להאמין שאני ישראלי חרף התעקשותי. אבל באופן אירוני היחיד שחשב שאולי לא נכון שאהיה שם, שאולי הנוכחות שלי תעורר בעיה, היה עיתונאי אקטיביסט בלגי, במחווה של פטרונות לא מודעת לעצמה.
לא הייתי המתרגם היחיד כמובן. ובהחלפת המשמרות יצא לי לפגוש את המתרגמים האחרים, ביניהם סאמר, שהגיע לבריסל מסוריה לפני 15 שנה. אתו הדיאלוג הקבוע קיבל תוספת קטנה.
מאיפה אתה?
– מאל-קודס
– פלשתיני?
-לא, ישראלי.
– מ-48'?
– לא, יהודי.
– יהודי יהודי?
– יהודי יהודי.
-אבל… ספרדי או אשכנזי?
– אשכנזי.
– אז…אתה… האויב? האויב-האויב?
– כן, זה אני.
– אהלן וסהלן.
לחצנו יד. הוא גמר משמרת, עכשיו תורי.
אמיר בורנשטיין ואפי ויס הם אמנים העובדים וחיים יחד בבריסל.