הכתבה הזו פתוחה לציבור ללא תשלום - רק בזכות תומכות ותומכי המקום.
תמכו עכשיו באופן קבוע כדי שנוכל להביא עיתונות איכותית וחופשית לכל
בין אמצע המאה ה-19 לאמצע המאה ה-20 הבינו יותר ויותר אנשים באירופה שאי אפשר להמשיך ולהתעלם מהבעיה שמהווה דת בולטת ביבשת. בין אם היית ליברל או שמרן, סוציאליסט או קפיטליסט, נדרשת להכיר בנתונים הסטטיסטיים. צריך לדבר על השאלה היהודית, אמרו משמאל. צריך לפתור את הבעיה היהודית, אמרו מימין. היתה להם סיבה.
זה התחיל כבר בסוף המאה ה-18. בעידן של חילוניות ולאומיות גוברת נשארו היהודים קשורים קשר מוזר לדת שלהם, או ללאום שלהם, ומי בכלל יכול להבדיל. הם נשארו מעין אומה יהודית, שמקורותיה הרחוקים באיזו טריטוריה קטנה במזרח התיכון אבל מאז התפשטה בכל העולם. לא מעטים מהם רצו לחיות על פי החוק הדתי שלהם, ולא על פי החוק, למשל, של הרפובליקה הצרפתית החילונית החדשה. רבים מהם התנהגו וחשבו כאילו הם נמצאים במדינה בתוך מדינה. יותר ויותר אירופאים הרגישו שהיהודים לא באמת נאמנים למדינה שבה הם אזרחים, שבה הם נולדו, גם אם הם אומרים שכן. הם הרי נמצאים בכל מקום ולמעשה נראה שהם חשים שייכות לא למדינה אלא לרשת בינלאומית יהודית.
*
שטויות, אמרו מי שנהפכו להיות הליברלים, תנו להם שוויון זכויות, שלבו אותם בתוכנו, תראו איך הם ייבלעו בתוכנו. חצי מאה מאוחר יותר, בראשית המאה ה-20, אי אפשר היה להכחיש את הנתונים הסטטיסטיים שהוכיחו שהליברלים טעו. שיעורם של יהודים בתנועות המהפכניות, בבנקאות העולמית, בתקשורת, בכל מקום בעצם, היה גדול בהרבה משיעורם באוכלוסייה. הם אכן נראו כמו רשת בינלאומית שידה בכל.
לא פלא שהם הפכו להיות שאלה. בכל זאת, "הזיהוי בין היהודים לבין הכוחות המעצבים את העולם המודרני היה אחד הדברים הבודדים שרוב האינטלקטואלים האירופאים… הצליחו מדי פעם להסכים עליו", כתב ההיסטוריון יורי סלזקין בספרו "המאה היהודית".
והמהפכה הבולשביקית ברוסיה, הו, המהפכה. היא באמת חשפה מה היהודים מתכננים. בכל זאת, יהודים כמו טרוצקי הנהיגו אותה, יהודים כמו רוזה לוקסמבורג תמכו בה, והמשטרה החשאית – המוסד הנודע לשמצה ביותר שנוצר בעקבות המהפכה – היתה "אחד המוסדות היהודיים ביותר מכל המוסדות הסובייטים", כותב סלזקין. אכן, ב-1936 עדיין שליש (!) מקציני המשטרה החשאית היו יהודים. אפילו היפאנים השתכנעו שהיהודים עומדים מאחורי המשטר הבולשביקי. היהודים, כתב הגנרל אינוזוקה, המומחה ליהודים של הממשלה היפאנית, הם כמו דג פוגו ("אבו נפחא") שיכול להיות טעים מאוד, אבל אם מבשלים אותו בחוסר זהירות הוא עלול להיות קטלני. והיפאנים אפילו לא החזיקו באנטישמיות מסורתית.
איור אנטישמי של הברון דה רוטשילד, צרפת, 1898
אם כך חשבו היפאנים, מה הפלא שדעות כאלה היו נפוצות כל כך באירופה? מה הפלא שמבחינת הכנסייה הקתולית בספרד, שבה בקושי היו יהודים – הם בכל זאת נותרו אויבי הציוויליזציה? ובכך שבליטא ובאוקראינה, למשל, האשימו רבים את היהודים בשלטון הדיכוי הסובייטי? ובגרמניה? ובצרפת? להתווכח עם סטטיסטיקה ברורה שכזו יכולים רק ליברלים חסרי תקנה, ואלה הלכו והתמעטו. היה צריך ארוע קיצוני במיוחד, איזו מלחמת עולם כזו, כדי להוציא שם רע באמת לאנטישמיות וכדי לשכנע את הרוב שהרעיון שיש משהו ביהדות, במהות שלה, שמסביר את העמדות והמעשים הפוליטיים שעושים יהודים – הוא מופרך.
הטרוריסטית הלא קיצונית מודיעה- עוזי וייל
*
גם בימינו מתמעטים הליברלים אל מול האנטישמיות החדשה. כי אם היתה מלה מקבילה לאנטישמיות כלפי מוסלמים – ו"איסלמופוביה" לא ממש מבטאת את העניין – הטקסט של רועי פלד היה מבטא בדיוק אותה. לא אנטישמיות רצחנית, חלילה, אלא מתונה כזו, ליברלית. ולא כי פלד הוא לא שמאלני, או לא אדם הגון, אינטליגנט ומקסים – איני מכיר אותו, אבל לא אתפלא אם הוא בדיוק כזה. אלא כי כשאתה מזהה מעשים ועמדות עם מהות של דת במקום עם פוליטיקה והיסטוריה, אתה מגיע לשם. אין פה שום אמירה על אישיותו של פלד, אלא על הקלות שבה אפשר להגיע למקום הזה, שתמיד בשיעורי תולדות עם ישראל אמרנו לעצמנו, איך, לעזאזל, אנשים האמינו בשטויות האלה על היהודים?
חלק קטן מהיהודים הישראלים מצדיקים כיבוש ודיכוי של עם אחר ממניעים דתיים. חלק גדול יותר ממניעים לאומיים. חלק קטן מהיהודים האמריקאים תומכים באותו כיבוש ממניעים דתיים. חלק גדול יותר ממניעים לאומיים. לא מעט יהודים תמכו בפלישה האמריקאית לעיראק. לא מעט גם בתקיפה באיראן. יש לא מעט יהודים מיזוגנים, חלקם ממניעים דתיים, חלקם מטעמי זהות אחרים. יש לא מעט יהודים הומופובים, מאותם מניעים מגוונים. צירוף מקרים? לא אם תשאלו את ההיגיון שפלד מחיל על המוסלמים, לא אם תשאלו אנטישמים. בטח יש משהו ביהדות עצמה שמסביר את זה.
יש הרבה הסברים רציונליים, מתחרים ומשלימים לטרור המוסלמי הדתי בעשורים האחרונים: הריסוק של הלאומיות הערבית בידי ישראל במלחמת ששת הימים ובעקבותיו עליית סאדאת, תמיכתו באחים המוסלמים והעובדה שזקף את הצלחת מלחמת יום הכיפורים לחזרה של מצרים לאיסלם (תמיד תמיד מאשימים את היהודים); ערב הסעודית שבאמצעות כיסי הנפט הלא נגמרים שלה מימנה חינוך איסלמי פונדמנטליסטי ברחבי העולם המוסלמי בעוד הדיקטטורה הדתית שלה נהנית מההגנה האמריקאית (תמיד תמיד מאשימים את המערב).
ובהמשך המהפכה האיסלמית באיראן – בעצמה תגובה למשטר הדיכוי של השאה שנתמך על ידי ארצות הברית וישראל – שהראתה, לכאורה, שיש אלטרנטיבה איסלמית; ההצלחה של הבן-לאדנים למיניהם באפגניסטאן בסילוק הסובייטים, בתמיכה אמריקאית; העוני ברבות מהמדינות בעלות רוב מוסלמי, כר פורה לקיצוניות מכל סוג; הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כר פורה לתחושה של עוול וזלזול מוחלט בחייהם ובזכויותיהם של פלסטינים, ובכלל ערבים, ובכלל מוסלמים; כישלונם של מנהיגים מוסלמים, במקומות מסוימים, בזמנים מסוימים, להציע אלטרנטיבות; המלחמה של ארצות הברית נגד הטרור (לדעתו של פלד, אגב, העובדה המודגשת לעייפה שהמלחמה בטרור – אמריקאית או ישראלית – יוצרת עוד טרור היא "ספקולציה לא בלתי סבירה"), ועוד.
"יהודים מתפללים ביום כיפור". ציור של מאוריסי גוטליב, 1878
*
בקצרה, לא חסרים הסברים רציונליים כך שאין צורך לפנות להסברים הקשורים באופן מעורפל כלשהו ל"מהות" האיסלם כדת. אם מישהו היה מציע לנו הסברים לכיבוש, לפערים החברתיים בישראל או לאלימות כלפי נשים באיזו "מהות" של היהדות, היינו חושבים שהעמדה הזאת מעוררת לעג או מבעיתה, תלוי בכוח שהיה לאותו מסביר. העובדה שפלד יכול להציע הסבר מהסוג הזה לאלימות של מוסלמים ("הקיצוניות של האיסלם"), מראה – שוב – שמוסלמים הם אחת הקבוצות היחידות היום שאפשר להיות גזענים כלפיה בשיח הציבורי בדמוקרטיות המערביות.
זה כמובן לא אומר שלא צריך למצוא פתרון לטרור שמבצעים מוסלמים. פלד באמת מצביע על הסכנה היחידה שמתקרבת למשהו כמו איום קיומי על ישראל או על הדמוקרטיות המערביות – מחבל עם פצצה "מלוכלכת" על הגב במרכז תל אביב (או ניו יורק או פריז). איני יודע אם מומחי הביטחון שאתם הוא ישב באוניברסיטת קולומביה ציינו את הפתרון הברור, המקדמי, לסכנה אמיתית זו – להוריד את המוטיבציה לטרור, כלומר להוריד את התמיכה בטרור. איך עושים את זה? מפסיקים, למשל, להרוג מוסלמים – בפקיסטאן, באפגניסטאן, בעיראק או בשטחים הכבושים; מפעילים מודיעין יעיל, כלומר כזה שממוקד בחיפוש טרוריסטים ולא כאמצעי לחץ על חפים מפשע; משתמשים במשטרה לתפיסת טרוריסטים ולא לדיכוי אוכלוסייה חסרת מגן. אפשר גם, למשל, לסייע למנהיגים מוסלמים מתונים, ליברלים, דמוקרטים, להפוך את המתינות הדתית והלאומית למשהו שנראה מצליח ומשתלם במקום משהו שדורכים עליו.
אבל כדי להתמקד באלה צריך להיפטר מרעיונות של "התנגשות ציוויליזציות" בגרסאות שונות, ובכלל מהרעיון שפלד משמר ומטפח – לא מכוונה רעה, אני בטוח – כאילו יש איזה "איסלם" מול "מערב", כאילו המערב לא כולל את המוסלמים שבתוכו; כאילו הוא היה אותו מערב בלי ההשפעות המוסלמיות, לטוב ולרע; כאילו האיסלם היה אותו איסלם בלי המוסלמים המערביים וההשפעות המערביות, לטוב ולרע.
שמוליק לדרמן הוא ד"ר למדע המדינה, מתמחה בפילוסופיה פוליטית, מלמד באוניברסיטה הפתוחה ובאוניברסיטת חיפה