א"מ הוא גבר אתיופי כבן 40 ששני פשעים באמתחתו: הראשון שהוא הקשיב ללבו והלך בעקבות האהבה לישראל, והשני, שכנראה גדול עוד יותר, הוא שהוא אינו יהודי. כך קרה שכשנגמרה האהבה הוא התבקש לאחר כבוד לעזוב את הארץ מכיוון שזו מעולם לא הובטחה לו. אלא מה? במהלך שהותו בארץ נולדו לו שני ילדים, ובינתיים התגלה שהוא נשא נגיף ה-HIV. מכיוון שלא"מ היקר אין מעמד חוקי בארץ, לא מגיע לו טיפול רפואי ובוודאי שלא טיפול נגד HIV, וכך הולך מצבו ומידרדר והוא צפוי למוות בטוח בייסורים. את הצעתי לעזוב את הארץ ולחזור לאתיופיה, שבה הוא עשוי לקבל טיפול כלשהו (אף כי כמובן הרבה פחות טוב מאשר בארץ), הוא דוחה מכל וכל מכיוון שאז לא ייתנו לו לשוב לארץ ולראות את ילדיו.

ג"י הוא בחור אריתראי בן 23 שסיים את לימודיו בארצו. לאחר שהבין את רצחנות המשטר שם והבין כי הוא עצמו מיועד לשרת כרוצח שכיר, העז להביע התנגדות ואף סרב לשרת בצבא ולכן היה נתון בסכנה שיוציאו אותו להורג. למרבה המזל, הוא הצליח להגיע בדרך לא דרך לארצנו זבת החלב והדבש. בדרך הוא נדבק בקדחת, בשחפת וגם בנגיף ה-HIV, ושוב, מכיוון שכל החלב והדבש אינם מיועדים לשכמותו והוא אינו יכול לקבל טיפול הולם למחלת האיידס שלו, הוא גוסס כמיטב הגסיסה האפריקאית במדינות שבהן אין טיפול.

ש"נ הוא ילדון בן 18, הומוסקסואל שברח מאוגנדה לאחר שהבין ששם יש סיכוי טוב שייתלה (כן, כן, זה מה שעושים בכמה מדינות להומואים). לשמחתו הוא הגיע לישראל והצליח אפילו להתערות לא רע בחברה (תודו בכך או לא, הומואים מקבלים זרים לקהילתם ביתר פתיחות), אבל לאחר שנתגלה כי הוא נשא נגיף ה-HIVעמדה בפניו ברירה: לחזור למולדתו, לעמוד בפני בהומופוביה קיצונית ולהימצא בסכנת תלייה, או לחיות כאן בקרב אנשים שמקבלים אותו. הבחירה שלו היתה ברורה, אבל ללא טיפול גם הוא יגסוס בקרוב.

צילום: Zoriah

*

הסיפורים האלה – שכמותם יש עוד כמה עשרות, כל אחד קורע את הלב יותר מהשני – החזירו אותי לימים שבהם סיימתי את ההתמחות שלי ברפואה פנימית, לפני כ-25 שנה. כששמעתי אז שיש אפשרות לפתוח בשיבא הוספיס לחולי איידס אפילו לא שקלתי פעמיים ומיד ניגשתי למלאכה. באותה תקופה רק התחילו להכניס לשימוש תרופות למחלה, והחולים מתו בייסורים קשים כשהם סובלים ממחלות זיהומיות קשות ומגידולים אכזריים. כל שיכולנו להציע להם הייתה כתף תומכת, נחמה וחמלה בעת גסיסתם. לאט לאט פותחו עוד ועוד תרופות, התרופות נהיו יותר יעילות ויותר נסבלות ושיעורי התמותה והסבל של חולי האיידס פחתו במידה כזאת שלפני כעשור יכולנו לסגור בשמחה את ההוספיס. כיום יכולים נשאי  HIVבישראל ליהנות מתוחלת חיים כמעט רגילה ומאיכות חיים טובה. למעשה, בישראל ובעולם המערבי כולו כיום יש מי שמוותרים על מין בטוח ואף מקיימים "מסיבות הדבקה".

אבל עשור אחרי סגירת ההוספיס אני שוב נאלץ לעמוד בפני חולי איידס שחוץ מכתף תומכת, אהבה ועצב משותף אני לא יכול לתת להם כלום. מדובר בכמה עשרות פליטים מאפריקה, חסרי מעמד, שאינם זכאים לקבל טיפול תרופתי. חמלה חשובה, אבל ממש לא מספיקה כשלכל ישראלי אני נותן את הטיפול הטוב בעולם.

אמנם גופים טובים כמו רל"א (רופאים לזכויות אדם), הוועד למלחמה באיידס ועוד מסייעים להם ככל יכולתם, אבל זה לא מספיק. משרד הבריאות (בעיקר בזכות תרומות של חברות התרופות, אלה שאנחנו כל כך אוהבים להשמיץ ביום-יום) מספק היום תרופות לחלק קטן מהחולים, והשאר צריכים להמתין שמישהו ימות כדי לקבל טיפול תרופתי. גרוע לא פחות – לעתים אני נאלץ להחליט למי לתת טיפול וממי למנוע, מי יחיה ומי ימות: בחור בן 23 שברח בגיל צעיר ממוות בטוח ממולדתו או אישה בת 25 שאם תמות תשאיר אחריה שני יתומים צעירים? אולי גבר שללא טיפול באיידס עלולה השחפת שלו להתפרץ ולהדביק את סביבתו, ואולי נעשה תכנית ריאליטי וניתן טיפול למנצח?

אני יודע שמערכת הבריאות קורסת, אני יודע שלפליטים וחסרי המעמד שלי יש עוד מחלות ועוד בעיות, אבל הם כאן, והם לא ייעלמו לשום מקום (ואני לא מדבר על מהגרי עבודה [עובדים זרים] או כאלו שבאו למדינה לעבוד והם ״מסודרים״). אלה פליטים וחסרי מעמד שהגיעו לכאן כדי לשרוד לאחר שברחו מזוועות שלא יתוארו, עברו דרך לא פשוטה וכשהאמינו שהגיעו למעיין (כך מספרים על עצמם היהודים) מייבשים להם את המים. אני שומע כבר חלק מחברי טוענים כי הם מביאים מחלות ולכן יש לגרשם למקומות שמהם באו (אגב, למוות בטוח), ואני נזכר שאבי סיפר לי שאת תלאותיו באירופה הצדיקו בתירוץ שהיהודים מפיצים מחלות.

*
אנא, בואו נטפל בכל חסרי המעמד הזקוקים לטיפול. אל תכריחו אותי ואת עמיתי לבחור במי לטפל ובמי לא. אל תחזירו לארץ את האיידס כפי שהוא נראה לפני 20 שנה, בואו נהיה אנושיים ולא רק יהודים.

ד"ר איציק לוי הוא מנהל שירות האיידס ומחלות המועברות במגע מיני במרכז הרפואי שיבא בתל השומר