נפל דבר בתקשורת הישראלית: כמה מטובי העיתונאים בארץ קפצו ראש לתוך ערימת הילדים של טוויטר, והצטרפו אל המשחק האהוב על השמאל בישראל: "חבוט במרצ". איך משחקים? זה קל. כותבים טור, או פוסט, או סתם עדכון סטטוס שתוקף את הבית האידיאולוגי של השמאל הישראלי, נשענים לאחור ומביטים בסיפוק במונה הלייקים. ביום שישי קרא לה יגאל סרנה "הדודה של מפלגת העבודה". סילבי קשת קראה לריענון דחוף וביום ראשון פרסם רביב דרוקר מאמר חריף שתוקף את הסטגנציה במפלגה. כולם על מרצ.
ובכן, האורקלים הגדולים מתל אביב עשו את הבלתי אפשרי והצליחו לפצח שוב את "הבעיה של השמאל". והפעם: מרצ לא מתרעננת. אנחנו מדברים על אותה מפלגה שמחצית מחבריה בכנסת נכנסו בשערי הפרלמנט לראשונה רק לפני שנה וחצי, כן? המפלגה היחידה שבראשה עומדת אשה גם בבחירות האלה, כן? המפלגה היחידה שאומרת בקול ברור לא לקואליציה עם נתניהו, כן? לא מספיק מרענן. יש עונה חדשה בלהיט הדוקו-ריאליטי "כנסת ישראל" וצריך דמויות חדשות ותפניות בעלילה. צריך רייטינג. צריך דם.
בשנות ה-90 נהגה התקשורת לבקר בחריפות את הבידוריזציה של הפוליטיקה, אך עם השנים נהפכה לשחקנית מרכזית בתהליך וכיום היא לוקחת חלק פעיל ונלהב בקרקס. התקשורת עצמה מטפחת פוליטיקת "פנאי פלוס", מין תחרות "שיק או שוק" של תדמיות וטרנדים שבה כל תת-עיתונאי הוא מטאור פוליטי בפוטנציה, כל שחקן מוכּר הוא אידאולוג במסווה, כל אלוף במיל' הוא מגנט מנדטים וכולם שווים ראיונות חנפים בשער מוספי סוף השבוע.
העיתונות הממוסדת, אלקטרונית או מודפסת, מדבררת את המערכת הפוליטית כדרמת יחסים בין-אישית, מתעלמת מהעב"מים שמסתננים לכנסת תחת קרקס "הפנים החדשות", אך מעל הכל בוגדת בתפקידה כשהיא מפיצה את הנראטיב השקרי של "המפלגה הגדולה" ומעוותת במו ידיה את הליך הבחירות. כל מבקר תקשורת צריך להתעלף כשעיתונאי כמו רביב דרוקר מצטרף למקהלה המזמרת את הקשקוש הזה.
דרוקר הרי יודע היטב שראשי המפלגות אינם מחויבים להמליץ לנשיא על ראש המפלגה הגדולה, כי אם על ראש המפלגה בעל הסיכויים הטובים "בעיניהם" להרכיב ממשלה. אומרים שיקשה על כחלון, לפיד, ליברמן והחרדים להמליץ על נתניהו במקרה של פער של חמישה מנדטים ומעלה לטובת המחנה הציוני (אלוהים אדירים, שמאלנים, אתם אשכרה הולכים להצביע למשהו שקורא לעצמו ככה?) ובכן, אז יקשה. הם יתגברו על הקושי וימליצו על מי שקרוב יותר לתפישת עולמם ויבטיח להם נתח שמן יותר מקרנבל השחיתות הלאומי.
צמאונה של התקשורת לדרמת בחירות מעביר אותה על דעתה. קואליציות מופרכות נרקמות בהבל מקלדת, גושים חוסמים מעולמות הפנטזיה מתגבשים מתוך הכלום, בריתות מגוחכות נכרתות במוחם הקודח של מיטב הפרשנים. באווירה תקשורתית כזאת, זה לא מפליא שמפלגה שמציגה הליך דמוקרטי תקין ונבחרת נקייה שצומחת מתוך מנגנון הפעילים המפלגתי, מוצגת כארכאית ומאובנת. לא מפליא אבל בהחלט מביך.
ב-2009, כותב רביב דרוקר, רצתה מרב מיכאלי להיות במרצ אך לא קיבלה את השיריון שביקשה ולכן הצטרפה למפלגת העבודה. הו, השערוריה! היא רצתה ולא קיבלה! נזכיר כי ב-2009 היתה מיכאלי אישיות תקשורתית מהדרג הבינוני, מוערכת אך לא פופולרית, ונתהה יחדיו אם דרוקר באמת חושב שמפלגה רצינית צריכה לשריין מקום ריאלי לכל טאלנט עם סקס אפיל שמשחר לפתחה. אולי כן. אולי הוא צודק. אולי מרצ צריכה בכלל לרוץ עם איתי טיראן, משה איבגי, אורנה בנאי, מרינה מקסימיליאן, פאר טסי וחן טל. זה יהיה מגניב.
עוד מסביר דרוקר שגם האלוף במיל' אייל בן ראובן רצה לכהן כח"כ במפלגה ונתקל בחומה המשונה שנקראת "הליך בחירות תקין". לאן נוליך את החרפה? דרוקר מציין את השיריון שהוענק לניצן הורוביץ כדוגמה טובה למה שיכולה מרצ לעשות ברצותה, אבל מתקשה ליישב את הסתירה בכך שבאותה מערכת בחירות של 2009, עם השיריונים והכל, זכתה המפלגה בשלושה מנדטים בלבד. כוכבים ושיריונים אף פעם לא הרשימו את מצביעי מרצ וטרם הוכח שיש ביכולתם להביא מצביעים חדשים. מה שבהחלט הוכח, במפלגות אחרות לפחות, זה שהטרנד המדובר הופך את הכנסת לבדיחה לא מתפקדת (וד"ש לחבר המרענן יאיר לפיד).
וזה לא שאין אמת בחלק מהביקורת על מרצ. היא מפלגה שזקוקה לשינוי, מפלגה שדרוש לה מהפך פנימי, מפלגה שחייבת לענות על שאלת הייצוג שבה היא מתנגשת קמפיין אחר קמפיין. הכל נכון. ייתכן גם שחלק מהפתרון טמון בשינוי שיטת הבחירות הפנימית של המפלגה ופתיחתה למועמדים שאינם צומחים בעבודת שטח קשה מתוך המנגנון. אבל שינוי כזה לא קורה ביום אחד ולא בשליש קדנציה. כן, כיף לשחק "חבוט במרצ" ולהפיל את כל תלאות וציפיות השמאל על מפלגה עם שישה מנדטים. אבל זו לא עיתונות. זה בקושי טוקבק.
ירון טן ברינק הוא עיתונאי, עורך ומבקר תקשורת. התפקד למרצ והיה חבר בה במשך שנה אבל ביטל את חברותו במפלגה כי באמת יותר כיף לבקר מבחוץ מאשר לשנות מבפנים