רון פונדק עזר להרבה ילדים פלסטינים חולים שהיו זקוקים לטיפול. הוא היה משיג להם ולמשפחות שלהם אישורי מעבר מהשטחים. הוא תמיד היה שואל אותי מה שלום אותם הילדים, גם אלה שמעולם לא הכיר.
רון היה חבר אמיתי. בן אדם. מישהו שגייס את כל הידע שלו כדי לשרת את מה שהאמין בו. הוא היה איש ישר וכנה בלי טיפה של צביעות, שתמיד נלחם בצורה אמיתית למען המטרה שלו – השלום. הוא לא פספס שום הזדמנות לקדם את הדברים שהאמין בהם, לגייס כל עזרה לפרויקטים הרבים שיזם, בתחום החינוך, בתחום האקדמי בתחום הספורט. פונדק גם עבד קשות כדי שנאמין לו שיש פרטנר לשלום.
הכרתי אותו לפני 18 שנים, ב-1996, כשהייתי חבר במועצה המחוקקת הפלסטינית, ומאז אנחנו חברים.
הפעם האחרונה שפגשתי אותו היתה לפני שלושה חודשים, לארוחת בוקר אצלי בבית. כי לי כבר אסור להיכנס לישראל. אחר כך היינו רק מדברים בטלפון. רון הוא איש רציני וחכם מאוד. אחד כזה שתמיד תלמד ממנו משהו. למעשה תמיד רציתי לפגוש אותו גם כדי ללמוד עוד משהו חדש. השתתפנו בהרבה כנסים והרצאות והייתי רואה איך הוא מנתח איזה נושא, באיזו ידענות, באיזו נחרצות. הכל במאמץ למצוא את הניסוח המדויק שיהיה מקובל על שני הצדדים.
בשנים האחרונות הוא היה חולה במחלה מסוכנת. הוא עבר טיפולים קשים מאוד. אבל תמיד היה יוצא מהם וממשיך בנקודה שהפסיק, עד הרגע האחרון, תמיד באופן יציב ורציף. בלי שום היסוס. בנחישות. הוא חשב שאסור להפסיק את המאמצים, שאסור להרים דגל לבן. כל פעם היה מתחיל מחדש, כאילו שהשלום מתחיל מחרתיים. הוא אחד כזה שהמשיך לעשות דברים גם כשידע שאת הפירות שלהם אולי לא יזכה לראות.
העולם נעשה עכשיו פחות אופטימי, ואני שואל אם יש מישהו שיכול למלא את הוואקום שרון השאיר אחריו. מחנה השלום איבד השבוע את אחד המנהיגים המובהקים שלו. אני לא זוכר שפגשתי בן אדם שהשקיע כל כך הרבה מהידע שלו, מהניסיון שלו, מהאמונה שלו כדי לקדם את המטרה שהאמין בה. אין הרבה רון פונדקים בעולם.
אחרי שרון נפטר אני מרגיש שעכשיו צריך להתאמץ יותר, גם למענו. אני מבטיח לו שאנחנו נמשיך באותו כיוון. רון פונדק תרם את גופתו למדע, זה מעשה אצילי, אבל הוא לא הותיר אחריו קבר, אז כשנגיע לשלום אני אצעק אליו לשמים. אני אגיד לו שניצחנו.
קדורה פארס שימש כשר בממשלה הפלסטינית, והוא חבר ביוזמת ז'נווה