כבר שלושה לילות שלא עצמתי עין. לא כי דאגתי בגלל העבודה, הסייעת של הבת שהבריזה או בגלל הבן שחלה בשפעת. אלא בגלל מה שהבת שלי מכנה בתיעוב "אמא שוב רואה את הזומבים שלה בטלוויזיה". "מתוקה, לא אומרים זומבים", הסבירה האמא הטרחנית והדידקטית. "כיום נהוג לקרוא להם 'לוקים בתסמונת מוות חלקי'".
אני רוצה לצאת מהארון: אני מכורה למיני-סדרות בוי-או-די. כמו חיה לילית חסרת מנוח אני מתעוררת כל לילה בשלוש אחר חצות וחומקת מהמיטה הזוגית כדי להתכרבל מול הסדרה התורנית, עדיף משהו אירופי, אפל ועם ניחוח של סוף העולם. בימים אני מסתובבת חסרת מנוחה, עייפה ובייחוד מאוהבת עד כלות באחד הגיבורים.
הסדרה הבריטית המשובחת "בבשר החי" סיפקה לי אובייקט חדש לקראש נואש: רק שהפעם לא התאהבתי בחוקר משטרה אלכוהוליסט ולא בשרלוק הולמס הסוציופת. הפעם התאהבתי בזומבי הומוסקסואל עם נטיות אובדניות.
כן, כן, אני יודעת. אין טעם לומר לי שוב. הטעם שלי בגברים דורש התערבות מקצועית.
קירן הרגיש ומוכה החרטה חוזר ממתקן השיקום לבית הוריו בעיירה הכפרית "רורטון" שבצפון אנגליה אחרי שהפך מזומבי מהמהם וצמא דם ל"לוקה בתסמונת מוות חלקי" משוקם ומתפקד. בעזרת התערבות תרופתית אינטנסיבית, ועם האיפור הנכון, הוא נראה בדיוק כמו כולם; ואפשר לומר שהוא בעצם בן אדם נורמלי לחלוטין. חוץ מהעובדה שהוא מת מאז 2009, לא יכול לאכול וצריך זריקה יומיומית בעמוד השדרה כדי לא לחזור לזלול לאנשים את המוח. ברוך רופא חולים, קירן.
אזרחי רורטון הקטנה, בהנהגת ראש המיליציה המקומית, לא עפים על החלטת הממשלה להחזיר יצורים רקובים למחצה לקהילה. בין החיים והמתים חייב להיות גבול. זו תועבה. ולמה אצלנו? שיחזירו אותם לערים הגדולות. שישאירו אותם במתקני השיקום. ומה זה החרטא הזה של "תסמונת מוות חלקי"?
הוריו של קירן מאושרים עד הגג שהוא חזר מהמתים, אבל בייחוד פוחדים ממה שיחשבו השכנים. "אבל נכון שיש חוק שאסור לפגוע בחולי תסמונת מוות חלקי משוקמים?" שואלת אמו את האחות שאחראית על שילוב בקהילה. "כן, אבל נכון שיצא חוק כזה שאסור לשתות אלכוהול בתחבורה ציבורית ושמי שעושה את זה ייענש? גם זה לא כל כך הצליח", נאנחת האחות החביבה ומחלקת למשפחה בקבוקי תרופה ושוקר חשמלי למקרה חירום. כי יש כאלה שהשיקום שלהם לא כל כך הצליח, אתם מבינים. אמנם הם לא מסוכנים, אבל הם גם לא ממש מתפקדים. חיים בשולי הכפר, מריירים על עצמם, בוהים בעיניים חלולות, חשופים לאיתני הטבע ולהתעללות. שלא נדע.
לא, אין טעם להתיפייף. זה לא קל. לא קל להיות הורה של בן מת למחצה. ולא קל להיות אחותו. להתמודד עם הכעס על כך שהתאבד והשאיר את אמא ואבא מנופצים לרסיסים ואחר כך הוסיף חטא על פשע ונשנש את החברה הכי טובה שלך. למה זה מגיע לנו? ולמה הוא לא יכול להיות כמו כולם? אבל קירן רוצה. עד כאב הוא רוצה להיות כמו כולם. הוא מסתיר את הצליעה המגעילה שלו, מקפיד על איפור ועדשות מגע ואפילו מעמיד פנים שהוא אוכל בארוחות המשפחתיות – העיקר לא להמשיך לגרום סבל וכאב למי שאוהב אותו. ילד טוב, קירן.
אם נטפל בו ונאהב אותו מכל הלב בסוף הוא ייצא מזה.
קירן הוא לא הזומבי היחיד ש"יוצא מזה" וחוזר לקהילה. אחריו מגיעים גם איימי, נערה מוחצנת שמתעקשת לעצבן את כולם ולהסתובב ברחבי העיירה בלי איפור הסוואה. למרבית הזוועה חזר גם ריק החתיך, בנו של ראש המיליציה שונא הזומבים, גיבור מלחמה שקצת נהרג באפגניסטאן ולפני זה גם קצת ניהל רומן לוהט עם קירן.
ומה הוא בסך הכל רוצה, האבא של ריק? שיהיה כמו כולם. וכן, אולי הפנים שלך קצת מצולקות ואתה קצת צולע וקצת מקשיב לרוק פרוגרסיבי, וקצת מתעסק עם הבן של השכנים… אבל אתה לא כמו אלה. כי אלה במצב ממש נורא. ואין להם זכות קיום. וריק מציית.
כי ילד, אפילו אם הוא גיבור מלחמה שחזר מהמתים, יעשה הכל כדי שאבא יאהב אותו. אפילו אם הוא צריך להתכחש לעצמו ולחיות את כל החיים במסכה. אפילו אם זה הורג אותו מבפנים. וקירן תקוע באמצע. מצד אחד, הוא לא קיצוני כמו איימי. הוא לא רוצה לנפנף בשונות שלו. לא טיפוס פרובוקטיבי. מפחד להרגיז; מצד שני, נמאס לו להעמיד פנים שהוא כמו כולם.
אני התאהבתי בקירן כי הוא מבין. הוא מבין את הזומבים בתפקוד נמוך. הוא מבין שאפילו שהם נראים אחרת לחלוטין הם בדיוק כמוהו. שהם לא אשמים. שהם לא בחרו להיות כאלה. שאפילו המוות לא לוקח מהם את האנושיות שלהם. שהם בני אדם. ואסור להשמיד אותם. שאם אנחנו הורגים אותם, מגרשים אותם, או מתכחשים להם אנחנו הורגים את עצמנו. את כל מה שטוב בנו. את הנס החד פעמי הזה שקוראים לו "בן אדם".
וזה אפילו לא קשור אליהם. זה קשור אלינו. אלינו.
"עזוב, קירן", אומר לו שותפו לחדר לפני שהוא משתחרר מהמוסד. "מה אתה כל כך עף על כל השילוב בקהילה הזה… הרי הסיבה היחידה שהם מתנהגים אלינו ככה זה כי הם הרוב. כשאנחנו, הלא נורמלים, מתנהגים באלימות – הם נותנים לנו תרופות. אבל כשהם אלימים – הם מחלקים לעצמם מדליות".
