בגיל 17 דנה התאבדה בפעם האחרונה.
בגיליון הרפואי שלה נרשם שגם לפני שנה היא ניסתה את אותו הטריק, אבל על אף היסטוריה רצופה פגיעות עצמיות – ההמלצה הייתה לשחרר אותה לטיפול בקהילה.
"אבל מה יש לי?" שאלתי את הפסיכיאטר הרוסי והחביב שהקרה לי הגורל.
"את בחורה מאוד עצובה", הוא ענה לי. וזו אפילו לא התשובה הכי סתומה שקיבלתי.
לפסיכולוגית הראשונה שלחו אותי בגיל שמונה ומאז גם הורי וגם אני רצינו לדעת: מה יש לדנה? וקיבלנו המון תשובות. הורי האוהבים ניסו את כל מה שאמרו להם.
וזה רק עשה יותר נזק.
"אבל מה זה יעזור לך אם תהיה הגדרה?" שאלה אותי רותי, הפסיכולוגית שהלכתי אליה אחרי הניסיון האובדני האחרון. ואני אפילו לא ידעתי לענות.
אפילו לא ידעתי אז לשאול. אז אני אשאל עכשיו.
"למה אני מאובחנת כילדה מחוננת – אבל יש לי כישורי חיים של קישוא?"
"למה לא ידעתי להתלבש ולהסתרק עד אמצע בית הספר היסודי – ולאחריו?"
"למה אני מתקשה לבצע פעולות פשוטות – כמו לקום בבוקר, או לסדר ילקוט, לרכוב על אופניים או שיהיו לי חברים?"
"למה אני מפחדת כל הזמן?"
"איפה העולם נגמר – ואיפה הגוף שלי מתחיל?"
ושאלת השאלות: "האם ייתכן שהגעתי מכוכב אחר? אפשר בבקשה לקבל כרטיס חזור?"
*
"איך עשית לנו כזה דבר?!" שאלה אותי אמי המבועתת והזועמת בדרך חזרה מבית החולים. ואני, שלא ידעתי לענות לה בצורה בהירה, אמרתי שטויות מחרידות.
כי לא ידעתי אז מה לומר. אבל אני יכולה לענות עכשיו: "אני רוצה שתראו אותי, אני נורא סובלת ולא עושה בכוונה. אני נורא מבוהלת ומרגישה לבד. אני נורא שונאת את עצמי. הלוואי שהייתי יכולה ללכת לישון ולא לקום".
חזרתי הביתה- רציתי, אבל לא הצלחתי להשתנות. המשפחה שלי סבלה סבל נוראי ואני יצאתי מהבית כמעשה של הישרדות. נמאס לי להיות הילדה המופרעת, הגורם לסבל.
רציתי להמציא דנה חדשה.
לאט-לאט, עם השנים, הצלחתי לצייר דמות שקוראים לה דנה, שנראית ונשמעת כמו גרסה יותר ניתנת לעיכול של עצמי. השקעתי בזה את אותה כמות האנרגיה שאנשים משקיעים בקריירה מצליחה, על חשבון כל דבר אחר, בעצם. זו היתה העמדת פנים במשרה מלאה.
ובמובן מסוים הצלחתי. גם לרמות את האנשים מסביבי וגם אותי – שהייתי מוזרה כשהייתי קטנה אבל הנה, יצאתי מזה. בשביל לרמות היטב את הסביבה הייתי כמובן צריכה להתרחק מאנשים, ובשביל לרמות היטב את דנה הייתי כמובן צריכה להתרחק מעצמי.
התרחקתי מעצמי כי רציתי לתפקד, לממש את הפוטנציאל שלי – כמו כל בן אדם בעצם. רציתי להיות כמו כולם. להרגיש כמו כולם. רציתי חבר. רציתי ללמוד באוניברסיטה. הייתי מסתכלת על כל צורות החיים סביבי (כולל בכלבים משוטטים) והייתי אכולת קנאה. מבפנים הייתי מתה.
ואז היה לי מזל. פגשתי אנשים שעזרו לי לעזור לעצמי.
עוד לא היתה לי הגדרה (תסמונת אספרגר נכנסה לספרי הפסיכיאטריה ב-1994 והתייחסה בייחוד לבנים), אבל היו לי קצבת נכות וסל שיקום.
הבעיות שלי עדיין הלכו אתי לכל מקום אבל היה לי ארון להתחבא בו. ארון שבניתי בעצמי. מבחוץ המצב השתפר, לכאורה, אבל בתוכי עדיין לא רציתי להיות.
ואולי בכלל הייתי מתה. אולי רק שרדתי כל השנים האלה, בלי לדעת למה אני מושכת את הסבל הזה, של להיות בן אדם.
*
ואז נולדה לי ילדה. ובגיל שלוש היא אובחנה כאוטיסטית. ואחרי שבכיתי נורא ועשיתי ים של סידורים פרוצדורליים שסיכנו את שפיותי – נשארתי בבית כדי לטפל בה. ואז קרה דבר מוזר: גיליתי שאני הרבה יותר טובה בלתקשר אתה מאשר עם שאר העולם. אפילו שהיתה ילדה לא-ורבלית, עם בעיות קשות. הנוכחות שלה גרמה לי עונג שקשה לי להסביר.
והיא שינתה אותי. היא הכריחה אותי לצאת מעצמי. ולהיות עבורה מאוד ברורה עם העולם. לדרוש עבורה דברים שמעולם לא הצלחתי לדרוש עבור עצמי: "קבלו אותה כמו שהיא. היא מושלמת בדיוק ככה". ואף אחד לא הבין אותי. אבל לשם שינוי זה לא גרם לי לשום מצוקה אלא רק דחף אותי לחפש תשובות. לחפש עוד אנשים כמו הבת שלי, כדי לשאול אותם שאלות עליה. כדי שיעזרו לי להבין. וזה לקח לי זמן להבין. מכל מיני סיבות. אולי כי אני סתומה. אולי כי עדיין היו לי דעות קדומות על אוטיסטים.
ואולי כי שכחתי להתקין בארון שלי ראי.
אז הלכתי עם תמרה בפארק שמאחורי הבית. תמרה סיפרה לי שלפעמים קשה לה להסתדר עם ילדים בבית הספר, שיש בצהרון ילדים שצוחקים על ההתנהגות שלה וקוראים לה "סתומה". אחרי בירור קצר של שמות הפושעים אמרתי לה "את יודעת, תמרה, כשאמא היתה קטנה גם לי לא היו חברים בבית ספר, אבל לא כמוך, אלא בכלל. והייתי נורא בודדה". "אוי" התמלאו העיניים של תמרה דמעות "אני לא רוצה שתהיי נורא בודדה!"
"זה בסדר, חמודה" מיהרתי להרגיע. "עכשיו יש לי אותך ואת דניאל ואת אבא. ואת החתולים. ויש לי חברים שאוהבים אותי כמו שאני ויש לי חיים נפלאים".
אבל תמרה שלי הפסיקה ללכת, החזיקה אותי חזק ומיררה בבכי. "למה את בוכה, מתוקה? הרי עכשיו אני בסדר". "לא איכפת לי שעכשיו את סדר!" בכתה תמרה. "אני רוצה לנסוע לעבר ולחבק את דנה הקטנה!"
אבל את מחבקת אותה.
זו אני.
הסרט "בתפקוד גבוה" בבימויה של דנה דימנט משתתף בתחרות הישראלית בפסטיבל דוקאביב. לעמוד הסרט באתר דוקאביב- הקליקו כאן.
לצפייה בכתבה בחדשות ערוץ 2 על דנה דימנט והורים נוספים לילדים אוטיסטים שאובחנו כאוטיסטים בעצמם:
