שלום לך,

ביקשת ממני לשמוע את יצירתך החדשה ולהגיב, אבל לפני שאעשה כן, אני רוצה להגיד שאני מזדהה עם מצבך לחלוטין. אני זוכר את עצמי לפני עשרים שנה באותו מצב, עומד נבוך עם קלטת ביד, מעביר אותה בעצבנות ועדינות בין הידיים, כאילו הכילה את תמצית נשמתי, מחכה לרגע שבו ההופעה תסתיים ואאזור מספיק אומץ לגשת ולהעביר אותה. כך עשיתי פעמים רבות בראשי, ולרוב העזתי רק לעבור ליד הבמה, להנהן בראשי וללכת הביתה.

פעם אחת הצלחתי להביא את עצמי למעשה. ניגשתי אל הבמה, לאמן שהערכתי כל כך, דיברתי על ההופעה ובסוף הושטתי את הקלטת. האמן הביט בי, מבטו צנח אל הרצפה, ובקול שקט וקר הוא אמר: אני מתנצל, אני לא לוקח קלטות. אין לי זמן או רצון להקשיב להן. אם אתה טוב אני כבר אשמע עליך ואתקל בך, ואם לא, זה כבר לא ישנה.

מודה, דלי הקרח שנשפך עלי באותו רגע היה מקפיא. נפגעתי קשות ועמוקות במשך שנים נטרתי לאיש טינה. בכל אלבום שלו מצאתי טעם לפגם, וגם כשאהבתי את שיריו אהבתי אותם למרות היוצר. אבל כמו שקורה במעגל המצומצם של המוזיקה הישראלית, שנים לאחר מכן ניהלתי מוזיקלית ערב שאותו אמן הופיע בו. בטוב לבנו עלינו בידידות שמאחורי הקלעים של הופעה מוצלחת, ובין כל דיבורי סאונד ועשן, אזרתי אומץ ושאלתי, תגיד אתה יודע שפעם כשהייתי ילד, ניגשתי אליך עם קלטת ודחית אותי? האיש הסתכל עלי במבט מוזר ואמר, שנים אני שואל את עצמי אם זה אתה שניגש אלי אז או לא.

נו, ואיך לא שמעת אותי אז? כמעט צעקתי עליו. הוא הסתכל עלי בחיוך וענה: כמו שאמרתי לך אז, אם אתה טוב אני כבר אשמע עליך. הנה, אנחנו מופיעים ביחד, אני מספר לכולם כמה אני מת על המוזיקה שלך, ואתה מתעסק במה שקרה לפני מי יודע כמה שנים?

17 שנה, אמרתי, אבל מי סופר?

דויד פרץ, אי שם בתחילת הניינטיז. צילום: נטע לנצמן

***

היום אני בצד השני של הסיטואציה ההיא, ואתה שולח אלי את המוזיקה שלך, שאשמע ואחווה דעה.

אז בוא נתחיל מההתחלה.

אתה באמת רוצה שאחווה את דעתי? באמת?

אני שואל כי נתקלתי בכל כך הרבה מקרים שבהם בקשו את דעתי, וכשאמרתי אותה התברר לי שהצד השני בעצם ביקש אהבה חסרת תנאים ליצירתו המופלאה והסכמה הדדית שמדובר בגאון מוזיקלי. זכור לי אמן צעיר, בהיר ויהיר בצורה יוצאת דופן, שבמשך כמעט שעתיים הכריח אותי להקשיב לכל הסקיצות שלו בתוספת הסברים מפורטים על איך השיר הזה הולך להיות להיט באמצעות הקלטת תזמורת סימפונית ואיך השיר ההוא יעשה מהפכה. כשהגיע תורי לדבר והבעתי את דעתי הכנה על מה ששמעתי, הביט עלי אותו אמן בעלבון וזעם גלויים ואמר: זה מה שאתה חושב? למה מי שאל אותך, יא חתיכת לוזר? אתה זה שמבקש את עצתו של לוזר, השבתי לו.
ייאמר לזכותו של אותו אמן, שלמרות שחשבתי ששיריו היו נוראים, יותר רעיונות מיישום, היה לי ברור שהאמביציה, האהבה העצמית ויכולת השיווק הוורבלית הבלתי נלאית שהם כישרונותיו הגדולים, ייקחו אותו הלאה. ואכן, כמה שנים לאחר מכן צץ אותו אמן בחברת תקליטים רצינית והוציא אלבום שכולו אמביציה ענקית, עם המון שריקות וצלצולים. אבל בסופו של דבר כסף יכול לקנות לך הייפ מוגבל, גם אם נכנסת לפלייליסט של גלגל"צ, והאמן ושיריו נאלמו אל השקט הגדול (רק בינתיים, אני בטוח).

מה שאמרתי אז לאותו אמן די דומה למה שאני הולך להגיד לך. בלי יותר מדי בילד אפ, אומר לך כבר עכשיו – אתה (אולי) טוב במה שאתה עושה, אבל מה שאתה עושה הוא לא טוב.
מה שאתה קורא לו שיר אכן מכיל מילים, לחן ושירה, אבל לאוזניי אין כאן ולו שיר אחד. ה"שירים" שלך נשמעים לי יותר כמו אוסף פתקי בקשות שנגנבו מהכותל המערבי, סלט לא מבושל של תחינות לאהבה, הבנה, סקס, כסף, אושר ופרסום. אם אתה ממש ממש רוצה את כל אלו – לך למוזי-ריאליטי, זה המקום בשבילך. אם אתה רוצה לעשות מוזיקה שארצה לשמוע, תחזור למשבצת ההתחלה.

***

אולי אתה כועס עכשיו, בצדק, שנים עבדת על הדבר הזה, למדת לצרף תו ועוד תו, חלמת לעמוד על הבמה ולשיר את השירים שלך. כל החברים אמרו לך שאתה מה זה מוכשר ואתה חייב לעשות עם זה משהו, והנה עשית. הלכת אל המפיק הכי מדובר, הגעת לאולפן הכי נחשב, עבדת עם הנגנים של האמן המפורסם ההוא, והבאת את האורח המיוחד מהלהקה הזאת שיתארח בשיר. לא חסכת על אף פרט, ואת כל החסכונות שלך וההלוואה מהבנק שמת על זה.

חבר יקר, כך בדיוק מרגישה אבן הפינה התחתונה מצד שמאל בשורה הרחבה ביותר של הפירמידה. כלומר – אתה.

תעשיית המוזיקה במאה ה-20 התבססה על העובדה שהפקת אלבום היתה עסק יקר וחברות התקליטים פיתחו מודל כלכלי ביזארי. מעריכים שפחות או יותר 90 אחוז מהאלבומים שראו אור לא הצדיקו או בקושי הצדיקו את עצמם כלכלית, אבל העשרה אחוז הנותרים סחבו על גבם את התעשייה המוזרה הזו.
בנוסף, מכיוון ששעות אולפן באותם ימים היו יקרות, מעטים החלו להקליט בלי שהשירים שלהם עברו תהליך בחינה של כמה וכמה אוזניים – של מנהלים, אמרגנים, אנשי חברות התקליטים ומפיקים ובעיקר של הקהל שעליו נוסו השירים בהופעות חיות.

זו היתה תעשיית המוזיקה של פעם. למרבה הצער או השמחה, תלוי את מי שואלים, העולם הזה מת ולא ישוב. תעשיית המוזיקה היא כיום לא יותר מאשר פירמידת חלומות, לא במובן הפירמידות של גיזה, אלא במובן של שלם לי 100,000 שקל ואלמד אותך איך לעשות מיליון באמצעות הפתק הסודי הזה שעליו כתוב "מצא עשרה פראיירים שישלמו לך 100,000 על הפתק הדבילי הזה ותעשה מיליון".

***

אבל כתבתי שירים, אתה אומר, כולם אמרו שהם מגניבים, שהשירים טובים. כל האנשים שעבדתי איתם שיקרו לי?

התשובה היא כן ולא. אני בהחלט מאמין שהם התכוונו לזה כשאמרו וואלה, שיר נחמד וטוב ומגניב, אבל האם אי פעם שאלת מי מהם, תגיד, אתה היית קונה את האלבום הזה? כי כשצריך לשרוד בעולם כלכלי קשוח כל כך, לומדים להיות קשוחים מאוד, ולזייף.

בסוף כל אלבומי השדרים האלו מגיעים אל הרדיו, ושם השדרנים נאלצים לעשות את מה שפעם היה תפקידן של חברות התקליטים – לסנן ולמיין (ושלא תבין, חברות התקליטים עשו המון טעויות וסיננו אמנים שהצליחו ויצרו יצירות מופת, אבל על כל אחד כזה יש עשרות שסוננו בצדק, מחוסר עניין לציבור).

אני ממעט להפיק מוזיקאים לפרנסתי לאחר שלפני כמה שנים פנתה אלי מוזיקאית מתחילה וביקשה שאפיק לה אלבום, והקפידה להדגיש שיש לה אמצעים לכך. ביקשתי שתביא גיטרה ותשיר. היה לה קול טוב, אפילו מרשים לפרקים, אבל כמו הרבה מאוד אמנים בתחילת דרכם, השירים שלה נשמעו כמו תמצית האהבות שלה – פעם ביורק, פעם פיונה, קצת חוה, קצת רונה ובסך הכל לא היה שם שום דבר ייחודי. הנושא המרכזי היה כאב לב בעקבות סיומו של סיפור אהבה. הלילה היה ארוך ואפל, הפחד הפחיד, הבדידות העיקה, ובסופו של דבר חשת שהכל יצר סיפור כמעט קומיקסי של פרידה. הלחנים נשמעו כאילו הוצמדו אקראית למילים, לא סיפרו סיפור, לא עוררו רגש, רק זזו ממקום למקום בחוסר תוחלת קיומית. ניכר היה שהשירים נובעים מדם לבה אבל לא היו בהם שום דם, בשר או רוח.

כשסיימה לשיר ידעתי בוודאות שאפשר יהיה להפיק אלבום די בקלות, אבל האלבום יהיה סתמי לחלוטין. הבחורה ידעה לכתוב בית-פזמון-בית-שעמומון וכן הלאה, אך כתיבת השירים היתה בוסרית שלא לומר זרעונית. היה לה קול לא רע והיא יכלה להיות זמרת מבצעת, אבל מכיוון שהיתה נחושה בדעתה להביא את הקול הייחודי שלה אל מרכז הבמה, היתה לה למיטב הבנתי עוד דרך ארוכה לעשות.

אמרתי לה בעדינות שעם השירים האלו לא כדאי להתחיל להקליט אלבום. היא שאלה אותי: אז מה אתה מציע? קחי את הזמן ותחווי חיים, אמרתי לה, ובעיקר תתנסי בהופעות מול אנשים

למה להופיע? היא שאלה. כי אנשים שיושבים מולך בהופעה הם לא חברים. אם הם משתעממים, הם יפגינו את חוסר העניין שלהם. הופעה מבוססת על יצירת קשר, ואי אפשר לזייף תקשורת. הצעתי גם שתקרא קצת על כתיבת שירים, תלך לסדנת כתיבה, תמשיך לכתוב שירים ותחזור בעוד כמה חודשים.

בשלב זה החלה סיפרה לי את סיפורה שהיה מעורב בו הורה חולה שזמנו קצוב ומשאלתו האחרונה להגשים את חלומה של בתו, ולצורך כך אף לקחו הלוואה ענקית. זה היה הרגע שבו הרגשתי שאני לא יכול יותר. אל תעשי את זה, התחננתי בפניה, תיכנסי לאולפן הכי טוב בארץ ליום אחד, תקליטי את השירים שלך לבד עם גיטרה ותעשי מיקסים. יעלה לך פחות מ-5,000 שקל כולל מוניות, צילום וידאו, והשמעה חגיגית להורים.

אבל אני רוצה הפקה גדולה ומושקעת, אמרה. אני רוצה שהם יתגאו בי, להיות כוכבת.

ניסיתי לשכנע אותה, אבל ידעתי שהיא תצא ממני ותלך למפיק הבא, שבמהלך כל השיחה יראה את אצבעותיה פורטות על הגיטרה 150-100-50 אלף שקל, מחיר הגשמת החלומות גם עם חומרים לא בשלים. ניסיתי לסייע פה ושם, לנתב אותה לאנשים הגונים אך לבסוף נותק הקשר. האלבום הופק בסכום לא ריאלי לחלוטין, לא הותיר ולו אוושה על פני התרבות הישראלית, ונאלם אל השקט הגדול. חשתי שמדובר במקרה נוראי של ניצול תמימות וחלומות, והבנתי שאני לא מעוניין להיות חלק מכך.

כמו ששרו כבר אריק ושלום – כל אחד רוצה להיות זמר. אני בעד שכל מי שרוצה ישיר ויכתוב ויפרסם את יצירתו, אבל צריך לזכור שגם כאן שולטת עקומת הפעמון של גאוס. רוב החומרים שמגיעים אלי הם חסרי כל עניין למישהו פרט למי שכתב אותם. רבים – גם בוגרי סדנאות ובתי ספר למוזיקה – משקיעים עשרות אלפי שקלים מכספם ומוצאים את עצמם עם חור בכיס, אלבום ברשת וחלומות מנופצים. זה מה שאני צופה שיקרה גם לך, ידידי המתחיל.

אבל למה? אתה שואל. מה חסר לי? איך אני יכול ליצור מוזיקה בעלת עניין?

על כך, ידידי, בחלק הבא שבוא יבוא.

יום טוב ומיטיב.