1.

"היא דומה לאובמה. אבל יש לה את העקב אכילס שלה. היא גם קנתה פיל בתאילנד, באלפיים יורו."

(משפט אמיתי לגמרי, ששמעתי אשה אומרת בקניון רמת אביב, ובגלל שבשנייה שאני מפליג צפונה מהירקון אני הופך לבלתי נראה, כנראה, כי אנשים מפסיקים להביט בי ומתחילים להביט דרכי – אולי זה הגיל, ואולי זה חוסר האופנתיות ההולך ומחמיר – אז ניצלתי את גלימת ההיעלמות הלב-תלאביבית שלי, ועקבתי אחרי האשה הזו ואחרי חברתה, שתיהן נשים בנות 60 בערך, מנותחות היטב, פוסעות במתינות בקניון מחנות לחנות, ומרכלות. וכמו שתשמעו עוד מעט, השיחה הזו לא הובילה למחוזות מובנים יותר. לפחות לא בהתחלה.

ולמה עשיתי את זה? כי עם כל הכבוד לצנעת הפרט, יש ונאמרים משפטים כה סתומים, כה מסתוריים, שהאדם הסביר חייב להבין את משמעותם, לא? אני מתכוון, מה הייתם עושים במקומי? מה ישו היה עושה במקומי? מה שרה נתניהו היתה עושה – לא, אל תענו על זה. וכן, שיניתי כמה שיכולתי פרטים הכרחיים, כדי שאף אחד מגיבורי השיחה הזו לא יזהה את עצמו, גם אם במקרה הוא קורא אתרים חברתיים ברשת בעודו לוגם קפה בקצפת בקניון רמת אביב. אבל חוץ מהפרטים – הכל היה, הכל קרה. שימו לב:)

2.

"אז היא חזרה לארץ," המשיכה ואמרה האשה הראשונה, בעודה מרימה ומורידה כלי כסף בחנות שכל כפית בה עולה כמו המשכורת החודשית שלי, בעוד חברתה מהנהנת ללא הפסקה, מרותקת לסיפור, כמוני.

אלא שבניגוד אלי, היא כנראה הבינה על מה הן מדברות, כי מיד החזירה לה: "נו טוב, בכסף שבעלה השאיר לה, היא הרי עשתה דברים שלא יעלו. פשוט לא יעלו."

והראשונה נדה בראשה בזעזוע, ובהסכמה מלאה, והוסיפה: "ואחרי זה הגיעו אליה מהמכס,

ואמרו לה: זה כך וכך טונות, גבירתי."

"טונות?""טונות! אז היא אמרה שהיא לא אחראית, כי זה החברה של בעלה, והם כבר לא ביחד."

"איזה חוצפה, איזה חוצפה," אמרה חברתה, "ומה הם עשו?"

"כלום," אמרה הראשונה ומשכה בכתפיה. "הם החזירו אותו לתאילנד. אבל בדרך הם עגנו באיזה ארץ עם סחר נשים, והיה שם איזה נסיך שרצה אותו, אבל כשבאו להוריד אותו מהספינה – אין פיל! נעלם! לא היה על הספינה בכלל. אל תשאלי איזה בלגן. והיא? מה אכפת לה? רק מהפיצויים היא קנתה חצי הונג קונג."

(לא.

לא לא לא!

תשמעו – זה לא יכול להיות. זה אמור לעבוד כך, שככל שאתה מצותת יותר לאנשים, כך אתה מבין יותר. אבל עם שתי הנשים הללו… התחלתי להרגיש את מרקם הזמן-חלל נפער מתחת לרגלי, ואת החתול של שרדינגר שורט לי בגרביים. מה לעזאזל…? אבל אז, למזלי, שתיהן נעצרו מול דוכן עיתונים, מול גיליון "לאשה", ולרגע הושלך אלי – לא בדיוק קצה חוט, אבל לפחות רגע של הפוגה הגיונית:)

3.

תראי, איילת זורר אומרת, איך הייתי יפה כשהייתי צעירה.

זה נכון.

חבל שלא ידעתי.את לא הכרת אותה.לא, זה היא אומרת.מי?

איילת זורר. היא אומרת שחבל שהיא לא ידעה שהיא כזאת יפה.

פחחחח.

פחחחחחחחחחחחח. אה – אל תסתכלי – הנה היא!

מי?

"מי?!" על מי אנחנו מדברות כל הזמן?

מי זה – המזרחי, הגבוה?

(וזהו. אם לרגע חשבתי שהשיחה הזו מובילה לאנשהו, אז כנראה זה אבוד, כנראה נקלעתי לתוך שיחת בין שתי הנשים עם הפרעת הקשב הגדולה בהיסטוריה, ולמרות שאני מסכים שלא סביר שאיילת זורר לא היתה מודעת ליופיה בצעירותה – עדיין, אם זה כל מה שהבנתי מהשיחה עד עכשיו, עדיף לוותר. אבל רגע!)

4.

נו כן! הוא הרי הפך לבן.

מי?

המזרחי, הגבוה, נו תסתכלי!

הפך לבן?

כן.

למה?

כי ככה הוא הרגיש מבפנים.

אבל הוא כבר ככה בן.לא, מה קורה אותך? את לא זוכרת אותה? הוא היה בת. קראו לה דוריס.

אה… נכון. אני זוכרת… קטנה, חמודה.

עכשיו היא בן. אה… עשה ניתוח, הכל?לא לא לא. הכל נשאר אותו דבר שמה. רק היא בן.

היא דומה למישהו… למי הוא דומה? נו? עומד לי על קצה ה…

נו אמרתי לך. היא דומה לאובמה.

אה נכון, אמרת. שיש לה את העקב אכילס שלה.

שהיא לא עשתה ניתוח, אז זה רואים.

לא… מרחוק לא רואים.תתקרבי, תראי. תתקרבי, תתקרבי –

איכסה!

(וזהו. נגמר.

סיבוב שלם ברחבי קניון רמת אביב, רבע שעה מהחיים, אבל בסוף הכל התברר. מה שאומר שאם רק תעקבו מספיק זמן אחרי אנשים, אם רק מספיק תיכנסו להם לתוך החיים, כל התעלומות תתבררנה מאליהן. אם כי –

אם כי –

מה קרה עם הפיל, עדיין לא ברור)