לא תאמינו מה קרה

צעקות במטוס, ריבים בלובי – אעשה הכל כדי להיות ויראלי

הלכתי ברחוב וראיתי משאית עם ציור של פרפר. צילמתי אותה והעליתי לאינסטגרם אבל אף אחד לא התייחס. חשבתי אז ואני חושב עדיין שיש הרבה אירוניה בציור של פרפר על משאית, אלו שני הפכים. אבל כנראה שלא הצלחתי לבטא את עצמי מספיק טוב. במצלמה שמצלמת כל פעם רק צילום אחד יש משהו מוגבל. זה כמו להגיד כל פעם הברה. קשה לתקשר ככה ולהפוך לוויראלי. אני חושב שווידיאו הרבה יותר מתאים להעביר דברים ויראליים. תראו מה קרה עם כל הסרטונים האלה של הישראלים האלה בכל מקום, במלונות ומטוסים, חדרי קבלה של פסיכולוגים, בריכות, כל הישראלים האלה ששוברים כיסאות בים, שפוצעים את עצמם בכפות הידיים עם מסמר ומחבקים עניים, שחונקים אחד את השני סתם, שרואים איש שנופל ברחוב מהתקף לב ועולים עליו עם אופניים חשמליים. כל הדברים האלה אהובים כל כך רק בזכות הסרטונים. אם זה היה מצולם בצילום רגיל זה לא היה זוכה לשום תהודה. היו פשוט רואים שני אנשים עומדים וקצת רוכנים אחד אל השני עם גבות מכווצות. לפעמים אחד מהם מחזיק לום.

בדקתי היטב מה מצליח ומה לא בעולם הוויראלי. אני חושב שאפשר לומר שקטגוריית החיות חזקה מאוד. העברתי כמה ימים בתיעוד אינטנסיבי של מה שהולך שם. ראיתי הרבה מאוד חיות, הרבה מאוד מפגשים בין חיות שונות שלכאורה לא מכירות זו את זו, כל מיני דברים שמתפתחים שם, בדרך כלל יחסים של חיבה, הטווס רוכב על הפיל, הנמלה עוזרת לצב לצאת מהקופסה שבה הוא תקוע, דברים כאלה, אבל לפעמים גם הפוכים: הקוף יכול להשתולל ולהבריח את דובון הפנדה, חתולים לפעמים רבים עם חיפושית. בשלב מסוים התחלתי לחקור את זה בצורה מתודית יותר: יצרתי טבלת אקסל ענקית ובה הכנסתי כל חיה שראיתי בסרטון, ומילאתי טור של "חיות אחרות שנראו יחד איתה". כמעט כל שילוב קרה כבר.

זה היה קשה ומתסכל אבל בסופו של דבר שמתי לב שכמעט אין סרטונים של תוכי עם אוגר. יש אחד אבל לא קורה שם למעשה שום דבר - האוגר מוכנס לכלוב של התוכי על רקע הפסקול של "משימה בלתי אפשרית 2", ואז התוכי פשוט מעופף לצד השני של הכלוב ומסתכל החוצה. ככה זה נמשך חמש דקות. קניתי אוגר ותוכי ב"פרץ חיות", חנות חיות מאוד מומלצת ברחוב פרץ חיות, והתקנתי את הכלובים שלהם זה לצד זה. הנחת העבודה שלי היתה שאם הם יתיידדו קצת דרך הסורגים, אז כשאפגיש ביניהם בעוד שבוע או שבועיים, יהיה להם כבר רקע משותף. זה תמיד טוב, ככה במאים עובדים עם השחקנים שלהם, גם אם בתסריט עצמו הם כאילו נפגשים בפעם הראשונה באיזו מעלית במשרד פרסום.

כשהפגשתי את האוגר והתוכי ציפיתי לגרוע מכל. כלומר, תיארתי לעצמי שבניסיון הראשון לא ייצא מזה ממש להיט ויראלי, אבל לפחות אלמד משהו. מה שקרה היה אפילו יותר גרוע ממה שציפיתי לו. באותו סרטון יחיד של אוגר עם תוכי שמצאתי, התוכי לפחות מרגיש קצת לא בנוח ליד האוגר, ומנסה כאמור להתרחק. אצלי הם כבר הכירו כל כך טוב מהשכנות הטובה שהיתה להם, עד שכאשר הכנסתי את התוכי אל האוגר לא קרה כלום. הם המשיכו להתנהג רגיל. האוגר התהלך קצת על הגלגל שלו ואז נעמד בפינה וכרסם משהו. התוכי מצא איזה ברזל לעמוד עליו ולא התייחס לאוגר כלל. ככה זה נמשך שעתיים. בסוף הוצאתי משם את התוכי. צפיתי בסרט שצילמתי, אולי בכל זאת יש שם משהו שפספסתי כשהלכתי לשירותים או כשאכלתי צהריים, אבל זה היה פשוט אסון. הם התנהגו כמו שני אנשים שעובדים יחד באופן ספייס. בסוף איכשהו הצלחתי לדוג קטע באורך שבע שניות שבו התוכי עובר לצד השני של הכלוב בזמן שהאוגר מלקק לעצמו את המפשעה. הצמדתי לזה משהו של ואגנר והעליתי ליוטיוב. עד אתמול היו לזה 17 צפיות אבל אני לא אופטימי.


צילום של פסל של האמנית פטרישיה פיצ'יני 

למזלי יש לי תינוקת בת חצי שנה. מהמחקר המעמיק שעשיתי, גיליתי שגם לתינוקות יש פוטנציאל ויראלי. החזרתי את החיות לחנות, למעשה מכרתי אותן בחזרה למוכר שלי בהפסד, למעשה זה גם אפילו לא הפסד אלא זיכוי לקניית נחש, שזאת החיה היחידה שמחזיקים שם חוץ מהתוכי והאוגר; נחש פיתון נטול ארס ששמו "עשיו", כך סיפר לי המוכר. נחש חכם מאוד יחסית לנחש, יודע לצייר בגופו את הסימן אינסוף. התינוקת שלי לא נראית על פניה בעלת פוטנציאל ויראליות גבוה, מעולם לא התחככה בספוג גדול או משהו כזה, או נפלה לאסלה, דברים שתינוקות ויראליים כן עושים. לכן הייתי צריך בעצמי לבנות לה אסטרטגיית ויראליות ולהתמיד בה. הרעיון היה פשוט: תיעדתי אותה מיד לאחר שהתעוררה וקיוויתי שיקרו דברים שיפתיעו אותה ויגרמו לה להגיב בצורה לא חכמה. הבחירה לא היתה מקרית - לאחר שהיא מתעוררת התינוקת שלי מבולבלת מאוד, אדמדמה, ניכר שאיננה יודעת כלל שהיא בןאדם ולוקח לה זמן רב עד שעשתונותיה שבים אליה. התוכנית שלי היתה לנצל את חלון ההזדמנויות הקצר הזה ולהוציא ממנה רגעים ויראליים.

מרגע שהתחלתי לעקוב אחריה היא הפכה פחות ופחות מעניינת. ההתעוררויות שלה נהיו ערניות באופן חשוד, היא התנהגה כמו חייל בהקפצה. שום דבר לא בלבל אותה, היא פתחה עיניים והביטה ישר אל העדשה. ניסיתי להניח דברים לא קשורים על מיטתה, כדי שתתעורר לתוכם ותופתע אבל גם זה לא עבד - היא פיתחה מהר מאוד איזו אדישות מעורבת עם תחכום. כשפיזרתי עליה שעועית ניקתה את הפולים מעליה וחזרה לשגרה. כשחסמתי את דרכה באמצעות ערימות של מטבעות 10 אגורות זחלה בין המגדלים ללא הנד עפעף. אשתי לא אהבה את התרגילים האלה אבל הבטחתי לה שהכל כשורה. שום נזק לא יאונה לילדה. היא יעילה וזריזה. לכל היותר תגיב באיזה מבט חד-פעמי שאותו אשדר לעולם כולו ואזכה במאות אלפי לייקים. אלא שבוקר אחד, כאשר התעוררה בתי ומצאה את עצמה כפותה בתוך חיקוי מדהים של קורי עכביש שרכשתי במיוחד באיביי, החלה לצרוח ולפלבל בעיניה.

לסרטון לא היה שום ערך ויראלי, קלטתי זאת מיד, תינוקות במצוקה הם מלכודת לייקים גרועה מאוד, אבל מאז אותו אירוע נאסר עלי להתקרב אל הילדה ולכן, כאשר פגשתי לראשונה את הצרפתי שדיבר עברית מצוינת ועבר לכמה חודשים אל הבניין שלי, לתוך דירה שקנה כנראה קרוב משפחה שלו שלא גר שם אף פעם, ידעתי שהוא ההזדמנות האחרונה שלי. מתוך גזענות לא מודעת, או אולי מודעת, מהצד שלי, שעליה אני רוצה להתנצל כאן בפניכם, הנחתי שהוא עשוי לפגוע בי קשות אם אעלוב בו. ידעתי שהתפרצות כזו שלו תהיה שווה את משקלה בזהב ויראלי טהור. חיפשתי דרך מעודנת להביא אותו לכך.

בפעם השנייה שבה שמעתי אותו יורד לכיווני במדרגות המצלמה כבר היתה מוכנה. כמובן שחיכיתי לרגע הזה 40 דקות, נשען בחושך על הקיר, אבל הוא לא ידע זאת. כאשר הופיע מולי סיננתי: "הקפצתם פה את המחירים ב-7,000 אחוז". הוא חייך. "אני יכול בבקשה לעבור?", שאל. "תוריד את היד מהמעקה", נבחתי עליו, "פה זה לא אלג'יריה". "סליחה", הוא אמר, "אני מאחר לפגישה עם סבא רבא שלי". "בתחת שלי סבא רבא שלך!!!", צעקתי במלוא הגרון, בלי למצמץ ובלי להרעיד את האצבע שהיתה דרוכה לקראת לרגע האמת, בתוך הכיס, על כפתור הרקורד. "אדוני", הוא אמר. "פלא שהנאצים הכי שנאו יהודים צרפתים!!!", צרחתי, "פלא שכל היהודים הצרפתים הושמדו בתוך אושוויץ?!" הוא המשיך לחייך את החיוך הדק שלו שהוציא אותי מכליי. שלפתי את המצלמה מהכיס ושברתי לו אותה על הראש. הוא התמוטט באלגנטיות על הרצפה וביקש בקול שקט שאזמין אמבולנס, בזמן שדימם אל צווארונו המעומלן.

הימים שבאו אחר כך היו לא כל כך טובים. אמנם קניתי לעצמי מצלמה חדשה כי עוד איכשהו האמנתי שייצא משהו טוב מכל הרע שהקיף אותי, אבל כשהמשפט התחיל הבנתי שלא יהיה לה כנראה שימוש. גם זה כבר מאחורי. אני שוכב בלילות על מיטה צרה ומנסה להבין איפה טעיתי. בראשי עוברות תמונות, רגעים. כשעיניי נעצמות מגיעים תמיד אותם שלושה אנשים, על פניהם כובעי גרב שחורים, דופקים על דלתי ברכות. אני פותח להם. הם קוראים לי לרדת איתם למטה, שם ממתינה לנו משאית עם ציור של פרפר. אנחנו מטפסים פנימה, המנוע נוהם. מתחילים לנסוע. איפשהו באמצע הדרך, קשה לי לומר בדיוק היכן, אולי בצומת סגולה, תופס אחד מהם מצלמה, השני מיקרופון, והשלישי סכין. הם עורפים את ראשי. הוא מתגלגל על רצפת המשאית אבל אני מספיק עוד למסור שיעבירו את הווידיאו לאשתי ושיגידו לה: "לא תאמיני מה קרה".

תגובות

|

Send this to a friend