כבר שנה אני מסתובבת בראש עם משפט פתיחה לטור, והוא כל כך מבהיל אותי, שהמילים נגמרות לי אחריו. אני קמה בבוקר עם המשפט הזה, והולכת איתו לישון.
אני מסתכלת על שני ילדיי שגדלים כהרף עין מול עיניי. על חוסר הפחד של הגדול בן השנתיים מטיפוס על מתקני משחק גבוהים מדי ומזינוק כמעט שערורייתי מטה בכל מיני זוויות לא פיזיולוגיות ובניגוד לכל היגיון שמכתיב כוח הכבידה. על החיבה של הקטן בן ה-7 חודשים להכניס כל דבר שנקרה על דרכו לתוך הפה, כמובן שכולל שברי זכוכית, שאריות גומי של בלונים, ומבחינתו גם דבורים.
אני מסתכלת על החדשות, על כל הפחדים הנוספים מאסון ומאלימות ומתאונות שהזמן והמקום מזמנים עלינו. אני מסתכלת על השערות הלבנות שנוספו לי בראש, על הגוף שהזמן מתחיל לתת בו את אותותיו, על כאבי הגב והברכיים שכבר קצת מקשים על השתוללות עם הילדים בפארק. על הוריי שמגיעים לגיל הפנסיה למרות שבראש שלי הם תמיד צעירים ויכולים.
אני מסתכלת במראה הפנימית שלי על המבט הקצת פחות פתוח לעולם וקצת יותר מאוכזב-מראש מבני אדם ומהאנושות, איזושהי ציניות שחדרה פנימה מתחת לעור עם הזמן כלפי הרבה סוגים של מערכות יחסים שבהן אכזבתי או אכזבו אותי, וכל הזמן הזה, אני שומעת את המשפט הזה בראש:
"אנחנו מקבלים זמן, והוא תמיד קצוב מדי. אנחנו מקבלים זמן, והוא חומק מאתנו. אנחנו מקבלים זמן, ובלי ששמנו לב, דברים שהיו מובנים מאליהם נלקחים מאתנו".
כבר שנה מהדהד לי בראש סיפורו של חבר בגילי, שיצא לחופשת סקי וחזר בלי הרגליים שלו. כלומר, הן מחוברות לגוף שלו עדיין, אבל את היכולת להניע אותן ולשלוט עליהן, את היכולת לעמוד וללכת, את היכולת להתנייד בלי כיסא גלגלים, הוא פשוט איבד. מי היה מאמין שדבר כזה באמת יכול לקרות לך באמצע החיים.
אני חושבת הרבה על רגע אחד בהתמחות שלי בשיקום, שאותה סיימתי לפני כחצי שנה, שככל שעובר הזמן מהדהד לי יותר בנשמה.
זה היה בהרמת כוסית מחלקתית לראש השנה. מנהל המחלקה ביקש לכנס, כהרגלו, את כל אנשי הצוות, המטופלים ובני המשפחות שלהם, ברחבה נדיבה במחלקה, ולשאת דברים כשלצדו פחמימות לכולם.
"לכולכם כאן קרה אסון", פתח ואמר למטופלים ולבני המשפחות, "פתאום באמצע החיים. ושום דבר לא יהיה כשהיה. אבל כולנו פה אתכם, ללמוד איך לחיות מחדש, ואחרת, עם ההשלכות, ולמרות ההשלכות".
"ברצינות?!", חשבתי בראש, "ככה אתה אומר להם שנה טובה?"
שיקום חיילים פצועים, ראשית שנות ה-70. צילום: פריץ כהן, לע"מ
ועם הזמן הבנתי שכן, ברצינות, ככה הוא אומר להם שנה טובה. עם האמת בפנים ועם המעטפת הכי עוטפת שניתן להציע ברגעים האלה. כי בזמן שהוא מדבר אתם ומאשש את תחושת שיבוש העולם הנוראית שהם חווים, במקום לחמוק ממנה, הם עטופים בנו, אנשי הצוות שאתם בונים את החיים מחדש.
והיינו שם איתם, הרופאים, אנשי הסיעוד, אנשי הריפוי בעיסוק, הפיזיותרפיה, אנשי קלינאות התקשורת, התזונאות, הריפוי באומנות, הפסיכולוגיה, העבודה הסוציאלית.
כשאני מדברת עם סטודנטים לרפואה על רפואת השיקום, אני אומרת להם שזה מקצוע נטול אגו, לפחות באופן יחסי ככל שניתן לנטרל את האגו מהרופא. עיני כל לא נשואות פה לרופא, שלא כמו למשל בכירורגיה, שם המשפחה מתפללת מחוץ לחדר הניתוח ומחכה לרגע הדרמטי שבו יוצא המנתח, כולם מתבוננים בו בציפייה דרוכה ושואלים "ד"ר, הוא יחיה? הוא יחלים?, הצלחת בניתוח?".
להבדיל אלף אלפי הבדלות, את עבודת השיקום עושה המשתקם עצמו. עיני כל נשואות אליו, ויש הרבה עיניים. כי על כל חלק בשיקום, בחזרה לתפקוד, אמון סקטור אחר ממקצועות הבריאות. על היכולת לקום מהמיטה, על הניידות – הפיזיותרפיה. על היכולת להשתמש בטלפון הנייד ולהתלבש, ללכת לשירותים עצמאית, לזכור את סדר היום – הריפוי בעיסוק. על היכולת לאכול בלי להיחנק, ולדבר – קלינאות התקשורת. על התפריט המותאם למצב הרפואי – התזונאים. על היכולת להביא את הנפש לידי ביטוי וליהנות – כולם יחד, יד ביד עם המטפלים באומנות. וכהנה וכהנה.
בית החולים השיקומי בגדרה. צילום: משה מילנר, לע"מ
אני לא מכירה הרבה אנשים שמוכנים להיות שם, כשהאדם שבמרכז תשומת הלב בחדר נמצא בשפל הכי נמוך בחייו. כשהוא תלוי בזולת להחלפת חיתול, כשרוחו שבורה והוא זועם או בוכה או מרביץ בגלל מה שקרה לו, כשצינור מתווך בין מערכת הנשימה שלו לבין העולם והוא מלא הפרשות צהובות שמתיזות על מי שעומד לידו בכל שיעול.
אין אנשים טובים יותר, מהאנשים שאני מכירה שכן מוכנים להיות שם כשהאדם שבמרכז תשומת הלב בחדר נמצא בשפל הכי נמוך בחייו.
אנשים כמו חברתי קרן, מרפאה בעיסוק שלעולם לא מתייאשת מאף מטופל, לא משנה באיזה מצב ירוד הוא נמצא. שתמיד תבוא ותכריח את שאר אנשי הצוות לחשוב עוד, לנסות עוד, להתאמץ עוד, לחפש זווית חדשה כדי שהיצור המרייר והרדום שמולנו יחזור לקבל צלם אנוש ויוכל לקיים איתנו שיחה. גם אם זה לוקח שנים.
או כמו חברתי אלינה, קלינאית תקשורת שבמו עיניי ראיתי אותה מטפסת על מטופלים שהמערכת ויתרה על כל סיכוי לגרום לבית החזה שלהם להגיע לתיאום עם הפה, הגרון וקנה הנשימה שלהם כך שיאפשר גם נשימה אפקטיבית וגם הפקת קול שנחוצה לדיבור, ומוציאה מהם שיחה שלמה שגורמת לכל אנשי הצוות להירתם ולהתגייס להמשיך לטפל בהם.
או כמו חברתי עינת, פיזיותרפיסטית שלא משנה כמה נבול וחלוש ומעוות מחוסר שימוש בגפיים המטופל שמולה, כמה מבולבל ומוטרף הוא אחרי פגיעת ראש קשה, היא תמצא את הדרך לשאת את משקל גופו בגופה שלה, לשמש לו רגליים ולתמרץ אותו למצוא את כוחו שלו להתנייד. במילה טובה, בנזיפה, במשא ומתן נוקשה – במה שצריך ונכון למטופל הספציפי.
אני רואה את התנאים בהם עובדים חבריי, העומס, הדרישה לקצר טיפולים, חוסר האונים מול היעדר תקנים ועודף מטופלים, הצורך להתפרנס בעבודות מזדמנות מחוץ לשעות העבודה העיקרית, היעדר התנאים הסוציאליים הראויים. ואני רואה את המסירות והנחישות שלהם להמשיך לעמוד לצד המטופלים, במקום בו קשה לרוב האנשים להיות.
בית לוינשטיין, שנות ה-80. צילום: נתי הרניק, לע"מ
אני זוכרת את התחושה המשונה מאד שהייתה לי בתחילת ההתמחות. לא הבנתי איך מחוץ לבית החולים אנשים פוגשים את זולתם כשהם לבושים בבגדים שבחרו, ומציגים את התדמית שרצויה להם, ומנסים לקדם חלומות על עסקאות, נסיעות, הפקות, רכישות, אהבות ובגידות. כמה רחוק המפגש הזה, הנינוח בבית קפה או במשרד, מהמפגש נטול הפילטרים עם הגוף השבור והנפש שדבר מה מהותי נלקח ממנה. וכמה מיוחדים חבריי העוסקים במקצועות הרפואה שבחרו להיות דווקא שם, לאסוף ביחד אתכם את החתיכות, לעמוד הכי קרוב שרק אפשר, לשמש למי שזקוק לכך קול, ורגליים, וראש – עד שהחתיכות מתאספות מחדש למטופל משוקם.
וכל מי שעבר שיקום, מכיר את גדולת הקשר הזה שנרקמת עם המטפלים האלה, שכרופאת שיקום אני לפעמים אפילו מקנאה בהם על מקומם המיוחד בחוויה של המשוקם, וכל מי שעבר שיקום יודע שהצורך בליווי ובתמיכה ובמקום הזה, המכיל והמעודד והמאמין והמקצועי והמיומן בתמיכה בחיזוק ושכלול יכולות תפקוד יומיומיות, לא נגמר אף פעם. הוא רק משנה מקום וצורה ותדירות.
מערכת הבריאות בישראל משדרת סימני מצוקה עזים ונואשים תקופה ארוכה, בכל המגזרים ובהרבה צורות. כל כך חבל וכואב ומקומם שזעקתם של חבריי, עובדי מקצועות הבריאות, שעשויים להיות המלאכים בלבן של כל אחד מאתנו ברגע האמת, ושיודעים במקרים רבים יותר טוב מהרופא הקרוב אליכם מה נכון לעשות במצב בו אתם נתונים, אינם זוכה להד תקשורתי ולתמיכה ציבורית נרחבת.
הם אכן עושים את מלאכתם נאמנה בחדרי חדרים. האנשים שזקוקים להם לא נמצאים בדרך כלל בבתי הקפה ובמשרדים, הם מנוטרלים ממירוץ החיים ושרויים במאבק על שגרה בסיסית. אבל כל מי שהחמלה שלנו כחברה עוד יקרה לו, כל מי שיש לו גוף שעשוי להיחבל ולהיפגע במהלך החיים, כל מי שאוהב אנשים שעשויים להיקלע לתאונה או מחלה או אירוע שיפגע ביכולת התפקוד שלהם, זמנית או באופן קבוע, ראוי שידע עד כמה חשוב לאפשר לאנשי המקצוע האדירים האלה את התנאים לבצע את עבודתם על הצד הטוב ביותר. בשבילם ובשבילנו.
