לכבוד מר גיל רונן
פגשתי אותך השבוע לראשונה, בדיון בוועדה לקידום מעמד האישה. הדיון עסק בשאלה מדוע 70 אחוז מהתיקים נגד גברים אלימים נסגרים. אני הגעתי מטעם שדולת הנשים החרדיות, ישבתי בדיוק מאחוריך. לצידי ישבה חברה טובה שלי, אישה מוכה לשעבר, עד היום יש על הגבה שלה צלקת מסיגריה שכובתה עליה. היא העידה, ולמרות עשרות שעות של שיחות איתה, כאבתי שוב לשמוע איך כשפנתה למשטרה היא הרגישה שאין לה מענה ואין איש שמבין לליבה. התרגשתי שוב כשתיארה איך הצליחה לצאת מהתופת בה חיה. ואז פנתה יושבת הראש, חברת הכנסת עאידה תומא סולימן, אליך, מר גיל רונן, יו"ר תנועת המשפחה.
פתחת בשבח הוועדה ובחשיבות הנושא ובכך שאין ספק שצריך לפתור ככל הניתן את הבעיה של אלימות בין בני זוג, אמרת שאין ספק שנשים נפגעות יותר מהנושא של אלימות במשפחה, ואני רציתי לקום ולמחוא לך כפיים. כל כך מרגש אותי לשמוע גבר שמודע לבעיה, ועוד גבר שכנראה עומד בראש תנועה מאוד חשובה, שמוזמנת לדיון קריטי בכנסת.
ואז להפתעתי המשכת ואמרת לחברי הוועדה שאתה חושב שהם נסחפו לדמוניזציה של המין הגברי, ושחברי הוועדה לא מודעים לסטטיסטיקות ולמחקרים מהצד השני של הבעיה. הזכרת מומחים שהגיעו ודיברו על הסיכויים שאישה תתקוף גבר, ואמרת שהם לא נמוכים. משם הרוחות התלהטו.
מתוך הדיון בוועדה לקידום מעמד האישה, שלשום צילום: רחלי רושגולד
אני האמנתי לך שבאת עם כוונה טהורה להציג את העמדה שלך, אבל אני רוצה לספר לך לאן זה לקח אותי: חשבתי על המציאות בארצות הברית לפני לא כל כך הרבה שנים, שבה אנשים הופלו אך ורק בשל גוון עורם, עברו התעללויות, הופרדו בכוח מהשאר. ואז התחיל שם שינוי, שעד היום לא הושלם, והתחוללה מהפכה. דמיינתי ועדות מתכנסות, בהן מדברים לראשונה בכובד ראש במצב החמור של אלימות נטולת הצדקה, ופתאום קם מישהו, אולי מישהי, ואמר 'רגע, אבל מה עם המקרים ההפוכים? מה עם האנשים שסובלים מאלימות שמופנית כלפיהם משחורים?' והם הביאו דוגמאות! היית מסוגל לשבת ולשמוע את הטיעון הזה, לקבל אמירות כאלו? היית מסוגל להתעלם מעובדת היותם של הלבנים בעלי פריבילגיות, שהם אולי נפגעים למרות הפריבילגיות, אבל לא נתונים לאלימות וטרור יומיומיים מרגע הולדתם, כמו השחורים?
ברור שצריך לטפל בכל סוג של אלימות וכשגבר מוכה צריך לעזור ולסייע לו בכל צורה אפשרית, אבל המציאות היא שהגוף הנשי, ממש כמו הגוף השחור, הוא המוכה, שסובל מאלימות ומניצול משחר ההיסטוריה. אלימות וטרור גוררים פחד והתנהלות אחרת לגמרי במרחב. אני לא זוכרת אף עדות של גבר שסיפר על הפחד וחוסר הביטחון של לעבור ברחוב מלא נשים, על החשש מהאלימות של אישה. לא נתקלתי בתיאורים גבריים של התקף חרדה מהידיעה כי הנה האישה חוזרת הביתה והיא נשמעת לא רגועה, ובטח לא במאסה כמו ששמעתי מנשים. אני לא מכירה תיאור של פחד מוות של גבר בתוך סיטואציה משפחתית. אפילו במחקר ששלחת לי בעצמך דרך עמוד הפייסבוק שלך, כתוב במסקנות שבמקרים רבים התוצאות של אלימות גברית חמורות מאלו של אלימות נשית.
בניגוד לרבות מחברותי, אני חושבת שעבודתך חשובה. בשנים האחרונות מתחיל להשמע קול אחר לגביי גברים, מתפתחות תאוריות שעוסקות בגבריות – ממש כפי שאנו עוסקות בנשיות – ואנו מבינות ומבינים כולם שאין כבר מודל אחד ויחיד של גברים. גבר כבר לא חייב להיות דני הגיבור והנבון שלא יבכה אף פעם, הוא יכול להיות פגיע ורגיש ולהפגין זאת ולדבר על כך.
אני מאמינה שהאלימות יכולה לרדת באופן דרסטי אם גברים ידברו רגשות, ישוחחו על החולשות שלהם ולא יחפשו להשיב את החסר להם בכח, ולכן יש מקום לדברים החשובים עליהם אתה מדבר. יש דיונים שחשוב שיערכו, כולל על הפגיעה בגברים ובגבריות בשם מיתוסים אלה ואחרים, אבל בבקשה, גיל, לא על חשבון הזמן הלא מספיק שמוקדש לאלימות המופנית כנגד נשים, לסגירת אחוזים גבוהים מן התיקים, ולפחד המשתק שרבות מאיתנו חיות בתוכו. כאן מדובר על חיים ומוות.
כמי שמנהלת ארגון שעוסק בנושא של פגיעות מיניות יחד עם חבר טוב, אני מכירה ומודעת לכך שגברים נפגעים, לא מעט, והבעיות דורשות מענה. אשמח להרים יחד איתך את הכפפה.
בברכה,
רחלי רושגולד
רחלי רושגולד היא ממנהלות ארגון ומקימות דף הפייסבוק "לא תשתוק" שמתרכז בפגיעות מיניות בחברה החרדית, מנהלת תחום חקיקה שדולת הנשים החרדיות בכנסת "נבחרות".
[mc4wp_form id="1006521"]
