עבר קצת זמן מאז שהורידו את כיכר דיזנגוף, ובכל זאת, כשאני עובר שם בתוך מונית שירות, מתחת לשמיים הפתוחים של תל אביב, העבר מתערבב עם העתיד וכל האפשרויות, כל מה שהעיר הזאת הייתה יכולה להיות ומה שהיא באמת, ומה שהייתה אולי פעם אבל לא נשאר מזה זכר, הכול מתנקז לתוך הכמה עשרות מטרים האלה של נסיעה, נסיעה שהיא שיבה אל קבר, יארצייט. רק שעם כיכרות השיבה הזאת קורית כל יום, או כמה פעמים בחודש, ותמיד על הקבר נזכרים. לא רק בנפטר עצמו, גם בנפטרים אחרים, ולאו דווקא באלו שקבורים לצדו; נזכרים בכיכרות אחרות שעזבו את חיינו, רחובות ששופצו, בניינים שלקו בתמ"א 38 ואינם עוד, שכונות שלמות שהתפזרו לכל רוח. בנסיעות שלי מתחת לכיכר הרפאים, נזכרתי בשלושה מתים. הראשון הוא אולם אוסישקין.

אף פעם לא הייתי חובב כדורסל, העדפתי תמיד את הדרמה חסרת התכלית של הכדורגל, את שעות השעמום הנסדקות לפתע בארבע שניות של אימה. היעילות של הכדורסל, הקצב, הקבוצתיות הכפויה-מעט שלו, כל אלה הופכים אותו לכאורה לדבר הרבה יותר מעניין, אך לי הוא מזכיר זוחל חסר הכרה המחובר באלקטרודות לסוללה, וזו מקפיצה אותו מדי כמה שניות לאוויר, בעווית של חיים. כך שלא יצא לי מעולם לבקר בתוך האולם עצמו. משפחתי, עם זאת, נמנית מזה עשורים עם אוהדיה המושבעים של הפועל. לכן, בכל פעם שעברתי ליד אולם אוסישקין, אם באופניים, בסירה או ברגל, תמיד הוא דאג לחמם את לבי, כמו פסל של מצביא אהוב, קרוב-רחוק, רכוב על סוס שגם אותו ליטפתי פעם. כשהחריבו את האולם, השקפתי על האירועים מבעד לחלון של מכונית. הרבה רגש נקשר במקום הזה, עניין שחלחל גם אליי. כל דבר שהורסים ומקימים במקומו גינה ציבורית, כלומר טלאי דשא, עדיף היה שלא יהרסו. איני מאמין בריאות ירוקות (אולי כי אני אסתמטי). בהונג קונג, למרות הצפיפות שלא תיאמן ותועפות הזיהום, הרגשתי בבית. במקום להרוס את אולם אוסישקין, היו צריכים לבנות עליו עוד שישה אולמות ספורט נוספים, זה על גבי זה. שבעה אולמות למשחקי כדור, כמו שבעת מדורי הגיהינום. כדורסל, כדורגל, כדוריד, כדורעף, כדור-מים (קומת בריכה), כדורת ופטאנק. לנקות את פארק הירקון מן הפטאנק ולהעביר אותו אל קומה 7 של אולם אוסישקין. זוהי תל אביב שלי.

כיכר אתרים בשנת 1977 צילום ארכיון: רבקה פרייולד / י.פ.פ.

נזכרתי גם בתחנה המרכזית הישנה. חיי קשורים אליה בגומייה, כמו כדור אל מחבט אימון של פעוטות. אבי גדל שם, ובילדותי היינו מבקרים את אמו, בדירה שעשן ורעש ליחכו מכל עבר. את שנות החיילות שלי העברתי בין הרציפים. אמנם כבר הקימו ופתחו אז את התחנה המרכזית החדשה, אבל את הישנה עוד לא ניתקו לגמרי מן המכשירים. הייתי יושב בתחנה של קו 525 ומביט ביונים. פעם אחת חצה איש שמן, עירום מלבד נעליו, את רחוב סלומון. ברחובות הצרים שהתלכסנו מזרחה פעלו עשרות מכוני ליווי. לפעמים נאלצתי לעבור שם בלילה והצער על העולם היה כבד מנשוא. את התחנה המרכזית הישנה לא בדיוק החריבו, גם לא היה מה להחריב. מלבד משרדי חברות האוטובוס, חדרי השירותים, ועמודי המתכת שעליהם לוחות ממוספרים, אני לא יודע מה עוד היה שם. היא לא הייתה מבנה. היא הייתה מושג. משהו כמו חוף, אולי. לאט לאט הים נסוג ונשארו רק עצמות דגים וזפת, זכר לגאות. לא הספקתי לראות אותה בתהילתה. אבל גם מקום בשפלותו הוא מקום. האם אני מתגעגע אליה? לא יותר מאשר אל אולם אוסישקין. אבל לזכור צריך.

והשלישי – כיכר אתרים. בניגוד לשני הנפטרים האחרים, היא עודה קיימת. משטח בטון מוזר, עמודים חסרי פשר, מרכז מסחרי שמת בלידתו, פונה בעכוזו אל הים, עורפו מתעוות בסלסול כפול ועיניו אל שדרות בן גוריון. ולמרות שהיא קיימת, היא אינה, ותמיד כשאני חוצה אותה באיזה עניין – כאן יש לציין שאין כל עניין לחצות אותה והיא המקום היחיד בתל אביב שאליו אני מגיע אך ורק מתוך אינרציה של הספד, כשצריך להיפרד ממשהו במחשבתי אין מקום מתאים לכך מכיכר אתרים – אני נזכר. זיכרון אחד. מדובר בערב, כנראה של מוצאי שבת. השנה היא אחת השנים סביב 1980. אני מגיע לשם עם משפחתי, נישא אולי על כתפיים. אורות צבעוניים מבהיקים למרחוק. הכיכר מלאה. כמו בסרט של פליני, משהו בפרספקטיבה הוא בלתי סביר. אני חוצה את הכיכר כמו מלך בכרכרתו, כולם מנופפים לי ומסבירים פנים. ועם זאת, אני פרט זעיר בתוך תמונה ענקית. הכיכר נחנכת, כך נראה לי. רבבות הגיעו מכל הארץ לחזות בפלא החדש. ומעל לכל, ואותן לא אשכח לעולם: גורילות, כל אחת גבוהה כמגדל, ניצבות על משטחי האבן. הן רועמות בקולן, רוקדות. מדי פעם חוטפת אחת מהן ילד, ומשליכה אותו אל הים. אני אוחז בעורפו של אבי בכל הכוח.

שוב אני חוצה את כיכר דיזינגוף. מי יכתוב בעוד 37 שנה, ואיפה, זיכרון על פסל מסתובב?