ברכבת שלקחה אותי משדה התעופה צ'אנגי קראתי את עמודי המבוא על טיפים למלצרים, מחלות נדירות וכיצד להשתמש בטלפונים ציבוריים בארץ שהגעתי אליה, עמודים שאני אוהב במיוחד בספרים כאלו, בוודאי יותר מהתיאורים המשמימים של מקדשים ורחובות משוחזרים שימלאו את מאות העמודים שבהמשך. התעכבתי, באופן טבעי, על פני העמודים שבהם תוארו בקצרה עונשי המלקות הממתינים למי שמפר את חוקי המדינה. זו היתה סינגפור. ארץ שחצי-אריה-חצי-דג הוא סמלה האהוב. במושב מולי ישב סיני. לאור מסעותי בסביבה, יכולתי כבר לנחש איזה מין סיני בדיוק, אלא ששיוכו האתני, טוג'יה, או שם חבל הארץ שממנו בא, הרי מולינג, לא יגידו לכם דבר, בוודאי לא אם יהיו כתובים בעברית, ואילו בפונט הסיני, אם יופיע כאן הוא עשוי לשבש את האופן שבו הטקסט הזה מיושר. לא אקח את הסיכון. פשוט סיני, מאותם סינים רבים הבאים והולכים ומאכלסים את סינגפור.

הסיני רכן לעברי ושאל באנגלית טובה למדי: "מתעניין בחטאים?". כיווצתי לעברו את גבותי. נדיר מאוד שסיני יפנה אליך בצורה כזאת. אולי בסרטים זה קורה, אבל במציאות - אלא אם כן מדובר במציאות שבה מצלמים סרט שבו מופיע סיני - זה לא קורה אף פעם. "חטאים?" שאלתי אותו. היה זה חודש אלול, זמן תשובה, ומשהו בי נפתח לאפשרות שהסיני הזה יגיד לי משהו בעל ערך. "אני רואה שאתה קורא על עונשים", הוא אמר, "מי שקורא על עונשים, בדרך כלל מטריד אותו איזה חטא שחטא". "אה, לא, לא", מיהרתי לסגור את הספר. בסינגפור קשה לדעת מיהו שוטר, מיהו תושב מן המניין, ואיפה מותקנת מצלמה. "לא חטאתי", המשכתי, "פשוט הטכנולוגיה של עונשי המלקות פה, מרתקת". "זה נכון", אמר הסיני.

הרכבת חלפה ליד קאנטרי קלאב עצום: כרי דשא, בריכות, המון מקומיים בני עמים שונים מתפרקדים מול שמש הג'ונגל העמומה והנצחית של המקום הזה. "תן לי", אמר הסיני מאחר שלא אמרתי דבר, "לשאול אותך שאלה". "קדימה", אמרתי. "מהו החטא הקטן ביותר?" הוא שאל. לא היתה לי אפילו התחלה של רעיון כיצד להתמודד עם השאלה הזאת. "התרבות שלכם", הוא המשיך, "ואני אומר את זה מבלי לדעת מאיזו תרבות בדיוק אתה בא, עוד נגיע לזה, כי יש לי כבר ניחוש, אבל התרבות שלכם, בהכללה, עוסקת בחטאים גדולים. הכי גדולים. זה מה שמעניין אתכם. אצלנו זה אחרת. זה הפוך". "למי אתה מתכוון, אצלנו?", שאלתי. "אצלנו!" הוא סתם ולא פירש, "אצלנו - המטרה העליונה, האידיאל, הוא להגדיר ולמצוא את החטא הקטן ביותר שאפשר. חשוב נא יחד איתי, מהו החטא הקטן ביותר?"

מכיוון שלא אמרתי דבר התחיל הסיני לחשוק את לסתותיו, בתחילה בקצב אטי, אחת לכמה שניות, ובהדרגה הגביר וממש כאילו פירק בין שיניו איזה סחוס עיקש. כיוון שזה עתה קראתי על מערכת הענישה הסינגפורית המיוחדת, ובה עונשים קשים במיוחד גם למפרי הסדר הבלתי-יומרניים ביותר, מיד פענחתי את הרמז הדק ששלח אלי הסיני. "לעיסה של מסטיק בציבור", אמרתי. הסיני היכה בעליצות על המושב שלידו: "זה בהחלט אחד החטאים הקטנים ביותר שבאפשר!" קרא, "והמחוקק הסינגפורי זיהה זאת, ברגע נדיר מאוד של גאונות מצד מחוקק כלשהו בהיסטוריה. אבל זאת רק אפשרות אחת, אפשר למצוא חטאים קטנים עוד יותר. בן לאיזה עם אתה, אם אפשר לשאול?" כרגיל, היססתי מעט אם להסגיר את מולדתי האמיתית; בקלות יכולתי לומר "סלובקי" כמו שאני עושה במצבים דומים. אבל לסיני המוודה התביישתי לשקר. "ישראלי. יהודי", אמרתי. הוא נעץ בי את עיניו לזמן מה, גלגלי אישוניו מסתובבים. "א-הה", אמר. "זה קל מאוד. הרי רצחו לכם כל כך הרבה מהעם שלכם. אדולף היטלר. הוא היה מהחוטאים הגדולים ביותר. אדם מאוד לא מעניין. אבל בגלל שרצחו אתכם הרבה, היו לכם גם הזדמנויות רבות לחטוא חטאים קטנים מאוד. למשל - האם שיקר יהודי כלשהו לאחד מחייליו של אדולף היטלר, איך קראו להם?" "נאצים", עזרתי לו. "נאצים!", הוא נזכר כאילו בעצמו והיה גאה מאוד בכך, "ובכן, האם שיקר יהודי כלשהו לאחד הנאצים כדי להציל מידיהם את אשתו, או את ילדיו?" "אני מניח שכן", אמרתי, "קרו להם די הרבה דברים שם - בשואה." "בשואה!", הוא חייך לראשונה ונופף באצבע, "בדיוק! בשואה! לשקר בשואה על מנת להציל את ילדיך! זה חטא קטן מאוד!"


ציור של האמן הסיני המודרני- וו גואנצהונג

במשך דקה או שתיים רק ישבנו זה מול זה, שני בני אדם בתוך רכבת הנוסעת מצ'אנגי אל עיר הבירה של מדינת סינגפור, היא העיר סינגפור עצמה. סביבנו ישבו אנשים במלבושים שונים, בעלי אמונות שונות. אשה אחת לבשה שמלה כתומה מבד עדין ואחזה בכלוב שבתוכו תוכי. "אז יש לנו כבר שני חטאים קטנים מאוד", הוא אמר, האם יש לך גם את השלישי? אם תגלה לי את החטא הקטן ביותר שחטאת אתה עצמך, אגלה לך משהו מעניין שקשור לעם שלך. משהו מפתיע שכלל לא צפיתי שאגלה היום למישהו, משהו שקרוב ללבי מאוד. מעין מלאכת יד. אבל קודם כל - החטא השלישי, מר לביא". לרגע הזדעזעתי, מאיפה יודע הנבל המכושף הזה בן שבט הטוג'יה את שמי? אבל אז הבחנתי בתג המזוודה שלי שהיה גלוי לעין כל. גם הסיני הביט לעברו וחייך. תמיד אני מתחרט על שאיני תולש אותו עם איסוף המזוודה מהמסוע.

חטא קטן מאוד, שלישי. חטא שחטאתי אני. זה היה קשה. עברה מול עיני שיירה אינסופית של פשעים, בגידות, נעיצות סכין, שקרים גדולים וקטנים, חטאים שבלב ושבמעשה, אבל על חטא קטן מאוד התקשיתי מאוד לחשוב. ואז נזכרתי בו, מבלי שהוזמן. היה זה חטא שחטאתי, שבועות או חודשים קודם לכן, בגן אחד בפאתי נונטאבורי, תאילנד, לגנן אחד שגרף במגרפתו, בעדינות אינסופית, איזה משטח של חצץ בגן ציבורי, מסדר את האבנים הקטנטנות במעגל עדין, מדויק מאין כמותו, ועדיין פראי וראשוני כאילו הושלכו האבנים הללו על האדמה מידיו של ילד עיוור. הגנן גמר לסרק את פני הקרקע ופנה אל עץ פפאיה שעמד בקרבת מקום. לא יכולתי לעצור בעצמי - קרבתי אל משטח אבני החצץ, התכופפתי אליו, בחנתי אותו, ואז - בשנייה של השראה שאין לי מושג מהיכן הגיעה, סידרתי שתיים או שלוש אבני חצץ קטנטנות מחדש. הגנן, שעמד ארבעה מטרים ממני בגבו אלי, הסתובב פתאום. הוא ראה אותי שם, מסדר מחדש שתיים או שלוש מאבני החצץ שלו, שגרף רגע קודם לכן. ראיתי את עיניו, את פיו המתכווץ במיליונית המילימטר. ואז פנה שוב אל העץ. כן, היה זה הרף עין אינטימי מאוד של הלבנת פניו של הגנן הזה: שתיים או שלוש אבני החצץ הללו, מתוך האלפים שגרפת ודאי רק הבוקר במגרפתך, לא נגרפו כראוי, כך אמרתי לו בלי קול ובלי כוונה. אני הייתי גורף אותן טוב יותר, לו רק היתה לי מגרפה, כך אמרתי לו. והאל, או מי שלא יהיה שם ביקום הזה, שמע גם הוא את הדבר הזה.

הסיני הנהן בראשו. כן, היה זה חטא קטן מאוד לטעמו. "אתה יהודי", הוא אמר, "אז עכשיו תשמע. בענייני היהודים אני מתעניין כל חיי, כמו שיכולת ודאי לנחש מאופי השיחה הזאת ומידיעותי העמוקות בנושא אדולף היטלר. ובמיוחד - עניינו אותי השופרות. אותם שופרות העשויים מקרן איל ושבהם אתם תוקעים כדי להיזכר ביום הדין הגדול שלכם. אני לא מבין בזה הרבה, אבל רציתי שופרות. לתקוע בהם, להיזכר ביום הדין, יום דין כלשהו, למרות שאני לא מאמין ביום הדין ואף אחד פה לא מאמין ביום הדין. אבל השופר שלכם גדול מדי, האיל היא חיה גדולה מדי, החטאים שאתם מתעסקים בהם הם גדולים מדי. אני רציתי שופר זעיר, לתקוע תקיעה זעירה, להיזכר ביום דין זעיר. ולכן במשך שנים, בעזרת ידידים קרובים, חיפשתי אילים קטנים במיוחד, שאותם, מתוך מחשבה רבה, הרבינו, וזיווגנו, ויצרנו זנים קטנים עוד יותר, יותר ויותר קטנים, עד שהצלחנו להגיע אל האיל המינימלי. איל בונזאי".

הוא הראה לי על גבי מסך הסמארטפון שלו סרטון של איל בונזאי כזה, עומד על גבי עכבר של מחשב ואז יורד ממנו בדהרה. "מן הקרניים שלהם אני מכין את השופרות הזעירים שלי. הנה קח לך אחד ותקע בו". הוא חיטט בכיסיו, מצא שופר זעיר ונתן לי אותו. "אני חייב לרדת. להתראות!" הוא קם ונעלם בין עשרות הנוסעים שנפלטו מן הרכבת בתחנה של קאלאנג.

היו לפני עוד כמה תחנות. קירבתי את השופר הזעיר אל שפתי ונשפתי. נשמע משהו שהזכיר אולי משק כנפיים של שפירית. השופר התפורר, כמו חטיף אפרופו בודד, ומאות פירורים ממנו התפזרו על הרצפה, על ברכי ועל כריכת המדריך שקניתי לי לסינגפור. בזווית העין ראיתי מצלמה, שלא הבחנתי בה עד כה, מפנה את עדשתה אלי.

 

תגובות

|
X
X

Send this to a friend