לפתוח את השפה

לפתוח את השפה

העברית שלי מצוינת הרי, זאת אף פעם לא הייתה בעיה, אבל המבטא

בעקבות התרסקות רחפן על הראש שלי לקיתי במה שקרוי בשפה המקצועית “סינדרום המבטא הזר”, תופעה נדירה ביותר שנתקלים בה לעתים קרובות במדורי ה”בעולם” של אתרי החדשות, מסופר שם תמיד על אמריקאית לבנה, ספרנית מהמיד-ווסט שהתחילה לדבר במבטא ג’אמייקני אחרי שחטפה שבץ מוחי, אותו סיפור כל פעם, אין לזה הסבר ואין לזה טיפול, שוויצרי ישיש שקם בוקר אחד עם מבטא בורמזי, מרחוק זה נשמע מצחיק, ואולי זה באמת מצחיק, אבל כשזה קורה לך עצמך, ממש לַפֶּה שלך, ללשון ולשפתיים, זה כבר לא מצחיק. אני לא יודע כלום בערבית, כמה מילים מהבית ספר, לספור עד עשרין בקושי, שמות של מנות, תן תעודת זהות. שום דבר לא השתנה ברמת הערבית שלי, אבל שלושה ימים אחרי ההתרסקות מצאתי את עצמי מדבר את העברית הרגילה שלי במבטא ערבי כבד. מבטא עַזַתִי אם לדייק, כפי שהודיע לי אח בבית החולים. הזמינו אותו לייעוץ זריז בחדרי לאחר שהרופאה שטיפלה בי לא ידעה אם מה שהיא שומעת הוא אכן מבטא ערבי או שרק נדמה לה. אולי זה שאריות של חומרי הרדמה. הבחור הקשיב בתשומת לב כאשר שאלה אותי שאלות מן האינוונטר הנוירולוגי: באיזו שנה אנחנו, כמה זה שתיים ועוד תשע, איך קוראים לראש הממשלה. “ביבי”, אמרתי. היא ביקשה שם מלא. כשהשבתי לה אישר האח את אבחנתה, והוסיף משלו. אחר כך צילם אותי מדבר אתו בווידיאו ושלח לכל הכפר.

בבית קיבלו אותי חזרה בשמחה. גם לחברים לא הייתה בעיה מיוחדת. זה שעשע אותם מאוד, זה כן, אבל די מהר התרגלו. בעבודה זרמו איכשהו, הבינו שזה איזה סינדרום ואין לזה שום קשר אליי באמת. כלומר, גם בלי להיות גזענים, עצם זה שאני מדבר איתם פתאום במבטא של שפה שמדברים אותה גם אסירים ביטחוניים, עשוי קצת לערער. זה לא קרה. הפעם הראשונה שחשתי בשינוי של ממש בהתייחסות אליי הייתה רק חודש אחר-כך. החלטנו לצאת כולנו, אשתי והילדים, לשבוע בקפריסין, לחגוג את הנס הגדול: הרחפן היה משהו שנרכש בעלי אקספרס בכמה דולרים והיה קליל ושביר. אם היו משקיעים יותר הייתי מת. המאבטח בכניסה הראשית לנתב”ג שאל מה שלומנו. אשתי ענתה שטוב. הוא פנה אליי ושאל מאיפה הגענו. מדובר בישוב יוקרתי בשרון. בחיים שלי – עד אותה נקודה לפחות – סך הכול הצלחתי. עולם אבטחת המידע חייך אלי. כשעניתי לו התאמצתי ככל שיכולתי להסתיר את המבטא, אני לא אידיוט, אבל בשל הלחץ הוא בלט אף יותר, וכאשר עיטר את שם הישוב שאותו אמרתי, השילוב היה לכל הפחות תמוה. המאבטח הרים מעט את נשקו, שנראה טעון, ושוב שאל מאיפה הגענו. כשחזרתי על דבריי, ביקש תעודת זהות. יש לי שם של טייס, או של אל”ם ביחידת “עגור”, אם קיימת כזו יחידה. משהו סלעי, רבוע וציוני מאוד. האיש בהה בתעודה והתחיל לדבר בקשר. משום מקום צצו ארבעה אנשים בלבוש אזרחי. הם ביקשו שאצא מהרכב. רק טלפון אל ראש המחלקה הנוירולוגית בבית החולים איכילוב, שבוצע על-ידם, בהדרכתי, ומאחד הטלפונים שלהם, שכנע אותם לבסוף שאני סובל מסינדרום ואינני מה שהם לא מצליחים להבין שאני. יצאנו לחופשה. כששבנו שום דבר כבר לא היה כפי שהיה.

שתי סיבות הובילו לגירושין, ועוד סיבה שלישית מעורפלת יותר, מין חטא קדמון, אבל היא זו שאולי פתחה את ההתגלגלות מטה: בניגוד לעמיתיהם בנתב”ג, המאבטחים הישראלים בלרנקה, אותם פגשנו בדרכנו הביתה, לא חסו עליי. הם חשבו שאני חומד להם לצון או משהו עם המבטא שאימצתי לי, במיוחד לכבודם כנראה, והשעה הייתה מוקדמת מכדי לתפוס נוירולוגים בשיחת חוץ. שום דבר בפרופיל שלי לא הסתדר עם המבטא, הם ראו בי עלבון לכל תורת האבטחה, ואת חוסר האונים שלהם מול התופעה הלא-מובנת הזו הם בטאו בחקירה נמרצת ובחיפוש גופני מקיף. גם אשתי נחקרה. בסוף שחררו אותנו, בתחושה אמביוולנטית, מתוך ידיעה שאת המטוס כנראה לא נפוצץ. לא הפעם. מבטה של אשתי השתנה מאז. נראה לי שאפילו צבע העיניים התחלף, דעך. כל זה כאמור היה איזה משהו נפשי, שאני רק מנחש. היו גם שתי סיבות מוצקות. ראשית, הפסקתי לתפקד כאב ובעל במובן החברתי, כלומר – הפסקתי להגיע לימי הורים, בשל מבטן ההמום של המורות שננעץ בו כל פעם שפתחתי את פי, ולבוא על תקן אילם לא הסכמתי; נמנעתי מכל מגע עם הורים אחרים, בגלל תגובות דומות, ולא יכולתי עוד לקחת את ילדיי אל חבריהם, להחזיר אותם מהם או לקחת חלק בכל התרחשות ילדית-הורית; הדרתי רגליי מארוחות משפחתיות, במיוחד כאלו שכללו את בני משפחתה של אשתי, ימנים להוטים, שאמנם אינם גזענים כלל ומכבדים כל אדם באשר הוא, אבל בשלב מסוים כבר היה להם קשה איתי ועם המבטא החדש שלי והחליטו שאני פרובוקטור ומתחזה, אולי גם בשל הרקע השמאלני-מעט שלי שכלל בעיקר התנדבות למאמצי הקמפיין של מפלגת העבודה בבחירות 92′. שנית: פוטרתי מעבודתי. הייתי מובטל נואש עם מבטא ערבי. אשתי לא עמדה בזה יותר.

את הפיטורין קצת קשה לי להסביר. בהתחלה, כפי שציינתי, קיבלו אותי חזרה לעבודה כמו שאני. עם המבטא. עד כמה שיכולתי לשפוט, כישוריי מאז תאונת הרחפן אפילו השתפרו. עם זאת, אט אט החלו לצוץ אתגרים, כמו שקוראים לזה בהייטק, ומה ששבר את גב הגמל, אם יורשה לי להשתמש בקלישאה המזרח תיכונית הזו שדווקא מאוד הולמת את העניין, קרה ביום עיון מיוחד שערכה החברה שלנו בחברה אחרת, אחת מלקוחותיה. לא אכנס לפרטים, גם בשל החשאיות הנדרשת בעניינים כאלה, מדובר הרי באבטחת מידע, אבל אוכל לומר שבצהרי אותו יום נדרשתי לשאת הרצאה קצרה, מול קהל של בכירים באותה חברה, ושבעקבותיה הייתי אמור להצטרף אליהם לבחינה אינטימית של מערכת שלנו שהותקנה אצלם. כחמש דקות לאחר שפתחתי בדבריי, הצביע אחד מן היושבים באולם, ומבלי שניתנה לו זכות דיבור שאל: “סליחה, אתה עשית צבא?”. בתחומים שבו אנו עוסקים עולות אמנם מדי פעם שאלות ביטחוניות, עם הקשרים צבאיים, וכפי שיודע כל אחד, לרבים בקהילת אבטחת המידע יש רקע מודיעיני, כחיילים או קצינים. “בוודאי”, עניתי. “אפשר לשאול איפה?”, הוא שאל. “אני אשמח לדון בזה אחר כך”, אמרתי, עם כל האדיבות שיכולתי לגייס, “אבל זמננו קצר וכדאי שנתרכז בנושא”. “אתה דרוזי?”, הוא שאל. “נראה לך שהוא דרוזי?”, השיב לו שכנו, “זה נראה לך שם של דרוזי?”. “אולי הוא התגייר”, אמר מישהו. “אני לא דרוזי”, אמרתי. “בדואי?”, שאל מישהו אחר. התעלמתי מן השאלה והחזרתי את ההרצאה לפסיה. הם הניחו לזה, אבל מיד בתום הדברים, כשיצאנו וצעדנו אל ליבת החברה ובבת עינה של הטכנולוגיה שפיתחה, נשמעה בבניין אזעקת שריפה. אף אחד לא נבהל, ורק הסמנכ”ל פנה אליי ואמר: “אין ברירה, נוותר על זה היום. פעם אחרת”. “זה בטח איזה גלאי מקולקל”, אמרתי, “קורה אצלנו כל הזמן”. “לא לא!”, אמר הסמנכ”ל, “פה זה רציני. זה הכול קורות עץ מבפנים. בניה יפנית. נצטרך לפנות את כל הבניין. לא לוקחים סיכונים. תודה, הייתה הרצאה מצוינת! שמחתי להכיר”. הוא נעלם במורד המסדרון יחד עם שאר הבכירים. האזעקה המשיכה לייבב. כעבור שבוע הזמינו אותי, בחברה שלי, לשימוע לפני פיטורין. מאחדים כמה תפקידים ולצערם הם נאלצים לבטל את המשרה. תקופה קשה.

עברתי לגור לא רחוק מגרושתי ומהילדים, אבל מאמציי למצוא עבודה המשיכו להעלות חרס. למרות הרקורד המרשים שלי, הראיונות הסתיימו תמיד במפח נפש. אני לא בטוח שמדובר פה בגזענות. אולי זו גם גזענות, אבל מה שבעיקר הפריע למראיינים היה הדיסוננס הבלתי מוסבר בין כל מה שהם ראו בי, מה שהם ידעו עליי מקריאת קורות החיים שלי, מה שהשם שלי אמר להם, לבין מה שיצא לי מהפה. העברית שלי מצוינת הרי, זאת אף פעם לא הייתה בעיה, אבל המבטא, המבטא העזתי הכבד הזה, ראיתי אותם מזיעים ממש מולי. ראיתי אותם מפלבלים בעיניים. ראיתי אותם נאבקים באוסף סותר של רגשות שאף פעם לא עלו בתוכם בבת אחת. סיפרתי להם על הסינדרום. חלקם האמינו. היה לי כבר אישור בכתב של אחד הנוירולוגים הבכירים בארץ, כבר לא נזקקתי לטלפונים בשעת בוקר מוקדמת. הצגתי אותו בראיונות. מדי פעם צירפתי אותו לקורות החיים. בשלב מסוים התחלתי אפילו לציין את עצם העובדה שיש לי מבטא ערבי בתוך קורות החיים ממש – הרי ניסיתי להתקבל לכל כך הרבה משרות, יכולתי להרשות לעצמי להשוות טקטיקות. תחת כותרת ה”שפות” בקורות החיים כתבתי: עברית – שפת אם, אנגלית – רמת שפת אם, איטלקית – טובה, ערבית – מבטא. לא יכולתי לדעת אם הבינו למה הכוונה עד שפגשו אותי. החלטתי לעבור לצפון. המשמעות הייתה קושי גדול יותר בשמירת הקשר עם הילדים, אבל חשבתי שאולי שם יקבלו ביתר הבנה את הזהות ההיברידית שלי. כיתתי את רגליי בין חברות הייטק, סתם טק, לא טק בכלל, הגעתי עד חנויות לכלי כתיבה, אבל בכל פעם משהו בי שיבש לגמרי את האדם מולי. ניסיתי גם בתי עסק בבעלות ערבית, או שרוב העובדים בהם ערבים. קיוויתי שאולי משהו באנטגוניזם ישתנה. זה לא השתפר, ואפילו הפך גרוע יותר. הייתי עבורם מין עלבון מהלך, ליצן יהודי עם מבטא עזתי, ועוד מתרץ את הגרוטסקה הזו באיזה סיפור על רחפן. גם אני לא הייתי מקבל את עצמי.

ואז פגשתי את עַבֵּד. הוא ישב איתי באיזה לובי, ממתין, כמוני, לראיון עבודה. שיווק אינטרנטי. משהו שם נתקע, הבוס איחר, ומצאנו את עצמנו ביחד, לבד, שעה. התפקיד – במקרה הזה – היה טוב מדיי בשביל לוותר וללכת, והמקום היה נעים, עם פוסטר של גן עדן, אבל בתלת ממד. הולוגרמה. מזגו לנו קפה. אחרי ששמע את הסיפור שלי בהה בי בשקט כמה זמן ואז אמר: “אתה יודע מה אתה צריך לעשות?”. “מה?”, שאלתי. “וזה באמת לא בשביל שאני אקח לך פה את הג’וב. ממילא אין לך סיכוי. בחיים לא ייקחו אותך”. “אז מה אני צריך לעשות?”, שאלתי. “תחליף את השם. במשרד הפנים. תקרא לעצמך באסל. באסל זה שם טוב. באסל אבו-עסבה. ככה לא יהיו לך בעיות. תהיה ערבי עם עברית הכי טובה שיש. לא יהיה ערבי אחד עם עברית כמו שלך. אולי חוץ מאחמד טיבי. במקום להיות יהודי עם מבטא של עזה תחליף לבאסל אבו-עסבה ותהיה ערבי עם עברית של יונית לוי. אני חושב זה הרבה יותר טוב לך. באמת.” בראיון כשלתי, אבל עשיתי כהמלצתו של עבד. משרד הפנים עיקמו קצת את פרצופם. התעקשתי. הטילו עליי כמה פצצות מצרר של בירוקרטיה אבל שרדתי את כולן והפכתי לבסוף לבאסל אבו-עסבה. תוך שבועיים מצאתי עבודה בחברה של ביואינפורמטיקה.

החיים בצפון שונים מאוד מאשר במרכז, הזמן חולף אחרת. אני מגיע אמנם הרבה למקום שבו גרתי פעם, פעם בשבוע לפחות, רואה הרבה את הילדים, לוקח אותם אליי לסופי שבוע, אבל זה אחרת. זה ממרחק. אין בי כעס. פעם אהבנו אחד את השני, אבל דברים משתנים. היום היא הגרושה שלי. בחברה שבה אני עובד שאלו אותי יום אחד משהו בערבית, כלומר, שאענה להם על איזו שאלה, איך אומרים משהו. דיון שהיה. אין שם הרי ערבים בכלל. כמובן שלא ידעתי. התחמקתי איכשהו, אבל בלבי החלטתי שהגיע הזמן. מצאתי איזה מקום שמלמדים בו ערבית, מרכז קהילתי, והתחלתי ללכת לשיעורים. למורַה קוראים מָיָאר. כששאלה אותי איך זה שאני לומד ערבית למתחילים, עם השם שלי ועם המבטא, אמרתי לה שנפל לי רחפן על הראש, ושכחתי את כל הערבית שידעתי. נשארתי רק עם העברית. זה סינדרום שמכירים, אמרתי לה. מתחילים מאפס.

תגובות

Send this to a friend