לחיות על הפטיפון

לחיות על הפטיפון

אי אפשר יהיה לגור עם המטורפים האלה יותר מכמה ימים, הוא חשב

בן דוד של אמא שלי, יפתח, ששינה את שמו לג’רי ולא דרך על אדמת ישראל 43 שנה, הגיע לסאן רפאל ב-5 באוקטובר 1973, רצוץ ומרוט. לילי והירש אספו אותו משדה התעופה של סאן פרנסיסקו באולדסמוביל האדומה שלהם. הדבר השני שעליו דיברו, אחרי שגמרו עם תחקיר הנימוסין, היה רעידות אדמה. הם התחילו עם זה עוד באוטו, המשיכו בחניה ולא הפסיקו גם כשהציבו כבר את המזוודה האחת שלו בסלון. כל רגע היא יכולה להגיע, אמרה לילי, הרעידה הגדולה, The Big One, זה יכול לקרות מחר בבוקר או עוד שמונה שנים, אנחנו כבר יודעים עליה הכול ומתורגלים, אבל בגלל שאתה חדש אתה צריך ללמוד את זה טוב, במיוחד אם לא נהיה אתך כשזה יקרה. הירש המשיך: אם הרעידת אדמה באה כשאתה בתוך הבית, לא לרוץ החוצה. רק לרדת על ארבע ולהגן על הראש עם הידיים. להתרחק מחלונות ומחפצים שיכולים ליפול. אם אתה עומד ליד רהיט נמוך, כמו השולחן שקנינו עכשיו אצל ‘לוויץ’, תזחל מתחת. אם אתה במיטה, הכי טוב זה להישאר ולשים כרית על הראש, שתשמור עליך. אם זה קורה בלילה – בשום פנים לא לקום. זה סכנת חיים כשנופלים עליך הקירות בחושך!”. הם סיפרו לו בפירוט על רעידת האדמה שהתרחשה כארבעים מייל משם, בסנטה רוזה, ארבע שנים קודם; הרעידה החזקה ביותר שנרשמה באזור המפרץ מאז 1906. מחריד, הם חזרו ואמרו. מחריד. יפתח הקשיב במבט מבולבל, מבין את מרבית המלים באנגלית הכבדה שלהם אבל הקונספט כולו היה זר לו עד כדי כך שלא ידע אם יש פה איזו הגזמה יהודית-אמריקאית, מין “הסבר פניך לתייר” בגרסה הפוכה, או שככה הם באמת חיים. אי-אפשר יהיה לגור עם המטורפים האלה יותר מכמה ימים, הוא חשב. מה יעשה? התכנית הייתה להישאר איתם חודש או חודשיים, ככה גם כתבה להם אמא שלו במכתב שלה אליהם, לעבוד עם הירש בחנות שלו למוצרי טבק וכך לכסות את הוצאות האירוח, ואז לקנות במה שיחסוך איזו מכונית משומשת ולחצות איתה את אמריקה מחוף לחוף. אחר כך – מי יודע. מעבר לשליחת המכתב, סירבו ההורים שלו לעזור לו אפילו עם דולר אחד. הם לא הבינו למה הוא לא נרשם ללימודים בטכניון כמו שבן אדם נורמלי צריך לעשות. כל מה שהיה לו זה 150 דולר שנתנה לו סבתא שלו בהיחבא. אבל בצבא לימדו אותו לשרוד לבד בשטח, וזה מה שיעשה.

אחרי שאכלו יחד ארוחת ערב שכמוה לא פגש מעולם – היא כללה ממרחי גבינה עתירי שומן, לחם בעל טעם סינתטי ולא היה בה גם ירק אחד – שתה בהזמנת הירש בקבוק בירה בשם “לאקי לאגר”. הם ישבו שלושתם בשתיקה, לילי והירש מהמהמים מדי פעם משהו על מזג האוויר ושוב על רעידת האדמה בסנטה רוזה שזעזעה את עולמם, ורק כשעפעפיו של יפתח החלו לצנוח הציעו ללוות אותו אל החדר שבו יישן, חדר מתבגרים רחב ידיים בקומת המרתף, שהשאיר בנם אלן אחרי שעזב לקולג’. יפתח התעורר. על הקירות היו תלויים דגלי קבוצות ספורט לצד פוסטרים של להקות שלא שמע עליהן מעולם, ובארון הספרים עמדו כרכים של ספרים שלא הכיר. על מדף עץ רחב, סמוך למיטה, נחו כעשרים תקליטים. לילי והירש איחלו לו לילה טוב, והירש הוסיף שמחר הוא יוצא אל החנות ב-7:30, מיד אחרי ארוחת הבוקר. זה אמנם יום שבת, אבל הוא עובד בדרך כלל גם בשבתות, לפחות אחת לחודש, במיוחד כשיש יריד במרכז העיר. הוא הציע ליפתח שייקח יום חופש כדי להתגבר על הג’ט לג, אבל יפתח אמר שיצטרף אליו והבטיח להתעורר בזמן. אחרי ששמע את דלת המרתף נטרקת הוא פתח את המזוודה, הוציא את כלי הרחצה שלו, סידר אותם בחדר האמבטיה הקטן, התפשט ומצא את עצמו עומד מול הפטיפון דווקא, אצבעותיו בין התקליטים. הוא לא הבין הרבה במוזיקה, ולמעט שניים או שלושה שמות גדולים לא זיהה שם כלום. לאחר דפדוף שארך כמה דקות, בחר בעטיפה שהתאימה יותר מהשאר לפנטזיה שלו על הארץ שבה נחת: צילום בחום-לבן של חבורת גברים, שעמדו על שפת המדרכה באיזו עיירת מערב פרוע, ממתינים אולי לכרכרה שתאסוף אותם. רובם היו מזוקנים, או לפחות משופמים, ושיערם צמח פרא מתחת לכובעי הקאובוי. מתים אסירי תודה, הוא קרא. The Grateful Dead. הוא הניח את התקליט על צלחת הגומי, וכיוון את המחט. קולות חמים, מזמינים. גיטרות לא ממהרות.

הוא שכח מהמקלחת והשתרע על המיטה. הצלילים הדהדו בחדר, מפיקים את המיטב מן האקוסטיקה המרתפית. אפשר לומר שמעולם לא שמע דבר כזה. חוסר השינה הקיצוני שבו היה נתון לאחר טיסה ארוכה מאוד עם עצירה ממושכת בניו-יורק, וכל זה בביקור הראשון שלו באמריקה, השלישי בכלל באיזשהו מקום מחוץ לישראל, יחד עם האלכוהול שזה עתה שתה וריח הטבק הכבד שאפף את הירש ולמעשה את הבית כולו, סחררו אותו כסביבון. הוא הרגיש חסר משקל, או כאילו כל כולו נדחס בתוך משקולת שתלויה בקצה של חוט שקשור באיזה אופן מסתורי אל התקליט ומתבדר כמו ברוח, בעקבות סיבוביו. את המלים הבין אינטואיטיבית. הן קראו לו להיכנס למשהו – לתוך איזה חלום אולי, היה שם שפע שפגש עד היום רק בבתי הארחה, מים זורמים, נהרות, נשים מסתוריות. זה נגמר. הוא החליף צד, ואז חזר אל הצד הראשון, ושוב אל השני. העייפות נטשה אותו. הוא לא האמין שיוכל לישון אפילו דקה. הוא פרח בין צמחים שלא ראה אף פעם, פירות כבדים התנדנדו מעליו, צבעי חציל סגולים וצבעים אחרים, “אל תרצח אותי”, שר מישהו במתיקות לאיזה זאב, “אני מתחנן בפניך, רק אל תרצח אותי”. מתחת לעלים הוא ראה לפתע צל עולה על מדבר. עקבות צמיגים, רוח אבק, מהומה, והכול טובל בהרמוניה מופלאה. הוא ניסה להבין מי נגד מי אבל לא הצליח, נזכר באיזה מסע ליד ביר חסנה, בסיני, הכול היה משונה מדיי, משונה מכדי שיוכל לתת לו שם, להדביק לו תווית, איברי גוף נפתחו מן הפנים, הוא ראה פיות מחייכים, חריצים, ושקע בכבדות לתוך שינה שלא הייתה לו כמוה בחייו, אולי רק פעם אחת.

איור: מתים אסירי תודה, The Grateful Dead

בבוקר אכלו בדממה את ארוחת הבוקר. שוב אותן גבינות. היה נדמה לו שהיום הוא לא רק שבת אלא גם יום כיפור, אבל כבר לא היה בטוח. המסע בלבל אותו וימי השבוע הפכו לעיסה. הוא ניסה לגייס את כל הנימוס שהיה בו, כדי לברר אם אמנם יום כיפור היום, והאם הם אמנם לא רק אוכלים ביום הזה, אל זה כבר התרגל, אלא גם הולכים לעבודה. “זה באמת היום אבל חייבים לעבוד”, ענה לו הירש בפה מלא גבינת פילדלפיה, “פה זה לא אצלכם שכולם יהודים. אבא שלי היה צם, אני זוכר את זה. אבל אני אף פעם לא צמתי. אמרתי לאלן, אם הוא רוצה שיצום בקולג’. שלא ייתן לאף אחד להגיד לו מה לעשות. הוא יהודי! שלא יתבייש. שיצום. אבל הוא, זה לא מעניין אותו. יש לו דברים אחרים על הראש. הייתי רוצה שיידע קצת יותר, כשהיה קטן לקחתי אותו פעם לבית כנסת. אבל מה אני יכול לעשות”. הוא המשיך ללגום את הקפה שלו בשקט. היה נראה שגם לילי רוצה לומר משהו בעניין אבל בסוף רק שוב חזרה לרעידות האדמה. נדמה לה שהרגישה משהו בלילה. זה קורה לה לפעמים, מאז סנטה רוזה. הירש ויפתח לא הרגישו כלום.

כשהגיעו אל החנות הסביר הירש ליפתח על הטבק. גם בזה לא הבין יפתח שום דבר. הוא הלך בעקבות הירש ברחבי החנות. הירש הראה לו איפה יוכל למצוא את הסיגריות השונות, הסיגרים, המקטרות. הייתה לו שם תצוגה של אביזרי עישון עתיקים בתוך ארון זכוכית, חלקם עמדו גם למכירה. הירש הוציא אחד אחד והציג אותם בפני יפתח, כאילו היו חיות קטנות. לכל אחד היה שם ותפקיד, שיפתח שכח מיד. “הכי חשוב זה לענות ללקוח על כל מה שהוא שואל”, אמר הירש. הם עברו אל מאחורי הדלפק, ועמדו שם קפואים, כאילו ממתינים למישהו שיצלם אותם. במשך כשעה לא נכנס אף אחד, ואז הופיע גבר צעיר בחליפה וביקש קופסה של “האמלט”. הירש הציג לו את המבחר, היו לו אותן בצורות וגדלים שונים. מדיי פעם הציץ אל יפתח והחווה איזו תנועה של הדגשה, או הרים מעט את קולו. הייתה בו תשוקה אל ההוראה, והגבר הצעיר שעמד לידו הפיח בו גאווה. את אלן הטבק כנראה מעולם לא עניין. הקונה עזב והם שוב נותרו לבד, מביטים בציפייה אל מחוץ לחלון הראווה, אל הרחוב, אל שמי קליפורניה. והשמיים לא אכזבו. פחות מעשר דקות אחר כך האטה ברחוב בחוץ פורד מאווריק ירוקה, ונצמדה בתנועה חדה אל המדרכה. “שְלֶֶנְגֶר”, אמר הירש, “לקנות הוא בטח לא בא”. מתוך המכונית יצא בסערה גבר דק כבן 60. שיערו הלבן היה פרוע, וניכר שלא התגלח כבר זמן מה. הוא דחף את הדלת וזינק פנימה. “שמעתם?”, צעק. “לא שמענו כלום”, אמר לו הירש, “פה זה טבק”. “מלחמה!”, צעק שלנגר, “די אראבען קומען!”. “די אראבען קומען?”, שאל הירש. “די אראבען קומען! באמצע יום כיפור! לא שמעתם?”, צעק שלנגר והחל כבר לפנות בחזרה אל הדלת, “אמצע יום כיפור! בצהריים! תתעוררו! טבק הוא מוכר לי!”. הוא יצא החוצה כפי שנכנס, רץ אל המכונית, טרק מאחוריו את הדלת, התניע אותה ונעלם. בפנים מכורכמות ניגש הירש אל מכשיר הרדיו, שעמד עד אותו רגע בשקט על אחד המדפים. הוא חיפש בין התחנות אבל לא מצא כלום חוץ משתי שיחות על פוטבול. “נו”, הוא אמר בסוף, “אני אביא לנו עיתון. יש פה סניף של ‘וולדן-בּוּקְס’ לא רחוק. תשמור פה על החנות, אני כבר חוזר”. הוא פנה אל הדלת, אבל ממש כשכבר עמד שם, בדלת פתוחה, חזר והתבונן ביפתח. “אמא שלך התקשרה בלילה!”, הוא אמר פתאום, “איך יכולתי לשכוח! אמצע הלילה! ארבע וחצי בבוקר!”. “מה היא אמרה?”, שאל יפתח, “אני אמרתי לה שאני כבר אכתוב להם בעצמי ושלא ידאגו, ושלא צריך להתקשר. חבל על הכסף”. “היא שאלה אם הכול בסדר”, אמר הירש, “ואמרה לי… מה היא אמרה? אה – שאתה יכול לקנות איזה מכונית שאתה רוצה, אפילו חדשה, תקנה לך שברולט היא אמרה, הם ישלמו הכול, תיסע לך מחוף לחוף, תיסע עד פלורידה, עד ניו יורק, אל תדאג, תהנה לך, הם ישלמו הכול”. “זה מה שהיא אמרה?”, שאל יפתח, תָּמֵהַּ. “כן”, אמר הירש במצח מקומט, “כן. זה הכול. איך יכולתי לשכוח! זה בגלל שהיא העירה אותי באמצע הלילה. לא זוכרים כלום. אמצע של החלומות”. “אמרה משהו על ה-?”, התחיל יפתח והחווה בראשו לעבר הדלת. “על המלחמה?”, אמר הירש, “לא. אבל תעזוב. הוא משוגע לגמרי. אני מכיר אותו. אני אביא תיכף עיתון ותראה בעצמך שאין כלום”. הוא סובב את גבו ויצא. הדלת נסגרה מאחוריו, בצלצול פעמון.

(מוקדש לאורי לוטן, 1951-2005)

תגובות

Send this to a friend