פריז השתנתה. ביקרתי שם בשבוע שעבר ופריז כבר איננה אותה פריז. אנחנו, שהכרנו את פריז לפני שהשתנתה, יודעים שהיא השתנתה. שדבר כבר לא יהיה כפי שהיה לפני שהיא השתנתה. אבל לכם, לאלו שאינם יודעים עד כמה היתה פריז אחרת – אולי כי אתם ילדים קטנים, אולי כי שמעתם על פריז אבל לא האמנתם לכל מה שסיפרו לכם, אולי כי חשבתם שפריז היא שקר, שקר נוסף, ואולי כי אתם חושבים שפריז היא פוסטר של פריז משנת 1981 שצייר מישל קישקה הנפלא ותלוי על קיר במשרדיה של סוכנות הנסיעות דיזנהויז – מגיע לכם שאפרט ואספר מה בדיוק השתנה בה, בפריז.

***

אבל קודם כל כמה מילים על נסיבות הגעתי לפריז הפעם. בניגוד אליכם, אני עושה דברים. אני יודע שגם אתם חושבים שאתם עושים דברים, אבל תנו לי לתקן אתכם – אתם לא. רק אני עושה דברים. אמנם, פעם חשבתי שזה הפוך. למעשה, היתה תקופה ארוכה שבה סברתי שכולם עושים דברים ורק אני לא עושה. פייסבוק ורשתות אחרות פרי בטנו של השטן חיזקו את התחושה הזאת מאד, אך היא קיננה בי עוד קודם.

אלא שגם בי, לא רק בפריז, חל מהפך. התחלתי לעשות, ומאז ברור לי שרק אני עושה. זאת בעיקר כי מאז שאני משתף את העשייה הזו בראשי פרקים מרשימים ומלוטשים ככל האפשר בפייסבוק, נדמית לי כל שאר העשייה סביבי, זו שאינה שלי, מטושטשת, נטולת מהות.

כן, אני יודע שאתם הולכים למשרדים יפהפיים, מגייסים כספים, מפיקים סדרות בטלוויזיה, מוכרים דירות, בונים אנדרטאות, משגרים קופים לחלל, מרפדים ספות. אני יודע שאתם פעילים באופן בלתי-נתפס, הוגים רעיונות עצומים ומגשימים אותם במו ידיכם. אבל כשאני קם בבוקר, וגם בהמשך, המעשים שלכם, שהם רבים – ללא ספק – לא עוזרים לי כלל ולא תופסים כמעט כל מקום בחלל הפיזי שבו מתקיימים חיי. קל לי יותר להניח שהם לא קיימים. איני עושה זאת מתוך זלזול, אני יודע שחלקכם מועמדים לפרס הגראמי, מצילים חיים של אנשים שטבעו בים המלח, מתחתנים ומביאים לעולם צאצאים. אני מעריך זאת מאד, אבל בכל זאת, אם כל זה קורה ואני לא חש בזה כשאני עומד ברחוב וממתין לקו 9 (זו רק דוגמה), עדיף לי כבר לצאת מנקודת הנחה שאתם לא עושים כלום. אני מקווה שהבהרתי את הנקודה הזו.

בניית מגדל אייפל, 21.8.1888

***

פריז. את ביקורי הקודם שם, לפני קרוב לעשור, אזכור תמיד בשל סמס שהגיע אלי עם הודעה לאקונית על מותו של דודו גבע. הפעם, כשביקרתי שם הלכה לעולמה שכנה דמנטית מן הבניין ממול. הולך ופוחת הדור. אבל בפריז דבר לא השתנה. כלומר, הכל השתנה. פריז אינה כשהיתה. ודווקא בגלל שדבר לא השתנה בה – אותן בולנז'ריות, אותן נשים, אותו חורף, אותו דכדוך מר ועדין ששורה בכל, אותם מלצרים שמגדירים מחדש את המושג אנטיפת ואז מגדירים את ההגדרה המחודשת מחדש, ואז לוקחים את ההגדרה שחודשה בשנית, תולשים את דף המילון המעודכן שבו פורסמה, מגלגלים את הדף הזה לסיגרלה חומה שאותה הם מבעירים, ואז משליכים את עפרה לרגליהם ודורכים על כל זה בפרצוף נגעל. אותם מלצרים בדיוק. אותם צעיפים. אותו פואהגרה. אותו שנסון. אותו מטרו. אותה סיטרואן. אותו שאנזאליזה. אותו רובע חמישי. אותו מונמרטר. אותו דודן יהודי. אותו מרסלייז. אותו לובר. אותו פומפידו. אותו ז'אן-קלוד. אותה בריז'יט.

כל הדברים הללו שאפילו חריץ של מילימטר לא נפער בהם, למעט אולי גל חדש של שמות תינוקות ששוטף את פריז, כפי שסיפרה לי מישהי, וגורם לאנשים מן היישוב לקרוא לילדיהם בשמות משנות ה-20 של המאה הקודמת, למשל היפוליט. פרט לזאת דבר לא השתנה. ודווקא לאורה של הנצחיות הזאת, זאת שפיאר והילל עלי מוהר, אותו פטישיסט פריזאיות תל אביבי בלתי נלאה שהתעקש להשוות את רחוב אלנבי לבולוואר סבסטופול וכו', דווקא בגללו – כמייצג – ובגלל אותו קיבוע ליד שבורה שהפכה להיות פריז, קל לראות שהכל כבר איננו כפי שהיה ופריז היא למעשה מקום אחר בתכלית.

***

מה בדיוק השתנה שם? אני מנסה לשחזר את חוויותיי מאותם שלושה ימים שביליתי בעיר לפני שלקחתי את הרכבת לאנגולם, עיירה קטנה במחוז שראנט, ושם המשכתי בעיסוקיי רבי החשיבות שעליהם אין טעם להרחיב (התראיינתי לכלי תקשורת ונכחתי בארוחת ערב שבה הקשיבו רוב קשר לדעותיי על הכיבוש, שאותן פרשתי כמו פאזל ישן שרק אני יודע מה רבים החלקים החסרים בו).

איך השתנתה בדיוק העיר המפוארת הזו, העיר שילדה את עצמה כדימוי והחזיקה בו לפני החזה שלה כמו אב צעיר, שכל עוד התינוק שלו שקט הוא מסתובב איתו גאה וסמוק ברחבי השכונה אבל כשמשהו משתבש הוא אוחז בו מבוהל, מגלגל אותו מעדנות מצד לצד, הופך בו והופך, לוחש לחשים באזנו, מצלצל בסלולרי לאשתו? כך פריז. שום דבר לכאורה לא השתנה שם, יותר מזה – הכל התחזק! הפך פחות שונה! פריז היא יותר פריז ממה שהיתה אי פעם.

אם יכול משהו לדבוק בעצמיותו בחיונית של נידון למוות – הרי זו פריז המוכרת, פריז של הלבנים, השבעים, המשכילים, שהורגים את עצמם באוהלו של ספר קומיקס אינטלקטואלי, פריז שמוכרת את ספרי שיריו המוקדמים של מישל וולבק בפיצוציות של תחנות הרכבת. פריז, שאחד מאמניה המקוריים ביותר, בלאץ'  – מאייר, סופר, שחקן, במאי קולנוע, אדם ששמו לא יאמר דבר לאיש בישראל, וכנראה שגם לא לאיש מחוץ לצרפת – עמד על במה, לא הרחק ממני, כשמאחוריו שרת התרבות של צרפת, פלור פלרין (לשעבר יונג-סוק קים, ילידת סיאול), ונשא נאום מרקסיסטי לעילא, שבו האשים את ממשלת צרפת ואת השרה פלרין עצמה בפיגוע בשארלי הבדו, פיגוע שהיה לדבריו ביטוי למאבק על תודעה מעמדית. הקהל רחש והמצלמות תקתקו. הפריזאים אוהבים את בלאץ'.

הפריזאים מדברים על שינוי שחייב לקרות. חייב. משהו צריך להשתנות. משהו ישתנה, כי אם לא! לעתים יכולים שני אנשים שונים בתכלית, משני עבריה של המפה הפוליטית, לדבר בדיוק באותו להט פריזאי על שינוי. סביר להניח שהשינוי שאליו כל אחד מהם מייחל הוא הפוך בתכלית. ועדיין, הם מקיימים ביניהם מין מונולוג פריזאי בשני קולות, מונולוג על שינוי, על בקבוק פינו (לא לבלבל חלילה עם פינו נואר).

בחוץ הגשם ניתך בדיוק באותה זווית פריזאית, והזגוגית של בית הקפה מרככת את אורות הפנסים של רו דה ליון. האם יבוא השינוי? מהו בעצם השינוי? הכל כבר השתנה, ידידיי, אני אומר להם בצרפתית בתוך ראשי, שם הצרפתית שלי תמיד נהדרת, תמיד היתה נהדרת. המבטא מושלם ואני מצטט את לוינאס ואת דלז. שום דבר איננו כפי שהיה! אתם לא מסוגלים אפילו לתפוס זאת מתחת להבעות הפריזאיות שלכם, מתחת למטריות האדומות, מתחת לגלי הרדיו של עשרות תחנות הרדיו הצרפתיות שמשדרות לנהגי המוניות העייפים, המהגרים ושאינם מהגרים, המשתעלים את שיעול הבוקר שלהם.

***

הכל השתנה כל-כך, השתנה עד כדי כך, שאינכם מבינים אפילו מה קרה. גרגור סמסא שהקיץ בוקר אחד מתוך חלומות טרופים הבין יותר את השינוי שחל בו מאשר אתם, פריזאים יקרים! ואין בשינוי הזה בהכרח דבר טוב או רע באיזה אופן אובייקטיבי מוחלט. כמו כל שינוי, כל גלגול, יש בו כאב רב אבל גם יופי – זוהי פריז של העתיד (אם להשתמש בשמו של ספר הקומיקס הצרפתי עטור השבחים "הערבי של העתיד" שכתב ריאד סעטוף ובו הוא מספר על התהפוכות שעבר כמי שגדל בסוריה של אסד ובלוב של קדאפי). אני אמנם יהודי וישראלי והשינוי שחל בפריז לאו דווקא גורם אושר לקבוצות הייחוס שלי ובוודאי לבני דודיו של אבי שהיגרו לפריז מפולין לאחר המלחמה. אבל גם לוחות כדור הארץ זזים, אטלנטיס נעלמה, הטקטוניקה היא עניין מוכח, נשב על דז'יסטיפים ככל שנשב.

פריז השתנתה וכששואלים אותי מה בדיוק השתנה בה, אני מגמגם. כן, שוטרים חמושים עוברים לפעמים ברחוב עם אצבע על הדק. בכניסה לאוהלי הענק של פסטיבל הקומיקס שנכחתי בו השתרכו תורים ארוכים כשהמאבטחים בכניסה פתחו כל תיק ותיק וערכו חיפוש על גופם של המבקרים. אזכור שמם של המאיירים הנרצחים משארלי הבדו מעלה דמעות בעיניהם של השומעים. אבל כל זה יתפוגג מהר.

פריז השתנה לחלוטין, אני אומר, אבל אתם לא תדעו מה קרה כי איחרתם, כי אתם צרפתים, כי אתם אוהבים לדבר ולאכול ולשתות. אני אוהב אתכם ככה כי גם אני אוהב לדבר. הלוואי שהייתי צרפתי, הלוואי שהייתי מבין צרפתית. הלוואי שיכולתי לשבת עם עלי מוהר בשדרות רוטשילד ולהשוות בין יער בולון לפארק הירקון. מה שאני עושה בחיי הוא כל כך לא חשוב, אבל הצרפתים מעריכים זאת. אני לא עושה כלום, והצרפתים מעריכים זאת אף יותר. אני עושה הכי פחות שאפשר, אבל אני אוהב לדבר על זה, להתפאר באירוניה, ללהג. פעם גם הייתי עושה זאת עם סיגריה. הפסקתי בינתיים לעשן. נראה גם שהצרפתים מעשנים פחות. הנה שינוי אחד ברור ועטוף באריזה יפה, מתנה מפריז, במיוחד בשבילכם.