עיר השקר ועיר האמת

עיר השקר ועיר האמת

"היום תהיה פעם ראשונה בחדרה", אני אומר. "מה זה חדרה?"

נסעתי עם הטויוטה לחדרה, לאיזה מוסך. תמיד אני חוזר לשם. יש שם מישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו. כשסומכים על מישהו, כדאי לדבוק בו ולא לעזוב. זה הדבר הכי חשוב. רק אחרי זה מגיע המחיר. אני מוכן לשלם הרבה בשביל מישהו שלא ידפוק אותי. למעשה, אני מוכן גם שידפקו אותי אם זה אצל מישהו אמין. לקחתי את הבן שלי, הוא בן 7, כי זה החופש הגדול, ובחופש הגדול גם נסיעה למוסך בחדרה היא הרפתקה. בדרך אני מלמד אותו איך להתנהל מול מוסכניקים. כמובן שבסופו של דבר הוא יגדל ויהיה בדיוק כמוני ויסכים עם כל מילה שלהם ויצדיק אותם בלבו, גם כשיפשטו ממנו את עורו וינעצו מסמרים בכפות ידיו וייקחו ממנו על זה 5,000 שקל.

“היית פעם בחדרה?”, אני שואל אותו. הוא כפות למושב האחורי. “לא”, הוא עונה. “אז היום תהיה פעם ראשונה בחדרה”, אני אומר. “מה זה חדרה?”, הוא שואל. אנחנו עולים על כביש החוף והמזגן, כמו בכל הטויוטות מהדגם הזה, מקרטע. עושה הרבה רעש, אבל לא מרשים את אגלי הזעה. מה זה חדרה? אולי זו שאלה טובה. האם אני יודע משהו של ממש על חדרה, משהו שאני יכול לספר לבן שלי ושיחדור את חומת השעמום שיצר שם הקיץ? שיבקיע אל הלב? קשה לדבר על ערים עם ילד. עם הזמן אנחנו מתרגלים לדבר הזה שהוא עיר, אין ברירה, הבירוקרטיה מחייבת, אבל במבט רענן מדובר הרי לא יותר מאשר בענן חסר צורה של נשים וגברים, ומשפחות, וכלבים וחתולים, וכבישים, וילדים ומדרכות, ומגרשי חניה, ובניינים ומוסכים, וירקניות, שנתחמו מן הסתם באיזה קו שרירותי אחרי ריב מר בין תשעה עסקנים ומהנדס עירוני אחד שסבל מדיכאון קליני עוד לפני שלמחלה הזו היה שם. אבל מה המהות של כל זה? מה אני יכול להגיד לילד שלי על חדרה?

הדבר הראשון שעולה הן הארובות. עולה ומתרומם ומברך את כל מי שנזכר בחדרה כבר מקילומטרים. אבל חדרה לא לבד, אני חושב מעל הכביש הרץ. מגדלים, ארובות, פסלי ענק. ערים כה רבות נזכרות בזכות איזה אובייקט פאלי עצום, או שניים. פריז מתנקזת אל האייפל, פיזה אל המגדל הנטוי, ניו-יורק אל פסל החירות, וכך גם טוקיו, טורונטו, סיאטל, לונדון אל שעונה המפלצתי, ריו אל פסל ישו המאסיבי שלה, שמשקיף עליה מלמעלה. איזה עוול עושים המונומנטים הגסים הללו למיליונים הרבים שחיים למרגלותיהם, וחיים את חייהם הנפתלים, המסתוריים. אני רוצה להתחיל ולומר לבן שלי משהו על חדרה, אבל מה שצץ ומסתיר מאחוריו הכול הן צמד ארובות בטון מעשנות, שקרויות על שם ראש ממשלה שלא חי גם יום אחד בעיר הזאת, עד כמה שאני יכול לנחש, או שאולי תכנן לעקור לשם מתישהו אבל נרצח קצת קודם. “אורות רבין”. אני בוחר שלא לפתוח בארובות. אבל הבן מאבד את סבלנותו ומתחיל לבעוט בי מאחור, דרך הכיסא. “נו מה זה חדרה?”, הוא שוב שואל.

אני מרגיש כמו בשעשועון, שבו זמני אוזל ומזוודה מלאה מזומנים מתרחקת ממני במורדן של מדרגות נעות. מה זה חדרה? בראש אני טס על כל מה שאני אולי יודע, אבל הכול תפל. הייתי בחדרה כמה פעמים, תמיד בענייני מכוניות. אני מכיר באופן שטחי כמה רחובות מרכזיים. אין לי את הטעם של העיר, טעם שאני בטוח שיש לה. אבל יש לי את טעמן של ערים אחרות, כמו חיפה, או אילת, או אפילו גדנסק. זה בא תמיד מאיזו החמצה, תכנית שכשלה, שאילצה אותי לשהות שם יותר ממה שתכננתי, או באופן אחר מכפי שרציתי או שמישהו אחר רצה או תכנן עבורי. מביקורים שעומדים בלוח הזמנים לא נשאר אצלי דבר, לא טעם ולא בת טעם. אני יכול לשהות באיזו עיר חודשים על חודשים, אבל אם הכול פשוט עובד כמו שצריך, כאילו לא הייתי שם דקה. לחדרה הגעתי כמה פעמים, האוטו טופל, יצאתי משם. פעם אחת אחרי טיפול יצאתי משם עם איזה רעש, אז עשיתי פניית פרסה וחזרתי למוסך. אף פעם לא איבדתי בה את דרכי בלילה. לא התאהבתי שם. לא ביליתי בה במעצר. לא רדפתי בה אחרי עפיפון שחטפה הרוח, בשדה נטוש מאחורי השכונה. לא נשך אותי כלב.

צילום מקורי: Dr. Avishai Teicher Pikiwiki Israel, CC BY 2.5

אני מביט עליו דרך המראה ורואה את מבטו של בני תלוי באוויר, עיניו מכווצות, כאילו חושב על משהו. אני יודע בקווים גסים מה מתרוצץ באצטדיון מחשבותיו. חוויות החיים של ילד בן 7, שחי כל-כך קרוב אליי, מוכרות לי מאוד. מתוך מה בדיוק הוא דולה עכשיו משהו, את זה אני לא יודע, אבל אני יודע בוודאות שאין לזה שום קשר לחדרה. המבט הזה מעורר אצלי משהו. אני מבין פתאום לעומקו דבר מדהים: חדרה בשבילו היא סימן ריק. הוא אפילו לא יודע שזאת עיר. גם את זה אני צריך להגיד לו, וכל דבר שאומר לו אחרי זה ייתפס אצלו כעובדה היסודית ביותר על אודותיה. “זאת עיר בצורת פרח סחלב שנוסעים בה עם האוטו על העלי-כותרת”, אני יכול להגיד, או “זאת עיר שלכולם שם כואבות כל הזמן השיניים”, או “זאת העיר הכי יפה בישראל” או “זאת עיר קטנה ומסוכנת”. כל מה שיקרה לו בהמשך החיים עם חדרה, ואני בטוח שיקרה, כמו לכל אחד מאתנו, יימדד מול מה שאגיד לו עכשיו. חדרה לא יודעת זאת, אבל גורל מראיתה הנצחית בעיניו של איש צעיר אחד תלוי ברגעים אלו במה שיבחר לומר לו אביו, שנוהג, מוסח דעת למחצה, בטויוטה עם חיישן חמצן לא תקין.

“חדרה זאת עיר האמת”, אני אומר לו בסוף. “אני לא מבין!”, הוא כועס מאחורה. “אתה יודע מה זה אמת?”, אני שואל. “זה לא לשקר”, הוא אומר. “בדיוק. אז חדרה זאת העיר של האמת”. “אז כולם לא משקרים?”, הוא שואל. “כל מה שרואים ושומעים ופוגשים בחדרה, זה אמת”, אני אומר לו. “ויש את עיר השקר?”, הוא שואל מיד. “עיר השקר”, אני אומר, “עיר השקר. תן לי לחשוב. תן לי לחשוב. תל-אביב זאת עיר השקר!”.”מה?”, הוא קופץ, “כולם משקרים בתל-אביב?”. “לא רק שכולם משקרים”, אני אומר לו, “כל מה שאתה רואה זה שקר. הכול”. “אבא!” הוא צועק, “אתה סתם אומר!”. אני מסתובב אליו בחצי פרצוף. “אני לא סתם אומר”, אני אומר, “אני גר בתל-אביב הרבה יותר זמן ממך. אתה גר שם רק 7 שנים. אז עכשיו כשאנחנו כמעט כבר בחדרה אני אומר לך את האמת”. הוא שוקע במחשבות. “אם הכול בתל-אביב זה שקר”, הוא נחלץ לרגע, “אז למה אנחנו גרים שם?”. “בוא אני אגיד לך משהו”, אני אומר לו, “אבל אל תגלה לאימא שאמרתי. אנחנו גרים שם כי במקום אחר אני הייתי מרגיש לא-חשוב. אתה מבין? אנחנו גרים שם כדי שאני ארגיש חשוב. זה חלק מהשקר. שזה עוזר לאבא שלך להרגיש חשוב. אם אני לא מרגיש חשוב, אני נהיה מסכן. ועצוב. אז יותר טוב לנו לחיות בעיר השקר ולהרגיש חשובים מאשר בעיר האמת ולהרגיש לא-חשובים”.

המשכנו לנסוע ישר אל הצפון. רחש הכביש והזעזועים העדינים טלטלו את הבן שלי ולאט לאט נעצמו עיניו. כשפניתי ימינה לחדרה תהיתי לרגע אם להעיר אותו, אבל בסופו של דבר הנחתי לזה. כשחניתי בפתחו של “אלי את כהן מוטורס” והתקרב אליי איציק, הילד עדיין ישן. “שישי זה היום בשבילך להגיע?”, הוא תקע לי כף. כמובן שידע שאני בדרך. “אתה לא מכיר את הסיפור על מלאך המוות והפחח?”, הוא אמר. “עזוב אותך מלאך המוות עכשיו”, אמרתי וכיביתי את המנוע, “הילד תיכף מתעורר”. “שיתעורר וישמע גם”, אמר איציק ורכן אליי לתוך החלון. “מלאך המוות בא אל פחח רכב אחד, שבדיוק עבד על איזה מאזדה ביום שישי בצהריים. אז הפחח רכב אומר לו בחייאת מלאך המוות, תן לגמור את העבודה. אני מחזיר את האוטו לבעלים שלו, הוא מקבל אוטו יפה ליום שבת, אחרי פחחות, תהיה לו שבת טובה, מה יותר חשוב מזה. מלאך המוות אומר לו בסדר, אתה יודע מה, אני יחכה, רק בשבילך. הפחח גומר את העבודה על המאזדה, נוסע הביתה, עולה במעלית, מגיע לדלת, עוד פעם מלאך המוות מחכה לו. אז הפחח רכב אומר למלאך המוות, בחייאת מלאך המוות, רק הגעתי הביתה, ערב שבת, תן לי לראות את המשפחה, לראות טלוויזיה, כל השבוע עבדתי כמו חמור. מלאך המוות אומר לו וואלה בסדר, מקובל עליי, אני יחזור אחר כך. הפחח רכב יושב עם המשפחה, אוכל ארוחת ערב, רואה טלוויזיה, אחרי זה הולך לישון, קם בבוקר, מתחיל לתקן דברים במרפסת, את המסילה של השמשה, תיקונים. בא אליו מלאך המוות, אומר לו הפחח רכב, בשביל אשתי אני מתקן לה פה את התריסים. אפילו לא בשבילי. לא אכפת לי לבוא אתך, אבל תן לי רק עוד קצת לגמור עם התיקונים. מלאך המוות אומר לו בסדר, אין בעיה, פעם אחרונה, אבל שאני חוזר אליך אחר כך אל תתחיל לי עוד פעם עם התירוצים. בצהריים הפחח הולך למיטה, נותן קצת סייסטה. עולה הנשמה שלו לשמיים, אומרת לאלוהים, בבקשה תרחם עליי, אני רק נשמה של פחח רכב. ואלוהים יש לו מצב רוח טוב, זה נוגע לו ללב, מרחם עליה ועוזב את הפחח רכב. והפחח רכב באמת ממשיך לחיות, וחי חיים מאוד ארוכים, הוא ואשתו, חיים בריאים, בלי מחלות, סין אוז’ו מאלו, בלי עין הרע”. “ומלאך המוות?”, שאלתי. “מלאך המוות באמת לא אהב את זה כל-כך”, אמר איציק, “אבל אלוהים פיצה אותו. לקח אותו לארוחה גדולה בשיפודי אולגה. היית שם פעם?”

בשתיים עשרה וחצי יצאנו מחדרה, הבן שלי ואני, עם חיישן חמצן תקין, וכל הדרך שרנו.

תגובות

Send this to a friend