האקזיט הזה הוא אני

בועז לביא
נולד בניו יורק וגדל ברמת השרון. עבד כתסריטאי, יזם, מפתח משחקים, מחסנאי, עיתונאי, ועוזר לשליח במסעדה תאילנדית. סיפורים שלו התפרסמו בכתבי עת ואתרים, סרטו הקצר "האגם" הוקרן בפסטיבלים רבים בעולם, וב-2015 ייראה אור בארצות הברית רומן גרפי שיצר עם המאיירים אסף ותומר חנוכה. כותב כאן פעם בשבועיים

האקזיט הזה הוא אני

בועז לביא

טורים קודמים

שוב הגיעה הצעה לרכוש אותי. בפעמיים הקודמות הרגשתי שהתנאים אינם בשלים, חיפשתי את עצמי עדיין, תעיתי לכאן ולכאן, אבל הפעם היה נראה שהכול במקום: מיכל הדלק היה מלא עד החצי בערך, כל הציפיות מתואמות, מי שיביט בחיי מהצד יבין היטב שמדובר באדם שיודע פחות או יותר מיהו ומה הוא רוצה מעצמו. אמנם שקעתי לעתים באפיזודות של שתיית קפה מוגזמת, בלבול מוחלט מול כל דבר, בהייה של שעות בטופס שעליו מופיע שמי ומתחתיו הצעה לביטוח סיעודי, בלי יכולת להזיז את היד ולחתום או להבין בכלל מה כתוב פה: האם כבר עשיתי אי פעם ביטוח כזה? הפרטים כאילו הוקראו לי כבר באיזה חלום, מפיה של נערה... האם עשתה לי אותו כבר אימא שלי, והביטוח טמון אצלה באיזו מגירה? האם עשתה לי אותו לפני שעוד נולדתי? לפני שידעה כלל שאיוולד?

על כל פנים, הזמינו אותי לביקור במשרדי ההנהלה של החברה המתעניינת, דרומית מעט לסאן פרנסיסקו. ארזתי סט של בגדים יפים, נעליים שחורות וחדשות, הסתפרתי והחלפתי משקפיים, ועליתי על מטוס. בפגישה הראשונה כרכרו סביבי. מרוב מצוקה לא הצלחתי להביט ישר. ידעתי היטב מה ערכי בעולם, ידעתי שאני שווה כל דולר שישלמו תמורתי, ובכל זאת, לא לשם כך בניתי את עצמי. אף פעם לא חיפשתי אקזיט. את מה שעשיתי עשיתי כי לא הייתה ברירה, או כי כך חינך אותי אבי, ואת שעות הפנאי העברתי בקריאת ספרי עזרה עצמית. כל אלה תרמו ללא ספק להצלחתי הנוכחית, אבל קשה לומר מה בדיוק הוביל למה. אם הייתי משקיע יותר בפעילות גופנית אולי גם הייתי מכפיל את השווי! הם מיששו את זרועותיי – הכול בהסכמתי, אין צורך לחשוד – ונראה היה שאינם מרוצים. "אני יכול לפצח אגוזים עם המצח", אמרתי על מנת להסיט בחזרה את הדיון אל חוזקותיי. קליפורניה גאה באגוזיה, והם הביאו לי כמה מהם. מתחתי את צווארי לאחור, מתכונן להטחה. רסיסי בשר אגוז ניתזו לכל עבר. היושבים בחדר, כ-15 במספר, עם רוב גברי בולט מאד, הדברים שאומרים על הסקסיזם בעמק הסיליקון נכונים כנראה, מחאו כף. אחדים שרקו כאורנג אוטנג.

הפגישה הבאה, ביום למחרת, לאחר שנמתי והתעמלתי בבית המלון, התרחשה במתחם אחר, מוקף מדשאות. בחדר שקוף קיבל את פניי איש גבוהעם חיוך דשן ומשקפי מציאות וירטואלית, אותם הסיר כאשר התיישבתי. הוא הבהיר כמה הוא שמח לראות אותי, ואז פצח בנאום ארוך על ערכיה של החברה. היה זה סמנכ"ל בכיר בשם קווין, אדם עם מבט ציפור על תזוזותיהם של אלפי העובדים, המפוזרים לפי הצורך בין חמש או שש יבשות. לפני שצלל אל עומק הדברים, הוא טרח לזלזל באוזניי, באורח לא אופייני לאמריקאים, בצוות המנהלים מדרג הביניים הנמוך שבחן אותי ביום הקודם. "אין להם שום השפעה", הוא אמר, "אבל טוב שפגשת אותם. שמעתי שפיצחת שם אגוז קשה לפיצוח". הצעתי להדגים גם בפניו כיצד אני מפצח אגוזים עם מצחי, אפילו רק בתור מחווה חברית, כאות לקשר שעתיד אולי להירקם בינינו, אך הוא נופף בידו האוחזת במשקפי המציאות הווירטואלית. "כדי שנוכל להתקדם", הוא אמר, "אנחנו חייבים לדעת עליך כמה שיותר. ונפח השרירים שלך, בידיים, או בצוואר, או בתוך המצח, זה באמת הדבר האחרון שמעניין אותי, עם כל הכבוד לבריאן וג'ף, שמיששו אותך אתמול וימשיכו למשש מועמדים לרכישה גם עוד 9 שנים מהיום ויעשו את זה גם בחברה המתחרה שלנו אחרי שיפטרו אותם מפה כי הם כבר בני 46. אני מכיר הרבה בריאן וג'ף כאלה. גם אתה אולי תכיר. אבל אותי מעניינים הדברים החשובים.  איזו עין אתה פותח ראשונה בבוקר. כמה פעמים בשעה אתה מגרד בברך. האם הצלחת, עד היום, להבין מה גרם למשבר אצלכם בוועד הבית ב-2009? למה בעצם הם התפטרו שם כולם, ואיפה היה אילן?"

ידעתי רק במעורפל על מה הוא מדבר. הוא קלט מיד את ההיסוס שלי, וכמו נץ העט על טרפו הרכיב בחזרה את משקפי המציאות הווירטואלית שלו. "אתה בטח מבין למה אני שואל את זה", הוא אמר. "אתם רוצים לרכוש גם את אילן?", שאלתי. הוא פרץ בצחוק שכמעט העיף לו את עצם האף מתוך הגולגולת. "לרכוש את אילן!", הוא חרחר. "אני יכול לבנות פה אילן עם צוות של 3 אנשים, תוך חודש יש לי אילן, שלא רואה את האילן שלך ממטר". "ואותי - אתם לא יכולים לבנות?", העזתי. פניו התכרכמו. הוא שב והסיר את משקפי המציאות הווירטואלית. עיניו היו שחורות. "אני אהיה אתך כנה לגמרי", הוא אמר, "אם הייתי יכול הייתי בונה אותך בעצמי, גם אם הייתי צריך בשביל זה 30 מהנדסים שיעבדו שנתיים. ניסיתי. זה לא עבד. הגענו למישהו שהוא אתה, אבל גרוע. אם הוא היה אפילו רבע ממך, לא היית כאן היום, תאמין לי. אבל הוא לא. יום אחד שמנו אותו ליד חלון לראות איך הוא מסתכל החוצה. זה היה מביך. עברו בחוץ אנשים. כל מה שהוא עשה זה לפזם איזה שיר יהודי שהוא זכר אולי מהגן. שום מחשבה על חוסר התכלית של כל הקיום לא עברה לו בראש אפילו לשנייה. אחרי זה הוא קם וביצע משהו שהמתין לביצוע. אני כבר לא זוכר מה, אולי יישר איזה קלסר על המדף. לא ראינו אותו מסתכל על עצמו במבט עצוב במראה, לבדוק אם גם הוא נראה כמו אותם אנשים שהלכו שם ברחוב. דבר שהייתי כמובן מצפה ממך לעשות. או לפחות לכווץ את האגרוף בתחושה של החמצה, להכות במשהו, אפילו מכה קלה. במשקוף הדלת אולי. שום דבר מזה הוא לא עשה. הוא פשוט סידר קלסר על המדף ושר 'לך דודי'. אכזבה טוטאלית. זה היה באחרי הצהריים של יום שישי, היום הקדוש שלכם, מה שאולי מסביר קצת את ההתנהלות שלו אבל בוודאי לא מצדיק אותה. השמדנו את האבטיפוס הזה והנה אנחנו כאן".

ציור: ג'ולנטה הס

לא הצלחתי לענות על השאלה בעניין אילן והוועד בית. לא זכרתי כלום מ-2009. בקושי מ-2010 זכרתי משהו. אלא שהייתה זו מלכודת. בעורמתו, לא התשובה היא שעניינה את קווין. הוא פשוט רצה לדעת כיצד אני מתמודד עם שאלה שאינני יודע כיצד להתמודד אתה. הדרך זה מה שעניין אותו. והדרך שבה בחרתי, מצאה חן בעיניו. כלומר, היא התאימה למה שממילא חשב עליי, ובכך שיקפה את יכולתי להתמיד ולהישאר אני עצמי, אותו אני שהם כה רוצים להעביר לבעלותם, אולי. בסופה של הפגישה הוא הסיר, בפעם האחרונה, את משקפי המציאות הווירטואלית, והציע גם לי להתבונן דרכם. משהו אותת לי להיזהר – שמא גם זו מלכודת. "לא תודה", אמרתי, "אני לא רוצה לנסות שום דבר שלא ניסיתי כבר פעם. אני גם ככה עייף". הוא הביט בי בסיפוק. "מחר תפגוש את ג'ים", הוא אמר.

כעבור לילה ללא שינה בבית המלון, נלקחתי אל אגף סי. קיוויתי שחוסר השינה שלי יהלום את התפיסה שלהם על אודותיי, ושאולי אם אצליח גם ממש להירדם במהלך אחת הפגישות, מניותיי רק יעלו. הם ידעו בדיוק מי אני, וכל הדגשה בפניהם של אחד מקווי האופי שלי רק ביססה, כך נראה לי, את הסיכוי שהרכישה תתממש. עם זאת, הגבול היה דק. הם ראו בי אדם מותש, רפה כוחות, אדיש מאוד, כזה שיודע לנווט את דרכו ולהתמוטט על הספה בכל שלב, אבל לא אדם נרגן דווקא, לא שונא, לא כועס. חששתי לעבור את הגבול הדק שבין ביטוי חוסר העניין שלי בתפקודי כאדם בעולם, ובין העלבה שלהם בפועל. הם נהנו לראות אותי מפהק, למשל, אבל היה חשוב להם לוודא שאני מסתיר את פי.

אל ג'ים, המנכ"ל הכול-יכול, הגעתי אם כן עם בגדים מקומטים משהו, לא בדיוק מגולח, ועם דלקת מציקה בעין, שסחבתי איתי כבר שבועות תוך הימנעות עיקשת מלטפל בה או אפילו לבדוק בגוגל מה זה יכול להיות. ישבתי מול ג'ים על ספה בצבע ירוק, בסוויטה שקטה, שהשקיפה אל אגם מלאכותי, או טבעי, קשה לומר. "ברוך הבא", פתח ג'ים. האוויר הממוזג, האצילי, נח מעלינו כמו גפן. "כמו שאתה יודע", הוא אמר, "אנחנו קרובים מאוד לקבלת ההחלטה בעניינך. הדבר היחיד שעוצר אותנו, הוא שאלה לא פתורה בעניין השיניים שלך". "השיניים שלי?", שאלתי. "שיניים זה הדבר הכי חשוב", הוא אמר, "אנחנו עוקבים בעניין רב, ומזה יותר מארבע שנים, אחרי הרגלי ההזנחה העצמיים המשוכללים שלך, הרגלים שלא הצלחנו להעניק לאף דמוי-אדם שיצרנו. אבל בנושא השיניים – גילינו דפוס אחר. אתה מצחצח אותן כל יום. פעמיים ביום. מעביר חוט דנטלי. אתה יודע שגילו שחוט דנטלי לא משנה כלום? אין לו שום ערך?". "כן", אמרתי. "ואתה ממשיך עדיין להעביר חוט דנטלי", הוא אמר. "זה הרגל", עניתי. "הרגל", הוא אמר, כאילו לעצמו, ואז שתק. "כלומר", הוא פתח שוב, "אתה שואב מכך איזו נחת". "אני רגיל לזה", אמרתי, "זאת תחושה נעימה, לנקות הכול בין השיניים". "תחושה נעימה", הוא עיוות את שפתיו לכדי צינור, "למרות אוסף הנתונים העצום שלנו, לא זיהינו בשום מקום שתחושה נעימה היא משהו שמפעיל אותך. אתה מחפש תחושות נעימות?". "באופן כללי לא", אמרתי. "אז מה ההבדל?", הוא שאל. "למה חוט דנטלי?". נזכרתי בפגישתי עם קווין, ביום הקודם. גם זו יכולה להיות מלכודת. מבטו של ג'ים היה נטוע בחלל עור הלחי שלי. הוא לא ניסה ללכוד אותי. יכולתי ללכת אל הכיוון שאליו הובילו צעדיי, אל האמת. לא פחדתי. "לפעמים החוט הדנטלי פוצע קצת את החניכיים", אמרתי, "אני מרגיש משהו, זה כואב. לא תמיד. לרוב לא. אבל לפעמים כן. זאת הסכנה שמחזיקה אותי שם. תחושת החיים. אני חי כשאני מעביר חוט דנטלי. זה הכול". ג'ים הביט בי עוד חצי דקה או ארבעים שניות ואז פתח קלסר דקיק שהיה מוכן כבר על שולחנו. הוא חתם בראשי תיבות על כל אחד מעשרים העמודים או יותר שהמתינו לו שם, ובעמוד האחרון שרבט חתימת רוקוקו. "ברוך הבא", הוא אמר.

מהר מאוד התרגלתי להיות חלק מהם. שום דבר בחיי לא השתנה, למעט חשבון הבנק שתפח מאוד. המשכתי לעשות הכול אותו דבר, בדיוק כמו שביקשו שאעשה עוד במשרדי ההנהלה, לפני שנפרדתי מהם ועליתי על המטוס ארצה. אבל כחודשיים לאחר שפתחתי בחיי החדשים-ישנים התקשרה אליי אשת כוח האדם של החברה, לורי, והודיעה לי בשפה לקונית על פיטוריי. לא הובטח לי אחרת. למעשה, אין להם שום צורך בי. הם רכשו אותי, אני שלהם, שמי שלהם, כל חיי שלהם, אבל המשך העסקתי בתור הדבר הזה שהוא אני, הוא צעד שאין לו כל הגיון כלכלי. ידעתי זאת היטב מראש, וכמעט שלא הופתעתי. הם יכולים הרי לעשות בי ברצונם, כך כתוב במפורש בחוזה הרכש, וכעת יוכלו בקלות למצוא מישהו שיחליף אותי. מישהו זול בהרבה, ואולי גם יעיל בהרבה, שיעשה בדיוק את מה שעושה אני, בלי אותה גישה מעט שלילית שאני מביא איתי, אם להודות על האמת, גישה שקצת מקשה. לורי עדכנה אותי בפרטים, ונאלצתי לקבל אותם ברגשות מעורבים, בכל זאת הרי שנים רבות אני עובד בלהיות אני עצמי, והשינוי איננו קל. לא קל גם יהיה לראות מישהו אחר עובד בי. אך זהו העולם. זהו העתיד. את פרישתי הפתאומית חגגתי לבד, באחת הגינות של תל אביב. על ספסל אבן מתחת עץ צאלון, הבטתי בעוברים ובשבים.

תגובות להאקזיט הזה הוא אני

תגובות להאקזיט הזה הוא אני

עזרו לנו להמשיך לעשות כאן עיתונות. עשו לנו לייק או שייר או ציוץ והכי טוב - הכל ביחד

x