המלנכוליה של הלֶמוּר

בועז לביא
נולד בניו יורק וגדל ברמת השרון. עבד כתסריטאי, יזם, מפתח משחקים, מחסנאי, עיתונאי, ועוזר לשליח במסעדה תאילנדית. סיפורים שלו התפרסמו בכתבי עת ואתרים, סרטו הקצר "האגם" הוקרן בפסטיבלים רבים בעולם, וב-2015 ייראה אור בארצות הברית רומן גרפי שיצר עם המאיירים אסף ותומר חנוכה. כותב כאן פעם בשבועיים

המלנכוליה של הלֶמוּר

בועז לביא

טורים קודמים

מדי צהריים, היו נאספים עשרים או שלושים איש לחזות בפלא: לֶמוּר זְנַב טבעת לא גדול, יושב שפוף על בול עץ, אוחז בידיו העקומות מגזין פורנוגרפי, וקורא בו בעיון. ואז הוא הגיע לירושלים

חמש דקות אחרי שהתיישבתי מול מתילד, סמנכ"לית התפעול של גן החיות בברוז'לט והאחראית על ספירתם השבועית של למעלה מ-4,000 הפרטים שחיו שם, כבר חלקתי אתה את תפיסת העולם שלי: החיות נועדו לאשר לנו את עוצמתנו, את ייחודנו. זה תפקידן, ואנו זקוקים להן על מנת שישמשו בו. מתילד, בטי-שירט ירוקה ועליה פיל שחדקו מסתלסל ויוצר את שמו של המקום, פֶּרִי דַאִיזַה, כלומר, הגן מוקף החומה, גן העדן, הביטה בי בעיניים חשדניות. היא ידעה שבאתי בשביל הלֶמוּר. 

לֶמוּרֵי זְנַב הטבעת, כמו שאר הלֶמוּרים, מקורם באי מדגסקר, השוכן מזרחית לאפריקה. אבל את הלֶמוּר של פֶּרִי דַאִיזַה מצאה מתילד דווקא בעבר השני של מיצר מוזמביק, על היבשת, בעיירה לגדות נהר הזמבזי. שם, מדי צהריים, היו נאספים עשרים או שלושים איש לחזות בפלא: לֶמוּר זְנַב טבעת לא גדול, יושב שפוף על בול עץ, אוחז בידיו העקומות מגזין פורנוגרפי, וקורא בו בעיון. הקהל היה צועק לעברו קריאות עידוד או תוכחה, משליך קליפות פרי, וחוזר לעיסוקיו. בעליה של החיה היה אוסף מה שנראה לו ראוי מתוך הגבב, ומשתרך, עם הלֶמוּר, לאנשהו, עד ליום המחרת. מתילד חשבה שאם תרכוש את הלֶמוּר תוכל אולי לטפל בו בעזרת חבריה לעבודה ומצבו יוטב – היה ברור לה שהוא סובל מבעיה מוטורית כלשהי, במקרה הטוב, או איזו מחלה, ולכן הוא מְכּוּפָף רוב הזמן במין פוזיציה לא טבעית, וגם נותן שיתקעו כתבי עת לידיו. היא שילמה בנדיבות ובעליה של החיה נפרד ממנה, לא בשמחה. אל פֶּרִי דַאִיזַה הגיעו השניים כמה חודשים מאוחר יותר, רק אחרי שמתילד, שחזרה מחופשתה באפריקה, הצליחה לשכנע את הרשויות כי למרות שמדובר בבעל חיים בסכנת הכחדה, הלֶמוּר הספציפי שלה (היא קראה לו אלבר בשל פניו היהודיות מעט, הודתה בהמשך בפניי, ואחר כך התחרטה, לדבריה, אבל כבר היה מאוחר מדיי) לא ישרוד בטבע אפילו יומיים, גם אם יעניקו לו רובה ציד ותחמושת ללא הגבלה. את כל זה למדתי לפני ביקורי מתוך קריאה בשלל אתרים שעסקו באלבר, ושבהם דיברה עליו מתילד בגילוי לב יחסי; אתרים שאליהם הגעתי לאחר שבן דוד פרנקופיל מצד אמי סיפר באיזו ארוחת חג על החיה המשונה ביותר שעליה שמע, ואף זכה לראות בעיניו: לֶמוּר זְנַב טבעת היושב במרכזו של מעגל חול קטן שהוקצה לו בגן חיות בלגי, על בול עץ, לצד איזה סלע, וקורא ספרי מופת בצרפתית. 

למשך תקופה קצרה, כך הסתבר לי ממחקרי, הייתה התקשורת הבלגית, ובכלל זו דוברת הצרפתית, מאוהבת בלֶמוּר זְנַב הטבעת הזה, למורת רוחה של מתילד. למרות מאמציה, היא לא הצליחה לרפא אותו מחוליו, והוא נותר כפוף ונוקשה כשהיה. כיוון שכבר היה רשום כחלק ממצאי החיות של פֶּרִי דַאִיזַה, ניתנה לו חלקת מגורים, בסמוך לחבורת לֶמוּרי צווארון שהופרדה ממנו באמצעות קיר, ושם העביר את מרבית שעות הערות שלו. מתילד לא העלתה בדעתה שבסופו של דבר תתקע גם היא חומרי קריאה לידיו, אך משהו בתנוחה שלו פשוט ביקש את זה, כמו שאומרים. גופו היה כפוף מעט קדימה, מרפקיו מונחים על ברכיו ואמות ידיו מושטות מעלה בזווית שהתאימה בדיוק לקריאה. אחר צהריים אחד, דליל בקהל, הניחה מתילד בין כפותיו את הכרך החמישי של "בעקבות הזמן האבוד". הלֶמוּר כאילו התעורר לחיים. כלומר, שום דבר של ממש לא השתנה בו, הוא כמעט לא זז, אבל לפחות לא נראה נואש ובודד כל כך. אולי הייתה זו אשליה אופטית: פרימט האוחז בידיו ספר נראה לפחות עסוק במשהו, בניגוד לזה שסתם בוהה אל החלל. היא חזרה אליו למחרת, חוששת, עם אותו ספר, ובהמשך החליפה בין יצירותיהם של בלזק, דיומא, פלובר, זולא ואחרים. היא לא עשתה זאת כמובן כדי למשוך קהל, אלא רק כדי להקל במשהו על המלנכוליה הלֶמוּרית שלו. אבל הקהל בא ולא עזב. היצור הקטן הפך לסנסציה. "הלֶמוּר האינטלקטואל", קראו לו העיתונים. מתילד התרגלה על כורחה למצב, ובהדרגה החלה להכיר לו סופרים עדכניים יותר: וולבק, נותומב, פנק - על אחדים מהם שמעתי - ואחריהם גם סופרים וסופרות חדשים לגמרי, כאלה שלא רק אני אלא גם אף אחד אחר לא הכיר. כיוון שאלבר זכה לכיסוי כמעט בלתי פוסק (בין השאר כיכב באופן קבוע באחת מפינות התחזית בטלוויזיה), ספר שנראה בין ידיו היה הופך בין לילה לרב מכר. עד שהעניין בו דעך. כשהגעתי אל מתילד כבר אחז יותר משלושה חודשים באותו ספר, כך סיפרה לי: "מסע אל קצה הלילה" מאת לואי פרדינן סלין, בכריכת ספריה צהובה, זכר לאיזה שיפוץ שקדם לו ריקון מדפים. כשלקחה אותי אליו, לבקשתי, בהה באותיות השחורות בעיניים שטופות נימי דם.

"מתילד", אמרתי לה כשצעדנו בחזרה אל המשרד, "תודה שקיבלת אותי כל כך יפה, אבל לא באתי לכאן סתם כך. כמו שסיפרתי לך, גם אני עובד של גן חיות. גן החיות התנכ"י. אולי שמעת עליו. זה בירושלים. עיר הקודש. אני קניין החיות הראשי". מתילד הביטה בי בעיניה החומות. "הייתי שבע פעמים בישראל", היא אמרה לבסוף, "לאחותי יש שם דירה". "מצוין", אמרתי. "מתילד", הוספתי, "אני רוצה לעשות אתך עסקים. ובאתי מוכן. מה את רוצה בשביל אלבר?". 

היינו שוב בתוך המשרד, ומתילד שלפה מאיזה ארון קופסת עץ עם עוגיות שנראו ממרחק כמו עוגיות ג'ינג'ר. היא הזמינה אותי להצטרף לתה ורק אחרי שהסכמתי שאלה: "בשביל מה אתה צריך את אלבר?". "יש לי תכניות גדולות בשבילו", עניתי. "אני חושב שכאן הוא די מיצה את עצמו, וזה חבל. הוא לֶמוּר עם הרבה מאוד פוטנציאל. את יודעת שבישראל הנושאים האלה של ספרים מאוד חשובים. אנחנו עם הספר. זה אומר משהו. אני חושב שאם אלבר יהיה אצלנו, בגן החיות התנכ"י, תהיה משמעות למה שהוא עושה, לחיים שלו". הוצאתי מתיק שהבאתי איתי כמה תמונות. יכולתי להציג לה את הדברים על מחשב, או על סמארטפון, אבל באיזה חוש הרגשתי שלדף תהיה השפעה גדולה יותר. בתמונות הופיע אלבר, מודבק בפוטושופ אל אחד המרחבים הפנויים בגן החיות התנכ"י, יושב על בול עץ, ומחזיק בידיו ספרי קודש. עיניה של מתילד נפערו. "יש לי פה כמה דוגמאות", אמרתי, "בעיקרון חשבתי על ספר תנ"ך רגיל, אבל הוא יכול גם להחזיק אחד מחמשת חומשי תורה, 'ויקרא' למשל, איזה כרך מן התלמוד הבבלי, או אפילו סתם סידור. תלוי מה אנחנו בדיוק רוצים. ומה הרב של הגן החיות יחליט. תלוי גם באלבר כמובן, מה יהיה לו הכי נוח". 

מתילד לא אמרה כלום. לא בטוח אם הבינה בכלל על מה אני מדבר. מה שכן, נראה שהרגש שהיה לה כלפיו פעם, מה שעבר כל כך חזק בכתבות באינטרנט ובסרטוני הטלוויזיה, האהבה הזו אל לֶמוּר זְנַב הטבעת שמצאה במוזמביק, קצת פגה. אולי התהילה שחקה אותה, את שניהם. החיים שחקו. זה קורה. אולי ידעה שעדיף גם לה שיתרחקו, לפחות לזמן מה. הקומקום רתח, והיא מזגה לנו שתי כוסות ממנו. "כמו שאמרתי", המשכתי, "אני רציני. תמורת אלבר אני מוכן להציע לך ארבעה טפירים ברזילאיים, שתי סוריקאטות – זכר ונקבה, קוף עכביש ממקסיקו, יפהפה, ועשרים בַּסִילִיסְק ירוק". "בַּסִילִיסְק ירוק?", מתילד השפריצה תה מפיה, "הלטאה המגעילה הזאת? יש לנו פה מאה חמישים! ניסינו לתת אותם לאיזה גן חיות במומבאי בשנה שעברה אבל הם הפסיקו לענות לאימיילים". "טוב", אמרתי, "תעזבי את הבַּסִילִיסְק. כל השאר שאמרתי". "שמעתי שיש לכם דב סורי", היא אמרה ולקחה עוגיה. "יש לנו שישה", אמרתי. "תן לי שניים וסגרנו". "אני לא יכול לאשר לך בצורה כזאת", אמרתי. "עוד מעט זה פסחא ולא יהיה פה אף אחד חודשיים", היא אמרה. לא ידעתי אם זה נכון אבל היא נראתה דוברת אמת. "קיבלת שני דובים סוריים", אמרתי, "מה אלבר אוכל?".

קהל הרבבות שיעלה לגן החיות כדי לצפות בלֶמוּר הקורא מדי יום בתנ"ך, אמור היה, לפחות על פי חישוביי, לכסות בזריזות את ההפסד על הדובים. והקהל אמנם הגיע. אלא שמשהו שם לא עבד. אולי היו אלה החמסינים של ראשית הקיץ, או סתם הבדידות הכרונית שממנה סבל, אבל המעבר לירושלים לא היטיב עם אלבר. הספר היה נושר מידיו כל רבע שעה. הקהל לא אהב את זה. מישהו היה צריך להיכנס אל הרחבה הקטנה של אלבר, להרים את הספר מן הארץ, לנשק לו כמקובל, ולהשיב אותו לידיה של החיה. הנפילות הפכו לאטרקציה בפני עצמה. משפחות הגיעו מכל רחבי הארץ, או לפחות השומרון, כדי לקחת חלק באירוע המוזר, שחזר על עצמו בקביעות כאילו התחולל בכיכר המשקיפה אל שעון עתיק. מתישהו כבר לא יכול היה הלֶמוּר להחזיק את הספר בכלל. הוא הוחלף בספר דמה - כריכה בלבד ובה שום דבר - רק כדי לספק את המבקרים, אבל התעלול נחשף. אלבר הוחרם כמעט. בהצבעת דירקטוריון הוחלט להחביא אותו בתוך מערת המגורים שלו, בצל. הוא שכב על הגב, באותה תנוחה עצובה - ידיו מושטות קדימה ואצבעותיו כאילו מחזיקות משהו. חשבתי שיש פה עוד פוטנציאל מסחרי, ודרשתי לתלות בכבל מן התקרה את ספר הזוהר, כך שאלבר ייראה כמי שמחזיק אותו וקורא בו לפני השינה. הגימיק החזיק כמה ימים, ומשך קהל מסוים מצפת. אבל גם זה נגמר. מאחורי גבי חשתי בסכינים המדגדגות. עשיתי טעות קולוסאלית עם הלֶמוּר הזה. הוא לא היה שווה גם בַּסִילִיסְק ירוק אחד. התכוננתי למכתב הפיטורין, והחלטתי שכשיגיע, אקח איתי הביתה את אלבר. אשתי והילדה כבר היו מוכנות.

תוחלת חייו של הלֶמוּר היא כחמש עשרה שנה, אבל כיוון שלא ידעתי באיזה גיל בדיוק מצאה אותו מתילד, לא ידעתי בן כמה אלבר. כשהתיישב אצלנו בבית נראה לפתע זקן מאוד. הוא אכל מעט, וכמעט את כל היום העביר בשינה. זה לא דבר יוצא דופן עבור לֶמוּר, אבל אצל אלבר היו שעות הערות הבודדות שעות של סבל. הוא ישב במרפסת, על מין כדור פילאטיס מיוחד שקנינו לו בפרדס חנה, ובתי הייתה מכסה אותו בשמיכת טלוויזיה. מדי פעם עוד ניסיתי לדחוף לו ספר בין הידיים, אותן ידיים נוקשות, רק בשביל התחושה שאותה, אולי, אהב איכשהו פעם. אבל הספרים היו נשמטים מבין אצבעותיו ואלבר היה תוקע בי מבט נכלם. הווטרינר שאליו לקחנו אותו אמר שהוא בריא כמו שור, ושאולי הוא צריך חֶבְרַה. אבל לאלבר אף פעם לא הייתה חֶבְרַה, או לפחות מאז ימיו במוזמביק. כתבתי למתילד, סיפרתי לה על מצבו, ושאלתי אותה אם היא יודעת משהו על העבר המוקדם שלו. הדובים עושים חיל בבלגיה, סיפרה לי. היא מתגעגעת לאלבר, אבל אינה בטוחה אם היה מאושר יותר לו היה נשאר בפֶּרִי דַאִיזַה. ליצנים אף פעם לא מאושרים. לגבי העבר - אין לה כל דרך לדעת, אבל רוב הסיכויים שאלבר אכן נולד באי. את הלֶמוּרים הביאו משם למוזמביק דרך הים כאשר היו עוד גורים. 

לא מצאתי עבודה, ואולי גם לא רציתי למצוא. שקעתי, עם אלבר, אשתי ובתי, באיזו הזיה על האוקיינוס ההודי. אני עדיין חושב את כל מה שאני חושב על החיות, אני מאמין גדול בהיררכיה, אלא שערב אחד מצאתי את עצמי עומד מול מדף מדריכי התיירים באיזו חנות ספרים. מה עשיתי שם? חיפשתי משהו אחר, אבל עיני נמשכו, עוד מהרחוב, אל האות 'אֶם'. קניתי את הספר. כשהגעתי הביתה מצאתי את אלבר באותה תנוחה, על המרפסת. הנחתי את הספר בידיו - מדריך לונלי פלאנט למדגסקר; לֶמוּר זְנַב טבעת פוער עיניו על הכריכה. אלבר, לראשונה מאז שהכרתי אותו, תפס את הספר בשתי ידיו ולקח אותו ממני. הוא נעץ עיניים בלֶמוּר, אחיו, ואחר כך המשיך לדפדף לאטו, כאילו הבוקר רק התחיל.

תגובות להמלנכוליה של הלֶמוּר

תגובות להמלנכוליה של הלֶמוּר

עזרו לנו להמשיך לעשות כאן עיתונות. עשו לנו לייק או שייר או ציוץ והכי טוב - הכל ביחד

x