אז רגע: עכשיו ריבלין הימני, איש ארץ ישראל השלמה, הוא שומר הסף בפני הפשיזם הישראלי הקם עלינו לברכה? הבלבול הוא רב: איך יכול להיות שאדם שכל חייו תמך בגזל המבאיש בשטחים הפלסטיניים הכבושים – ועודנו תומך בו – יכול להוות תמרור מוסרי וערכי אל מול הנלחמים בקופסאות החמוצים?
האמת שזה אפשרי. זה אפשרי עבור יהודי ישראלי ציוני. זה כל כך מובן מאליו לפי ההיגיון הפנים ישראלי, כי המוסר והערכים של ריבלין הם מוסר וערכים יהודיים לטובת היהודים – מלחמת אליטות שתקבע את פני ומהות המדינה לשנים הבאות ושתקבע את חלוקת המשאבים והשלל, המלחמה הישנה והטובה בין ירושלים לתל אביב.
אבל זה בלתי אפשרי עבור פלסטיני אזרח המדינה. בכלל, חלק לא מבוטל מהאליטה הפוליטית הערבית בארץ מסתכלת על המאבק "הפנים ציוני" במדינה בשמחה לאיד או באדישות, בבחינת שיריבו הציונים לפנינו. הרקע לגישה הזו ברור: גם ישראל "הישנה" שכל האליטה המותקפת מתרפקת עליה היא ישראל כובשת, אכזרית וגזענית, אבל לפחות הכל היה מגובה בפסקי דין של בית משפט גבוה לצדק, מראית עין של תקשורת ועיתונות מהוגנת ומקצועית, מערכות בלמים ואיזונים כיאה לכל דמוקרטיה מערבית-חילונית.
ימני, איש ארץ ישראל השלמה. צילום: מארק ניימן, לע"מ
ההצלחה הכבירה של ישראל "הישנה" השתקפה במצב האבסורדי שנוצר בעקביות ובהתמדה: ביסוס נורמות דמוקרטיות בתוך גבולות הקו הירוק ואל מול העולם "הנאור והחופשי", לצד ביסוס משטר כיבוש, גזל והפרדה גזעית בתוך השטחים הכבושים. מצביע של מרצ או של מפלגת העבודה יכול היה לדלג בקלילות בין מילואים במחסום לבין העצרת לשלום ולזכר רבין. סכיזופרניה במימדים של מגיפה לאומית. אבל למרות זאת, זה היה עדיין מצב שאפשר לשלוט בו ולנהל אותו, כל עוד מכבסת המילים עבדה וכספי המסים של הרשות עברו ללא תקלות.
ואז הגיעו שקד ובנט, ביבי וביטן, אמסלם וסמוטריץ', וקלקלו את החגיגה: לא עוד התנחלויות וגזל בחסות תהליך של משא ומתן נצחי בתמיכת העולם הנאור, אלא הצעות לסיפוח ועוד ועוד גזל בצו התורה; לא עוד הכשרת השרצים ע"י בג"ץ אלא הפיכת בג"ץ לשרץ התורן; לא עוד מראית עין של זכויות אזרח אלא התכחשות טוטלית לעצם ניהול שיח פנים-ישראלי על זכויות הפלסטינים, התכחשות שאף אימץ יו"ר מפלגת העבודה החדש.
אל מול מצב כזה, ההנהגה הפוליטית-אזרחית של הפלסטינים אזרחי המדינה אינה יכולה לעמוד מהצד כמשקיפה או כגורם שאינו חפץ לקחת חלק במשחק "שאינו לנו". זאת אגב האווירה שניבטת מכל מסך או דף על עיתון במדינה – הערבים אינם חלק מהמשחק הזה. ההפך הגמור הוא הנכון:
מלחמות היהודים שמתנהלות עכשיו הן ביסוד קיומנו כפלסטינים במדינה, עכשיו ובעתיד. החברה הערבית חייבת לתפוס פיקוד ולהתייחס לפשיזם הישראלי המתגבר כאל סוגיה של חיים או מוות, דווקא מתוך המניע הבסיסי ביותר של כל פעילות פוליטית וחברתית שלנו: זה הבית שלנו ואנו לא נזוז מכאן!
מפלגות השמאל הציוניות כשלו בשנתיים האחרונות בלהוות אופוזיציה כלשהי לשלטונה של ממשלת נתניהו, והחלל הזה חייב להתמלא באקטיביזם פוליטי-עממי. אקטיביזם זה, שיונע על ידי ההנהגה הערבית בארץ ושותפים מהחברה היהודית שיאמינו במאבק הזה, הוא הערובה להמשך קיומנו הפוליטי פה. בינתיים, גם הרשימה המשותפת נכשלה בגדול במשימה זו, ונדמה לפעמים שהיא כן הפנימה את האווירה שמכתיב הרוב היהודי במדינה – אתם תשבו בצד, וכשנגמור להתקוטט נעביר אליכם את ההנחיות וההוראות.
וכשזה יקרה, אנחנו ננהל מאבק "ציבורי פרלמנטרי" על שינוי כמה מהסעיפים שהוכתבו בהנחיות ובהוראות החדשות הנוגעות למקומנו ומעמדנו במדינת ישראל "החדשה".
עלא חליחל הוא עיתונאי, העורך הראשי של האתר קדיתא
