מכל התפקידים שיצא לי לעשות עד היום בתחום העיתונות, אין לי ספק שהתחום שבו עשיתי את העבודה הגרועה ביותר היה ככתב בכנסת. זה לא שהמתחרים נתנו לי בראש (זה קרה, אבל לא הרבה) או שהסיפורים שלי לא היו טובים (גם זה קרה, אבל פחות) כמו העובדה שהייתי כתב כנסת ממש כמו כל השאר.

נתתי בולטות גדולה לצהוב ולמטופש במקום למה שחשוב ומהותי, כי זה מה שציפו ממני. כי בכתבת טלוויזיה שנמשכת דקה וארבעים שניות, אין ממש זמן להסביר רעיון מורכב כמו משמעויות של העלאת שכר מינימום או של הקטנת התמיכה למשפחות אומנה – הרי הריאיון בכתבת הטלוויזיה (ה"סינק", כמו שאנחנו מכנים אותו) הוא של 12 עד 15 שניות. אנחנו נותנים לנבחר הציבור בין 24 ל-30 מילים להסביר את כל תפיסת העולם שלו בנושא מסוים, ואנחנו גם צריכים להביא רייטינג.

משמעות העניין היא שקללה כמעט תמיד תיכנס לשידור, וכך גם צעקות. דיון אינטליגנטי ומעמיק (ויש כאלה בכנסת, ובשפע) כמעט אף פעם לא ייכנס לתוך הכתבה שתשודר במהדורה, מהטעם הפשוט והבנאלי שזה פשוט לוקח יותר מדי זמן – יש רק דקה וארבעים, נזכיר – וכי נדיר שמשהו שהוא חשוב באמת הוא גם משהו שמביא רייטינג.

כשהחשוב ניגף בפני המעניין. מליאת הכנסת

אז עשיתי כתבות שבהן ראו אנשים צועקים זה על זה, ועשיתי כתבות על שיפוץ השירותים במשכן ("בזבוז נוראי של כסף!"), ואפילו הייתי זה שהביא בשעתו את הציטוט האלמותי של ח"כ יחיאל חזן על זה שהשאיר את המוח במחסן. אבל הצופים לא ראו את הדיונים החשובים על רווחה, על בריאות, על שוק העבודה, על רגולציה, על משק האנרגיה, על המים – על כל מה שבאמת משמעותי לחיים שלהם. על מה שחשוב פי אלף יותר מח"כ עם יכולת ורבאלית לא גבוהה שמסביר למצלמה שהמוח שלו נמצא במחסן הכנסת, או מהאריחים שבחרה הנהלת הכנסת לשים ליד האסלות שבהן משתינות הח"כיות.

ולא, זה לא רק אני. זה כל מי שסיקר את הכנסת. מכולנו דרשו להביא כתבות "סקסיות", כי הכנסת הרי "מצטלמת רע". כי מותר להקריב את תדמיתו של קודש הקודשים של הדמוקרטיה הישראלית כדי לשמור את הצופים מול המסך עד שיגיעו הפרסומות, או כדי לדאוג שילחצו על הקליקבייט ויראו את המודעה שאנחנו מתפרנסים ממנה. זו הסיבה שבגללה הליפסטיק שמרחה קסניה סבטלובה על האוטו של לאה פדידה היה כותרת ראשית באתרי החדשות, בזמן שהעלאת שכר המינימום שאושרה בכנסת באותו היום ממש נקברה איפשהו בתחתית הגלילה, במדור הכלכלה. זו הסיבה שבגללה השטות של יחיאל חזן הייתה שנייה או שלישית בליינאפ של מהדורת השעה 20:00 בערב, ביום שבו היו התרחשויות ביטחוניות ומדיניות.

אני מתנצל

ככה זה. אנחנו מטמטמים את הציבור, והוא למד מאיתנו שהח"כים הם ערימה של מטומטמים מצווחים, שלא עושים כלום פרט לפרובוקציות.

ובכן – זה לא נכון. זה ממש ממש לא נכון. זה אנחנו, העיתונאים וכלי התקשורת, שלא נותנים להם הזדמנות להראות את העשייה האמיתית והמשמעותית שהם עושים, כי אנחנו לא מפנים לזה זמן או תשומת לב. אנחנו דורשים סיפוקים מידיים, כותרת, רייטינג בזמן שהם אמורים להתעסק ברומם של החיים עצמם. לחבר הכנסת שרוצה להיבחר מחדש אין ברירה אלא לרדד את עצמו לרמה של דביל מצווח אם הוא רוצה לדעת בוודאות שיופיע במהדורת החדשות, ושמצביעיו יראו אותו בטלוויזיה או באתר החדשות.

אבל הח"כים ממש לא כאלה. רוב חברי הכנסת הם באמת אנשים משכמם ומעלה, שליחי ציבור שמקדישים את חייהם הבוגרים לעשייה למען הזולת – וזה נכון לגבי כל המפלגות, כולל אלה שאני מסתייג מעמדותיהן באופן עמוק. יש בהם גם אהבלים פה ושם, אין ספק, אך הם מיעוט מבוטל וזניח. אגיד אף יותר מזה: רוב הח"כים הם אנשים הגונים לגמרי, והמוניטין של "מושחתים" שהוצאנו להם גם הוא אינו הוגן. ברור שאם יש ח"כ החשוד בתקיפת נשים (ויש ח"כ כזה, כפי שכולנו יודעים) ראוי שידברו עליו ללא הרף, אולם יש עוד 119 שאינם חשודים בכך. ברור שאם יש ח"כ החשוד בעבירות של טוהר מידות, ויש כאלה, נדבר עליו ללא הפסקה – אבל אפילו בכנסת הנחקרת ביותר, זו של לפני 4 קדנציות, היו 12 נחקרים בשיא. זה אומר ש-90% מהח"כים בכנסת ההיא לא נחשדו בדבר.

אז אני מתנצל.

אני מתנצל בפני הח"כים על הסיקור הלקוי, אבל אני מתנצל בעיקר בפניכם, מי שצרכו את הכתבות האלה, על השיקוף הלא נכון של הנבחרים ששלחתם לייצג אתכם בבניין המרובע ההוא שניצב על גבעת רם בירושלים. עשו לעצמכם טובה – צפו מפעם לפעם בשידורים החיים מהוועדות השונות, ומהמליאה. תגלו עולם שלם של תוכן שלעולם לא יגיע לשידור בשעה 20:00, לראשית של אתר החדשות או לעמוד הראשון של העיתון. תגלו את מה שחשוב, את מה שבאמת אמור לעניין.

—חיים הר-זהב—

פחות חשוב. הגרפיטי על הרכב של ח"כ פדידה